מנסה לדבר וקולו לא נשמע: קראו פרק מתוך "קול השתיקות"

אני פוקח את העיניים. שק השינה מכסה אותי. חשוך עדיין. אוויר המדבר יבש. קצת קר. למה התעוררתי? אה, בטח תורי לשמור. סססאמכּ... לא נותנים לישון. לא יכלו פעם אחת לא לשבץ אותי לשמירה?
פתאום ממלאת אותי שמחה גדולה. סוף סוף הסיוט נגמר. אני מתעורר. יש. איזה חלום משונה זה היה. אבל אין לי כוח לקום. קר בחוץ. עוד שנייה. יאללה, להתלבש. שמיכה שקופה כבדה מכסה אותי, מרתקת אותי למיטה. מיטה?! מאיפה השגתי מיטה במדבר?
הנה התקרה. וילון צהוב מימיני. זה שוב הסיוט. עדיף כבר לקום לשמירה. השמיכה השקופה והכבדה מכסה את ראשי. לעצום עיניים ולפקוח אותן שוב. אני עוצם אותן מהר. התקרה הלבנה עדיין מעליי, מאיימת לחנוק אותי.
בזווית העין אני רואה ארונית ועליה מגש. קודם הביאו לי אוכל תפל בצלחת פלסטיק כחולה. עגבניות אדומות לא צעירות עם טעם מעוך. לידן מלפפונים חתוכים גס צפים בנוזל שמנוני. קצת גבינה לבנה בצד הצלחת. דייסת סולת לבנה בקערת פלסטיק בצבע תכלת חולני. ומעל הכול מרחף ריח כבד ומסריח של שירותים ציבוריים, של שתן חנוק בליזול.
מישהו מאכיל אותי. "לא טעים לי," אני אומר, והוא ממשיך. "זה חם," והוא ממשיך. "שורף לי בלשון," והוא ממשיך. "למה אתה יורק? לא טעים לך?" הוא שואל. "זה שורף!," אני צועק מכאב בלי לשמוע את קולי.
"תראה מה הבאתי לך היום?" אני שומע את הקול של דנה. אני אוהב אותך דנה, אבל חבל שאת כאן. הרבה יותר טוב להתעורר לשמירה במדבר ולקלל שלא נותנים לי לישון.
דנה מושיטה לי ספר מוכר.
כשמשהו הולך לאיבוד במציאות, אפשר לחלום שהוא נמצא.
איך אני יכול לקרוא באמצע החלום?
"אני יודעת שאתה מבין הכול ולא אכפת לי מה האחיות אומרות," דנה אומרת וגוחנת לנשק את מצחי.
זה בטח היה אצלך בבית. אמרתי לך שזה שם, אני אומר.
דנה מתכופפת אליי. המגע שלה מציק לי. אני נחנק. את חונקת אותי, אני אומר ולא מבין מדוע אינה מגיבה.

"זוכר איך אהבנו לקרוא את הספר הזה ביחד?" אומרת דנה, "פעם אתה הקראת. פעם אני. אתה זוכר? אתה זוכר שלא מצאנו אותו? אמרת לי שהוא אצלי ואני אמרתי שהוא אצלך? אז פתאום מצאתי אותו אצל אחי. פתאום. בלי שחיפשתי. כנראה שכחנו אותו שם."
ברדיו הקריא את הספר הזה איזה קריין. כל לילה הקריא פרק. אולי חלק מפרק. באמצע שידרו שירים ברזילאיים. לקחתי למיטה את הטרנזיסטור השחור שקנו אימא ואבא כשהייתי קטן. הטרנזיסטור היה עטוף בעור שחור מתוח וקשה. הוא עמד תמיד על שולחן המטבח. את הקשה של הלחם מארוחת הבוקר דבורה ואני היינו מחביאים מאחוריו. המחבוא האולטימטיבי. תמיד לפני שקמנו מהשולחן אימא הייתה מזיזה את הטרנזיסטור, מוצאת את הקשה ומושיבה אותנו לגמור אותו. איך היא ידעה שזה שם? כל בוקר היינו מחביאים שם וכל בוקר היא הייתה מוצאת. איזו אימא כול יכולה אימא שלי. עיני רנטגן יש לה. הטרנזיסטור השחור היה יקר ושמרנו עליו מכל משמר. הייתה לו אוזנייה לבנה ששמו בתא קטן בגב המכשיר. כשגדלתי הטרנזיסטור כבר לא היה יקר ערך כל כך. אבל אצלנו בבית חפצים דוממים נשמרו תמיד. בגיל חמש עשרה, הייתי לוקח מהמטבח את הטרנזיסטור איתי למיטה בלילות. זה כבר לא היה אותו מטבח, עברנו דירה. אבל נשאר אותו טרנזיסטור. הייתי שם אוזנייה ונרדם לצלילי המוזיקה, גולש עם קול הבס העמוק והמרגיע של הקריין לתוך השינה. כמה שלא ניסיתי להישאר ער עד סוף הפרק, לא הצלחתי.
סיפרתי לך על הספר החלומי הזה, זוכרת? אני אומר לה, קנינו אותו ביחד. קודם את קראת אותו ואז אמרת לי שאנחנו חייבים לקרוא את הספר ביחד והתחלנו לקרוא אותו ככה, יחד.
מה אתה מסביר לה? זה חלום.
"אתה זוכר?"
בטח שאני זוכר.

"אני בטוחה שאתה זוכר. בוא נתחיל לקרוא מההתחלה." דנה מתעלמת מכל מה שאמרתי לה ברגע זה.
הנה, זהו. אתה רואה שזה חלום? היא אומרת "בוא נקרא מההתחלה" כי את ההתחלה אתה זוכר. את ההמשך לא.
לא יכול להיות שאני חולם את זה, אני אומר לעצמי ומבקש מדנה שתקריא לי מהפרק השני, כי אם לא אדע להמשיך אולי פשוט אתעורר. חוץ מזה, את הפרק הראשון, אני כבר מכיר, אני מזכיר לעצמי. ז'ורז'ה אמאדו מתאר את בהייה, את הדייגים, את הרחובות. חשבנו אז שהספר הוא על ים המלח כי שמו ים המוות.
"טוב אני מתחילה מהפרק הראשון."
למה את עושה ההפך ממה שאני מבקש? למה את לא מקשיבה לי?
זה ברור. כי זה לא במציאות. זה רק בחלום. אני לא יכול לחלום משהו שאני לא זוכר. רק את הפרק הראשון. די. נמאס כבר. תתעורר.
"מה קרה? כואב לך משהו? אתה רוצה משהו?" דנה קמה אליי מהכיסא שלה ומחזיקה לי את היד.
אני רוצה שיפסיקו לרמות אותי. שיפסיקו להיות נגדי כל הזמן. שהחלומות יפסיקו להפחיד. שאתעורר כבר.
דנה מניחה את הספר על הכיסא, ניגשת למראשות המיטה, מרימה ביד אחת את הראש שלי מהכר ומסדרת אותו. "ככה יותר טוב?"
נמאס לי מהחלום המעצבן הזה. אני רוצה להתעורר. תגידי, מה עם מה שאמרת לי אתמול על הטקס? באמת יבואו מחר?
"עוד מעט יהיה ביקור רופאים אז נתחיל לקרוא אחרי ארוחת צהריים." היא מתיישבת על הכיסא ושמה בחזרה את הספר בשקית שלה.
את בכוונה לא עונה לי? ידעתי שמרמים אותי. סתם אמרת טקס. גם גונבים לי את האוכל שאימא שלך שולחת לי וגם עושים הפוך ממה שאני רוצה. מה קורה כאן? אולי תפסיקו כבר להפחיד אותי?
אתה לא רואה שהיא לא שומעת? דנה בחיים לא תרמה אותך. היא פשוט לא הבינה אותך.
היי, חכה, אל תלך. אתה מוכן להסביר לי מה קורה כאן? מה זה שאתה אומר לי משהו ונעלם? תענה לי. נו, אתה יודע תמיד הכול. איפה אתה? שוב נעלמת?
תראה, אנשים מסתכלים עליך. חושבים שאתה מסכן. שאתה סובל. מדברים לידך בלחש. ואתה בעצם סתם עצלן ושוכב ולא זז. תורך לשמור.

"קול השתיקות" / יעקב ברמץ. 408 עמודים. כרמל ספרים.