המנהיג טרוט העיניים מתיישב ליד שולחן של יועצים ועוזרים, פרסומאים וסוקרים, ומניח לפניהם את הנקודות המרכזיות שכתב לעצמו בלילה לבן של התלבטויות. "אני רוצה שתגידו מה אתם חושבים באמת", הוא אומר להם, "בלי פילטרים". אלא שבתגובה הוא מקבל רק פילטרים. במקום רעיונות ומחשבות, הוא ישמע בעיקר אזהרות: זה עלול להעליב מישהו, זו הצהרה שטרם הגיע זמנה, את המשפט הזה התקשורת תוציא מהקשר, על האמירה הזו עשינו סקר והציבור שנא אותה, על זה יתנפלו אויביך הפוליטיים ויעשו ממך קציצות. ארבע שעות אחר כך כולם מותשים, או מה שנשאר מהנאום הוא אוסף חיוור של משפטים שכבר נאמרו. הם לא הזיקו בעבר אז הם בטח לא יזיקו גם הפעם.
את המילים בפסקה הקודמת לא כתב איתמר בן גביר אחרי עוד התייעצות עם בנצי גופשטיין וחנמאל דורפמן. את המילים האלה פרסם יאיר לפיד לאחרונה בספר אוטוביוגרפי ("מלחמה וחלום", הוצאת כתר), בו הוא מספר בכנות די מרעננת על קבלת ההחלטות של נציג הציבור הנבחר, שמוקף בעצות של אנשים שאף אחד לא בחר בהם. לפיד מספר על שמונה אנשים שהשתתפו איתו בשיחת ועידה לפני ההחלטה להציע לנפתלי בנט לעמוד בראש ממשלת השינוי. "אתם לא תכירו את השמות", מבהיר לפיד, "אף אחד מהם אינו חבר כנסת או שר, אבל האנשים האלה הם המנוע של הספינה".
התחקיר הארוך והנרחב של רביב דרוקר וקשת סגל ששודר לאורך יומיים בתכנית "המקור" בערוץ 13, נתן לנו הצצה למנוע של הספינה של איתמר בן גביר. זו הספינה שמנווטת את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. ממנהיג להב"ה ועד עיתונאי בכיר ב"קול ברמה", דרך אשתו של השר ודובר צעיר שמבקש לתדרך נגד הצמרת הביטחונית של ישראל, למרות שהוא בשירות סדיר בצה"ל.
קבוצת "אסטרטגיה ממשלה", אליה נחשפו צופי ערוץ 13 ביומיים האחרונים, מורכבת מאנשי ימין קיצוני. שזה כמובן מפתיע, היית מצפה שבן גביר יקיף את עצמו באנשי חד"ש ומרצ, אבל לא - האיש שגדל בערוגות השנאה של כהנא חי החליט להקיף את עצמו באנשי ימין קיצוני, מי יותר ומי פחות. בנצי גופשטיין הוא כנראה המוכר שבהם, לצד חתנו של גופשטיין, חנמאל דורפמן - שהוא גם ראש המטה של לשכת השר. השניים עלו לכותרות ב-2013, אז שודרה כתבה של אוהד חמו על "חתונת ריקוד הסכינים" (לא להתבלבל עם "חתונת השנאה", למרות שהדמיון ברור), שהוגדרה כחתונת השנה של נוער הגבעות. אבי הכלה, אותו גופשטיין, הסביר: "אם היה פה מלצר ערבי הוא לא היה מגיש אוכל אלא מחפש את בית החולים הקרוב".
החתן הוצג באותה כתבה של חמו בתור "מנהיג צעיר בנוער הגבעות שאיגד סביבו נערים אחרים שרואים בו מורה דרך". הוא היה רק בן 18. שנה לפני החתונה כבר צוטט בעיתון הארץ כשהוא אומר לרועי "צ'יקי" ארד כי "הבעיה היחידה עם הנאצים היא שהייתי בצד המפסיד". בין אם המשפט ההוא הוצא מהקשרו ובין שחנמאל התבגר והתמתן מהימים בהם רקד עם סכינים לצלילי שיר הנקמה "זכרני נא" כשהוא עטוף בדגל של "לה פמיליה" - דורפמן יוצא מהתחקיר של דרוקר כדמות האחראית והממתנת בכוורת של בן גביר. לכל הפחות, דורפמן עוצר את בן גביר לא פעם מלהביך את עצמו.
אלא שחשיפת קן הצרעות של בן גביר לא באמת אמורה להפתיע אף אחד. גם לא הנטייה שלו להתעסק רוב הזמן בדימוי הציבורי שלו. העשייה תמיד משנית לדברור העשייה. כבר ביוני 2023, לפני כמעט שנה וחצי, חשף העיתונאי ג'וש בריינר בעיתון הארץ כי בנצי גופשטיין, שהורשע בהסתה לגזענות ובית המשפט קבע שאינו יכול להיבחר לכנסת, מייעץ לו בענייני משרדו. זה היה סוד די גלוי. גופשטיין הוא חבר קרוב של בן גביר, הם גרים בשכנות בגבעת האבות בחברון, והוא נצפה בחברתו ובלשכתו לא פעם. ובכל זאת, משהו בכתבה הזאת הטריף את בן גביר, שהגיש תביעה על סך 3 מיליון שקלים בעקבות הפרסום.
בריינר השיב לבית המשפט כי מדובר בתביעת השתקה. מלשכת השר נמסר בעבר כי "בן גביר מוצא לנכון לתבוע דיבה כאשר מכפישים אותו ומוציאים דיבה עליו או על מפלגת עוצמה יהודית". תחקיר "המקור" מוכיח שני דברים: הראשון, בנצי גופשטיין מייעץ לשר בכל נושא אפשרי, עד לרמת ניסוח ציוצים (אגב, מבחינה חוקית אין עם זה שום בעיה). שנית, התביעה של בן גביר היא ההגדרה המילונית של תביעת השתקה. זה לא אני אומר - זה בן גביר אומר בעצמו. בשלב מסוים הוא אפילו כותב ליועציו הקרובים: "מתלבט לגבי ג'וש. ייתכן שצריך להגיש תביעה נגדו ביום ראשון. מצד שני, ייתכן שצריך לחפש משהו יותר מובהק, שיפול בו. ואם יש לי תביעה נגדו אני משתיק אותם". מעניין איך בית המשפט יגיב לגילוי החד משמעי הזה.
אלא שעם כל הכבוד לסכסוך המשפטי עם ג'וש בריינר (גילוי נאות: פעם השאיל ממני נדנדה לתינוקת והחזיר אותה שבורה, אך בחרנו ללבן את העניין מחוץ לבית המשפט), וגם לניסיון הדי פתטי של בן גביר למנוע את שידור התחקיר באמצעות בית המשפט ללא שום עילה משפטית מינימלית - מדובר בתחקיר שכל ישראלי חייב לראות. הפעם לא מדובר בטור דעה של סמולן או פרשנות של כתב באחד מערוצי התבהלה. אנחנו מקבלים את תהליך קבלת ההחלטות באחד המשרדים הכי חשובים בממשלה, בתקופה הכי קריטית לביטחון ישראל, בצורה הכי שקופה וברורה. בוא נאמר, מחמיא זה לא. יש סיבה שבן גביר ממש לא רצה שאף אחד ייחשף להקלטות האלה.
שיא התחקיר נתן לנו הצצה די מדהימה להתעסקות האובססיבית של בן גביר בתקשורת אפילו בתקופה המיידית שאחרי טבח ה-7 באוקטובר. האיש שבטייטל של התפקיד שלו אשכרה כתוב "ביטחון לאומי" התעלם מכך שהביטחון הלאומי שלנו נטבח, נאנס ונרצח על ידי מחבלי חמאס באותם ימים. בזמן שמחבלים עדיין הסתובבו בקיבוצי העוטף, בן גביר בעיקר היה צריך שהיועצים שלו יחזיקו אותו מללכת להתראיין בתקשורת. לזכותם הם הצליחו, אבל הוא מצא לבסוף את הפוטו-אופים שלו בחלוקת נשקים. אם צריך להגיע בשש בבוקר בשביל להצטלם, הוא מבהיר, הוא יעשה את זה. האם הנשקים האלה יעילים בכלל? לאיזה ידיים הם יגיעו? מה מטרת החלוקה הזאת? אף אחד בכוורת לא באמת יודע, אבל העיקר ההודעה לעיתונות.
בשורה התחתונה: דרוקר חשף את השר הקיצוני והמסוכן בתולדות ישראל כזונת לייקים. הוא הציג את האיש שאחראי על המשטרה, השב"ס, מערך הכבאות ועוד כאימפוטנט. כמו החליפות שגדולות עליו, כך גם הג'וב. מדובר בדובר בגוף של פוליטיקאי, שר בגוף של נער גבעות ובעיקר חולה פרסום במסווה של אידיאולוג. אין מאחורי בן גביר פשוט כלום. לא ניהול, לא אסטרטגיה ואפילו לא קיצוניות. סתם פוליטיקאי עלוב, אפילו ביחס לשאר הפוליטיקאים שלנו, שמנסה לשמור על הכסא שלו. לא יותר ולא פחות.
אם בתחקיר מירי רגב של דרוקר ראינו את השיטתיות והנקמנות של רגב, ואת שיטת הרמזור הזכורה לשמצה - אצל בן גביר אפילו אין את זה. הכל שליפות מהשרוול, שיחות ועידה דחופות והחלטות הרות גורל כמו פיטורי ניצבים בממשלה שמגיעים מצד אשת השר (הערת אגב: ניסיון הספין שכביכול בא לצייר את דרוקר כשוביניסט מקטין נשים משעשע מאוד. אי אפשר להאשים את הכוורת של בן גביר בחוסר הומור).
אף אחד בשמאל לא ייפול מהכיסא מהתחקיר, אבל דווקא בימין האידיאולוגי, גם הקיצוני, צריכים לשאול את עצמם - האם זה כל מה שמגיע להם? פרובוקטור שזועק בתקשורת 100 פעם ביום שצריך לחסל את חמאס, אבל לחבריו הקרובים הוא כותב שזו מטרה לא ריאלית? שר שמפעיל לחץ על צמרת המשטרה כדי שתשרת את עתידו הפוליטי במקום את ביטחון האזרחים - ובעיקר אדם שמזלזל בציבור המצביעים שלו בשיחות סגורות.
ינון מגל אירח אמש את בן גביר בתכנית "הפטריוטים" כחלק ממסע ההסברה של בן גביר, שיכול היה להימנע אם בקבוצת הווטסאפ הסגורה הזאת היו מפעילים את האופציה של "הודעות נעלמות". בן גביר לעג שוב לג'וש בריינר על כך שהוא אובססיבי אליו (לידיעת הגולשת אלאניס מוריסט, זו ההגדרה המילונית למילה "אירוניה"), וינון מגל הבהיר לבן גביר שמכיוון שהוא מקצוען, הוא לא צפה בתחקיר. השר הגיב בצחוק מאולץ, הקהל הגיב בתשואות סוערות. אלא שעם כל הכבוד לקרקס של ינון מגל, כדאי מאוד למצביעי הימין לצפות בתחקיר המלא, סתם בשביל לראות כמה הנציג המובהק של "הימין על מלא מלא" פשוט לא שם עליהם.
בקטנה
אחד הדברים הכי מובהקים שמפרידים בין "איש תקשורת" ל"עיתונאי" הוא היכולת לקחת אחריות ולהתנצל על טעות. בחלק הראשון של התחקיר ששודר ביום ראשון ניתן היה להבין בטעות שיועציו של בן גביר תיאמו נוסח של הודעה מסוימת יחד עם יניב הלפגוט, ראש מערכת החדשות של חדשות 12. אנשי הברנז'ה כבר פרסמו כי חברת החדשות דורשת פיצוי של חצי מיליון שקל מדרוקר על הטעות, אלא שכאמור, עיתונאים אמיתיים מתנצלים על טעויות גם בלי תביעות משפטיות - ודרוקר בחר לסיים אתמול את התכנית עם הבעת חרטה על הטעות שנפלה. סחטיין. מודה ועוזב ירוחם. מה שכן, חדשות 12 הוסיפו למכתב שלהם צילום מסך מתוך קבוצת הוואטסאפ האסטרטגית של השר, כאשר דרוקר עצמו טוען שהוא לא נחשף להתכתבות הספציפית הזאת. נותר רק להמשיך לתהות איך ההתכתבות הפרטית הגיעה לכל כך הרבה אנשים מחוץ לקבוצה "הסודית".