חברות מפתיעה ומסע נקמה: קראו פרק ראשון מתוך "סטלה מאריס"

מייד כשהתעוררה באותו בוקר חורפי היכתה בטרודי ההכרה שדורה, בת דודתה מצד אימה, עומדת להחזיר בכל רגע את נשמתה לבורא עקב מה שהוצג למשפחה המורחבת כהידרדרות מהירה של מום מולד בלב. טרודי בשום אופן לא קנתה את הגרסה הרשמית הזאת. מום שמום. לה לא היה ספק מה החיש את קיצה של בת הדודה היקרה. סוד גלוי היה זה, בשעתו אף הופיע כידיעה קטנה בעיתון מקומי, שבעלה של דורה השתחרר זמן קצר לפני כן מבית הסוהר לאחר שהורשע במעילה בכספי החברה שבה שימש מורשה חתימה. פרדי, הבעל, מעל רק כדי להמר על סוסים וברולטה ובשאר משחקים שלא היה לו בהם מזל, ואגב כך הימר גם על חיי אשתו. במשך שנתיים וארבעה חודשים, וגם זה אחרי ניכוי שליש, דורה הייתה נוסעת מדי שבוע לַמתקן שיועד לבעלי צווארון לבן ומזימות אפלות כמוהו. רכובה על גב שלושה אוטובוסים לכל כיוון, מהם דוהרים כמו כדי להרוג, מהם מזדחלים כמו כדי להכעיס. הייתה חוזרת הביתה כבדה מעצב ומבושה, רטובה מנחלי זיעה בקיץ וממי גשם בחורף, מה שלא חסך ממנה את ההתמודדות עם המבטים הצורבים והלשונות המצקצקות ועם חובות שניסתה להחזיר בעבודות מזדמנות. טיפול בקשישים עצמאיים ותשושים, אפיית עוגיות מלוחות ומתוקות, ובעיקר תיקוני תפירה באחריות בתוך עשרים וארבע שעות. את כל זה, במילים אלו או אחרות, היא הייתה מספרת לטרודי בשיחות טלפון ליליות ארוכות כשהקירות החלו לסגור עליה, אולי אפילו יותר מאשר על בעלה האסור הרחק מביתם.

ואם זה לא הספיק, נחת גדולה מהילדים גם כן לא הייתה לדורה. לטרודי ואסתר, בת דודה אחרת שמעולם לא התנגדה להלך מעט רכיל, יצא לדון לא פעם בנושא הבנים של דורה, ואסתר תמיד הייתה אומרת שגם אילו היו לה שונאים (ולא היו), היא לא הייתה מאחלת להם שני צאצאים כאלה. שני תפוחים שנפלו ישר מתחת לעץ של האבא. אחד ז'לוב מפחיד עם מוח של ציפור טיפשה, שאף פעם לא רצה ללמוד, והשני, שנחשב המוצלח מבין השניים, נשלח על ידי ההורים לאיטליה עם כסף שדורה חסכה מהפה כדי שיגמור שם הנדסה חקלאית אבל סיים רק את הפקולטה לריקודים, אוכל טוב ונשים איטלקיות עד שנשא לאישה אחת כזאת, קתולית מהבטן. טרודי תמיד הסכימה עם הניתוחים של אסתר, ותמיד אמרה לה שהיא עצמה לא הייתה יכולה לנסח את הדברים טוב יותר.
כשדורה ופרדי רק נישאו, פרדי אהב את אשתו כמו את העיניים שלו. העיניים האלה, בעלות הגוון הכחול המיוחד, היו יכולות להיחשב אחת האטרקציות של העיר הצפונית, כמעט בסדר הגודל של הגן הבהאי, טיילת לואי ומצפור סטלה מאריס. בצעירותן, טרודי קינאה מעט באופן שבו בעלה הנאה של דורה היה כרוך אחריה, מחמיא לה ומתגאה בה, אך זו הייתה קנאה קצרת מועד. מפני שקיץ אחד, במלאת כך וכך שנים לנישואים של פרדי ודורה, נסעה המשפחה המורחבת לפיקניק בכינרת כדי לציין את היום המאושר ובאותה הזדמנות גם את הניצחון חסר התקדים במלחמת ששת הימים. כשדורה יצאה מהאוהל המפואר שפרדי הקים עבורה, לבושה בבגד-הים-שני-חלקים שלה שכבר הספיקה לגדול ממנו לא מעט לגובה לרוחב, נותרו החוזים בה הלומים מיפי גופה. אמנם חוסר המידתיות גרם לכך שהיא תהיה חשופה מעט יותר מהראוי לבילוי קיצי משפחתי על גדת גוף מים מתוקים, וחלק מבני המשפחה לא ידעו איפה לקבור את עצמם, אך זה נסלח לה בהיותה כה נעימה וחביבה על כולם. אבל טרודי, שמעולם לא הניחה ליופי חיצוני לסנוור או לערער אותה, ושבימים ההם עדיין היו לה עיניים חדות, הבחינה בסימנים על ירכה השמאלית ועל צווארה של דורה, וכשזו הסתובבה להוציא מהסל את קופסת האבטיח החתוך - שאצלה היה נטול גרעינים כבר אז, בשנות השישים של המאה שעברה - היא זיהתה סימנים דומים גם על העורף, כאילו היו לה לבת הדודה היקרה, בזמן שהמלחמה בחזית התחוללה, קרבות משלה לנהל. הסימנים הופיעו במרווחים קבועים כמעט, בגוונים שונים של כחול שטרודי לא ידעה להגדיר, מפני שרק שנים אחר כך למדה להבדיל בין כחול נייבי, כחול רויאל, כחול אינדיגו וכחול פטרול. כדי שלא להעכיר את האווירה ולקלקל את מצב הרוח הטוב לא שאלה את דורה דבר על הסימנים, אבל למחרת, בשיחתן היומית הקבועה אחרי שבע בערב, שעה שבה חברת הטלפונים הייתה נוטלת הפוגה קצרה מפשיטת עור הצרכנים, שאלה על כך את דורה וזו התחילה להשתעל ולהשתנק לתוך השפופרת. טרודי דמיינה איך כל הדם מטפס לדורה לראש ואיך הגוף החבול והכחול שלה עכשיו גם מסמיק ומתקבל משהו בגוון סגול. בת הדודה מלמלה דבר מה. דיברה על שילוב ביש מזל של החלקה במדרגות הרטובות של הכניסה לבית, היתקלות בשידה עתיקה שבדיוק עמדה שם, מתח שהשפיע לרעה על הגוף בתקופת המלחמה, מהמורה בכביש, מעידה לילית על חתול ענק, כורסה שכרעה תחתיה, מדף תבלינים שנפל עליה. אולי אמרה משהו נוסף או משהו אחר בכלל, שייתכן שהיה מובהק וברור בזמנו, אך סביר להניח שגם אז לא.

אף שהייתה צעירה וניסיונה בענייני אישות היה עדיין דל, טרודי לא האמינה לכל זה. בעוד דורה מתפתלת בדבריה מעֵבר לקו, כמו כבל טלפון ההולך ומסתלסל סביב עצמו, הרגישה טרודי שמישהו חובט בכל הכוח בה עצמה ושלחלופין, גלי כאב וצער אמיתיים לגמרי מגיעים אליה ממרחקים, מגוף מוכר ואהוב שאיננו היא, מתמקמים אצלה בירכיים, בצוואר, בעורף. כתמים כחולים וסגולים צפו מול עיניה. ראשה הסתחרר. מזל שישבה באותו זמן, ועוד על הכיסא הכי נוח שלהם, זה שיוסף והיא קראו לו בצחוק המרופד-מרופט.
דורה מיהרה לסיים את השיחה המוזלת עם טרודי כאילו הייתה זו שיחה בתעריף שעות היום חסר הרחמים, ולמרות פעמים נוספות שטרודי ניסתה לדובב אותה, לא הסכימה לדבר יותר לא על אותו יום בכינרת, לא על שיטת בחירת האבטיחים שלה, לא על הסימנים שעל גופה ובוודאי לא על התנהגותו של פרדי כלפיה. כל זה עד אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהמדינה כולה נתפסה עם המכנסיים למטה, וגם אצל דורה נהיה ממש רע.
בין שתי המלחמות העניינים הכספיים של פרדי ודורה הידרדרו במהירות. פרדי הימר על כל מה שזז וגם על מה שלא. החובות הצטברו. אנשי ההוצאה לפועל פשטו על בית הזוג לא פעם, נותנים עיניהם במכשיר הטלוויזיה שנקנה בתשלומים אינסופיים או במיטות הילדים, שדורה נשכבה עליהן כדי שלא יילקחו אבל משקלה לא היה רב. אנשי ההוצאה לפועל הנחושים לא בחלו גם במיטלטלין אחרים, שיצאו את הבית ואחרי כמה ימים או שבועות היטלטלו בחזרה אליו, רק אלוהים יודע איך, ודורה התפללה שהחזרת הרהיטים היא לא תוצאה של הלוואות בשוק האפור. כשהייתה לוחשת לטרודי את שתי המילים המפחידות האלו, עלו בראשה של האחרונה תמונות של שוק תלפיות, שבימים ההם עדיין הייתה עורכת בו את קניותיה, כשהוא מלא בדוכנים של אפר.
ב-25 בדצמבר 1973, טרודי זכרה את התאריך המדויק מפני שאלה היו היום והחודש שבו ציינו שתי הנשים את עלייתן ארצה, הגיעה דורה לביתם של טרודי ויוסף. השעה הייתה מאוחרת והיא ביקשה לישון אצלם לילה אחד בלי שישאלו יותר מדי שאלות על הפנס בעין או על האף והפה היפים שלה, המדממים. פרדי התקשר אליהם כל כמה דקות כמו משוגע, אולם דורה אסרה עליהם לאשר שהיא נמצאת שם. היא נראתה מבוהלת והכניסה את זוג הקרובים הדואגים לדילמה. אמירת האמת, מה שתמיד היה נר לרגליהם, או היענות לבקשתה של דורה. בסוף החליטו להפסיק לענות לטלפון. טרודי הייתה גאה ביוסף, מומחה איטום ובימים כתיקונם אטום לא קטן בעצמו, על שגילה רגישות מיוחדת למצב. ליוסף עצמו נדמו באותו ערב בנות הדוד, אחת מהן אשתו, גג רעפים בשיפוע נמוך מוזנח ודולף שיש לייבשו, לאוששו, לחזקו ולהשיבו לאיתנו. הנשים, מצידן, הרגישו שלא רק שיש פה מישהו לסמוך עליו אלא גם שבכל זאת לא כל הגברים אותו דבר. דורה אמרה לטרודי בבכי, תוך כדי שהפנים שלה הולכות ותופחות כמו על שמרים גם מהבכי וגם מדבר נורא שנעשה בה, שנכון שלימדו אותן אצל הנזירות להפנות את הלחי השנייה, אבל כבר לא נותרו לה לְחיים וגם לא טעם לַחיים, ושלולא הילדים, שהיא לא רוצה שיגדלו כמוה, בלי אימא, ולולא טרודי ואסתר שמחזיקות לה את הראש מעל המים, היא כבר מזמן לא הייתה פה. ככל שהתקדם הערב הדיבור הכביד עליה יותר ויותר וניכר היה בה שהיא מתייסרת. למרות זאת המשיכה לדבר כמעט בלי הפוגה וחבל שכך, מפני שהחלה טופלת דווקא על עצמה מיני האשמות, עד שלקראת חצות הודיעה שהיא מתכוונת ללכת בבוקר לכנסייה בסטלה מאריס, מרחק כמה רחובות משם, ולבקש להתוודות אצל הכומר על חטאיה, אם יש כאלה. ובטוח יש, החלה לקטרג על עצמה נמרצות. יכול להיות שגם היא מגזימה לגמרי, כל הזמן מנדנדת לו ומתלוננת. טרודי בטח יודעת עד כמה היא מומחית בלהתלונן. כל זה בזמן שפרדי אדם חולה בפסיכיקה שלו, וכל העניין עם ההימורים זה בגלל הילדות הקשה שהייתה לו כשהיה צריך להמר אם תהיה לו ארוחת ערב ואיפה יישן כל לילה, אם בכלל. על מי יוציא את הכעס שלו? ברוך השם שזה לא על הילדים. לפחות שהם יגדלו נורמלים, והיא רק מקווה שימשיכו להחזיק אותו בעבודה, כי גם עם הבוס הגדול כבר יש לו לא מעט עניינים. כן. היא תלך לכנסייה. מה יזיק לבקש קצת עזרה מהאימא הקדושה, כמו שהייתה עושה לא פעם. פעם. שם. מלהתפלל לאלוהים של היהודים - כבר התייאשה. כמה פתקים שהכניסה בכותל אחרי השחרור שלו בששת הימים, עם בקשות שפרדי יחזור למסלול, או אפילו לא מזמן בבית הכנסת השכונתי שלהם, ביום כיפור שבצהריים שלו התחילה המלחמה, שום דבר לא עזר. היא מוכנה לעשות עוד ניסיון אחד עם מערת אליהו, שאנשים חוזרים משם עם סיפורים של ניסים שזה לא להאמין. אבל קודם - הכנסייה והאימא. האימא הזאת הייתה היחידה שהכירה, והיא הרי כבר הצילה לה את החיים לפחות פעם אחת.

היו לילה לבן, מלחמה ארוכה וחורף קשה. למחרת מוקדם בבוקר, לבקשתה של דורה, בניגוד להחלטות הליליות שלה ולמרות שטרודי דיברה אליה בקול רך, פונה אליה בכינויי הילדות והיתמות שלה, ממש מתחננת שלא תעזוב בינתיים, שתנוח אצלם כמה ימים ואז יראו מה יעשו הלאה, יוסף הסיע אותה נפוחה כמו בלון היישר לביתה ולזרועות בעלה. הפרצוף שלה, המוגזם, בקושי הצליח להידחס ל'קונטסה' הקטנה שלו. מאז, ולמרות לא מעט מלחמות, מבצעים ועימותים בגזרה הלאומית, מגִזרת דורה ופרדי ארליכמן לא דווח ולא הודלף יותר דבר הנוגע לאלימות ביתית. בעניין זה שרר שקט כלל לא טבעי אבל בהחלט מתוח.
טרודי לא הקשתה יותר בעניין. אבל באותו ערב נֶהרו בטרודי - שלמרבה הצער התגלתה ברבות השנים והניסיונות שנכזבו העובדה המצערת של עקרותה - זוג עוברים. כעס ובקשת נקמה.

"סטלה מאריס" / אריאלה גולדמינץ. 221 עמודים. כתר ספרים.