התיעוד של אוהד חמו מתוך עזה היה מטלטל. נותרנו אחריו עם סימן שאלה עצום

אתמול נקלעתי לאחד מהריבים בטוויטר שאני משתדל להימנע מהם: כותב מוכר בתקשורת הישראלית הציג סרטון של אוהד מכבי תל אביב מוכה באכזריות ברחובות אמסטרדם וציין שהוא לא מצדיק חלילה, אבל הוא מבין את המוסלמים באירופה שחשופים למראות מלחמה מעזה שנמנעים מצופי הטלוויזיה בישראל.

לא יכולתי להתאפק והשבתי לו שעם כל הכבוד לתסכול ולזעם נוכח מה שנראה בתקשורת האירופית כ"רצח עם", הרי שגם אצלנו הדם רתח כשצפינו פעורי פה באירועי ה-7 באוקטובר, אבל למרות שתיאורטית ייחלנו (ברובנו) למותו של כל פלסטיני באשר הוא, לא יצאנו לטבוח ולבקש נקמה ברחובות נצרת, חיפה, עכו, יפו ולוד. אם היינו נוהגים כך, האם גם אז היה מגונן על המעשים ומציג אותם כתגובה טבעית לפשע שמבוצע בבני עמך?

הוויכוח בינינו פחות חשוב, מה שחשוב הוא שהיחס הזה לפלסטינים כאל ילדים רפי-שכל, שחובה להבין, כמעט בבחינת "אין פלסטיני רע, יש פלסטיני שרע לו" יצאה כבר מכל החורים - והדברים ניכרים היטב לאורך צמד הכתבות של אוהד חמו בחדשות 12 אודות הניגון המשתנה בקרב הפלסטינים החיים בעזה.

חמו מתאר את הסלידה שהתעוררה בקרב העזתים כלפי חמאס. האם הוא מדווח אמת? שלא יובן לא נכון, חלילה לי מלהטיל דופי באמינותו של עיתונאי ישר וחרוץ, לרוב גם מעניין כחמו, אבל גם הוא בעצמו תוהה מדי פעם, לאורך הדברים, האם הם משקפים נאמנה את הלך הרוח בקרב הפלסטינים - ואם כן, באיזה אחוז מדובר?

החלק הראשון, הארוך יותר, ששודר שלשום, עסק בתיעוד הקללות שממטירים מי שנאלצים (שוב) לפנות את בתיהם. רעבים, צמאים, תשושים, הם עושים את דרכם בחולות. מה מהדברים שבפיהם הוא תולדה של מי שמבקשים לעצמם לגימה של מים, כשהם פוגשים עיתונאי שחיילים חמושים עומדים לצדו? לא ברור. כלומר, גם מה שנראה למצלמה, שלכאורה לעולם אינה משקרת, הוא טעון בירור.

בדבר אחד אין לטעות - בסבלם של הפלסטינים. רוב הצועדים הם נשים, ילדים ונכים, מעט מאוד גברים צעירים יש בקרבם. הם שילמו ועדיין משלמים את מחיר המלחמה. ברור שהילדים אינם אשמים, זה מעל לכל ספק ונוגע לליבו של כל הורה (כך מעיד על תחושותיו גם המג"ד). אשר לאחרים שמזמרים עתה זמירות בגנות חמאס ובזכות ישראל, כאן כבר מתחיל הספק לחלחל. "שמחתם ב-7 באוקטובר", קובע חמו, לפחות לגבי רובם בצדק - והם מתפתלים, מעטים מכחישים, חלק טוענים שרצו למחות, אבל חמאס מדכא כל ביקורת.

זה נכון כמובן ועדיין, מבלי להידרש לסטטיסטיקות מדויקות, נדמה שהצדק עם חמו: רוב מוחלט של האנשים האלה עלצו ב-7 באוקטובר 2023, ובעצם - למה לכבס? הם צהלו לא רק נוכח טנק של צה"ל עולה באש (נניח שאת זה עוד אפשר להבין) אלא גם נוכח הוצאה להורג של משפחות, בחלקן נטבחו שלושה דורות זה לצד זה.

תגידו שלבי הפך גס? אולי - אבל גם אם הרצון הוא לאפשר לבלתי מעורבים (בטרור ישיר) להמשיך לחיות את חייהם ככל שניתן בנסיבות, הרי שלמעט הילדים שעליהם לא חלה עדיין האחריות, קל לי לסלק את הרחמים כלפי האחרים, גם כשהם מעידים על עצמם ששמחו במותו של יחיא סינוואר, שהיה האליל של רובם עד זמן קצר לפני כן.

החלק השני של התיעוד הוא מרתק בעיני אף יותר, על אף שהוא כבר מעביר חלק מהמראות מהשטח אל האולפנים, עם מרואיינים כמיכאל מילשטיין ואלון אביתר, שמרבים להופיע בכתבות כגון אלה כפרשנים מומחים. הדבר העיקרי שעולה כאן הוא תפיסת הפלסטינים כקורבנות נצחיים.

זה נכון לגבי דעת הקהל במערב, זה נכון לגבי חלק (קטן יחסית) בחברה הישראלית, שיגלה "הבנה" כלפי אלימות מתפרצת פלסטינית, אבל באופן מטורף כמעט, זה נכון לגבי הפלסטינים עצמם. הקהל שחמו מתעד לא שואל את עצמו לרגע מה חלקו באירוע, אלא נשאר במצב קורבני: עד ל-7 באוקטובר - של ישראל (לכן שירי ההלל לחמאס והצהלה ברחובות נוכח גופות וישראלים חיים שמובלות על גבי כלי רכב), והנה האחת - קורבנות של חמאס.

וזה בדיוק ההבדל בין הצדדים. בישראל יש מגוון של דעות, מכאלה שרצו - ואולי עדיין רוצים "להיכנס בהם" ועד למי שקוראים לעצירת הלחימה. בחברה דמוקרטית מתקיים עיקרון של ערבות הדדית.

השמאלן הקיצוני שומע על מה שבעיניו הוא פשע מלחמה - ויוצא למחות נגד צה"ל, לא מתוך דאגה כנה לפלסטינים אלא משום שהוא מבין שזה מקרין עליו ומטיל עליו אחריות מוסרית למעשים שלא יעשו. לפלסטינים אין "שלום עכשיו". אפס אחריות אזרחית - רק בכי, פעם על הכיבוש, עכשיו בגלל שעוד אין כיבוש-מחדש (כמו שתובעים רובם, לפחות מול המצלמה של חמו: שלטון אזרחי ישראלי על עזה).

הנה כי כן חמו הביא מסמך מרתק, אפילו מטלטל, אבל אחרי שגמרתי להיטלטל ימינה ושמאלה, אני ממש לא בטוח שזזתי אפילו מילימטר. כן, גם לי נשבר הלב כשאני רואה ילדים קטנים מנסים לדחוף בחול את כיסא הגלגלים של אחותם הנכה. מצד שני, כשאמא או סבתא שלהם מייללות על מר גורלן, אני לא יכול שלא להיזכר - לא רק בשבעה באוקטובר שלפני 13 חודשים (כמו חמו למשל) אלא בכל הפעמים שבהן ראינו תיעוד מסוכות אבלים שבהן ייחלו אימהות פלסטיניות שכולות ליום שבו כל ילדיהם יהיו לשהידים.

זה מייאש - ואם בחלק הראשון עסק חמו בשאלה האם זהו עונשו של החטא, הרי שבחלק השני הוא מנסה לבדוק מה זה אומר על המשך הסכסוך. האמת? אין בדברים בשורה. גם חמו מגיע למסקנה שכל עוד החברה הפלסטינית (בהכללה, אבל ככל הנראה לא גסה מדי) רואה את עצמה תמיד כקורבן, הרי שאנו נדונים למערכה אינסופית מולם.

ובכל זאת דבר אחד צרם בתיעוד. הוא לא היה רק באדיבות צה"ל, שאפשר לחמו את הכניסה ודאג לביטחונו, אלא גם קצת מטעם: ראינו רופאים מגישים סיוע לפליטה שהתעלפה, ראינו חלוקה של בקבוקי מים לצמאים - ובקיצור: ראינו את צה"ל בשבתו כצבא המוסרי בעולם, כמו שאוהבים פוליטיקאים לומר שוב ושוב. זה כמובן מחמם את הלב, בלי ציניות - להתרשם כך מצה"ל שכולנו רוצים לראות, אלמלא מצטברות גם עדויות של קיומו של צה"ל אחר.

על חיילים ששורפים בתים "בשביל הכיף" ופוגעים בחפים מפשע. כמה כאלה יש? הלב רוצה להאמין שמדובר בבודדים, בחריגים שאינם מייצגים כלל את רוח צה"ל. אבל חמו לא יכול להציג רק את הצבא הטוב והמיטיב בלי לומר מילה גם על מקרים אחרים, גם אם מדובר בחריגים.

ולא רק לקח מוסרי, צבאי או מדיני יש כאן, אלא גם לקח אוניברסלי, על טבע האדם. חמו מציג תיעודי שמחה ברשת על אירועי ה-7 באוקטובר ומראה כיצד משתנה הסנטימנט מגאווה לאומית על הטבח שנתפש כניצחון, לדאגה - ולבסוף אף לקינה. האם בקרב אזרחי ישראל לא התחולל אותו שינוי? הן בסמוך לטבח היה ברור כמעט לכל שתהיה ועדת חקירה, שיהיו חילופי שלטון או לפחות בחירות.

רק שאז הזוועות קצת נשכו, משפחות החטופים ועניינם הומאסו בכוונת מכוון על דעת הקהל בישראל (כתם מוסרי בל יימחה), צה"ל נחל כמה הצלחות, חלקן אף מרשימות. דף חוסל, נסראללה חוסל, סינוואר חוסל - ודעת הקהל החלה לשנות כיוון. אם כך הוא הדבר, מדוע מה שאירע לישראלים (אם כי בכיוון ההפוך), מעורר פליאה שכזאת כשהוא מתועד בקרב פלסטינים?

אז כן, כבר הודינו: חמו הצליח לטלטל, לרתק את הצופים למסך, להביא תיעוד מרשים, אבל עם תום הצפייה בשני החלקים של הפרויקט, נותרנו בדיוק עם אותם סימני שאלה שהיו לנו לפניו: גם לגבי העבר, אבל גרוע מכך - לגבי העתיד.