יש הרבה מאפיינים של בדיחות טובות, אבל יש משהו משותף אחד לכל הבדיחות הגדולות באמת: הן מצחיקות גם בפעם השנייה שמספרים אותן. הבדיחות הדגולות באמת הן אלה שגם שנים אחרי, עצם המחשבה על הפעם הראשונה שבה שמעת את הבדיחה תגרום לך לצחקק. והנה, התמזל מזלנו להיחשף לבדיחה כזאת השבוע.
למי שפספס, זה הלך ככה: רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו, ששווה לפי הערכות זרות בין 12 ל-13 מיליון דולר, החליטה "לתרום" למחלקת השיקום בבית החולים הדסה הר הצופים את עוגת יום ההולדת שקיבלה שבוע לפני. זו בדיחה מצחיקה כשלעצמה, אבל הויז'ואל שליווה אותה הפך אותה לנצחית, כשהצוות הרפואי של המחלקה נעמד בשורה והציג לראווה את העוגה הקטנה, עליה עדיין היה כתוב "עד 120".
לא אשקר, צחקתי שוב כשהקלדתי את המילים האלה. למעשה, כל פעם שאני חושב על האירוע המופרך הזה, אני מדמיין פן נוסף שבו שגורם לי להיקרע מצחוק. למשל: הרגע שבו שרה סיפרה ליועצים שלה שהיא רוצה לתרום את העוגה הקטנה לבית חולים, ואף אחד מהיועצים שלה לא התנדב להגיד לה שזה רעיון ממש ממש מטומטם. קשה שלא לצחוק גם על המחשבה שהיה איש סושיאל שנאלץ לפרסם את התמונה הכל כך מביכה הזאת ברשתות החברתיות של "הגברת הראשונה", בידיעה מלאה שהתגובות יהרגו את השרה של המדינה.
מתישהו התקבלה ההחלטה למחוק מהרשת כל זכר למחווה הריקה ולפחמימות הריקות. מניח שהרבה צרחות נשמעו בבית ראש הממשלה באותו לילה. זה גם מצחיק כמובן, לחשוב שמישהי במעמדה של שרה נתניהו לא מבינה עדיין שהרשת זוכרת הכל ושום דבר לא נמחק לעולם - ומה שנמחק, לכאורה, מגיע בסוף לחקירות בלהב 443. פרטים אצל צחי ברוורמן.
במציאות הישראלית בה אין לנו יותר מדי סיבות לצחוק מאירועים חדשותיים, אירוע כמו "שרה נתניהו תורמת עוגה מלפני שבוע לחיילים שאיבדו את הרגליים שלהם ב'מלחמת שלום נתניהו' בזמן שג'וניור מבלה במיאמי" הוא כמו מים במדבר לישראלי חובב ההומור. במקביל, זו הבעיה הגדולה ביותר של תכניות הסאטירה הישראליות. אין לעלמה זק - שחקנית גדולה וחקיינית בחסד - שום אפשרות להיות מצחיקה יותר ממושא החיקוי שלה. אין שום תסריטאי שיכול לכתוב פארודיה יותר טובה מהמקור.
וכן, החיקויים של "ארץ נהדרת" מדהימים, והאיפור נהיה טוב יותר מתכנית לתכנית. אבל כשזה מגיע להומור, המציאות מנצחת כמעט בכל פעם. כך למשל כשב"ארץ נהדרת" נתנו לשרה אורית סטרוק (עלמה זק) לאכול בראוניז שמחים באמסטרדם, שגרמו לה להתמסטל ולהגיד דברים סטלניים על הרינג. מצחיק, באמת מצחיק, אבל באמת שזה לא מצחיק יותר משרה בממשלה שאחראית על הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה שמתארת את השנה האחרונה כ"תקופה של נס" - וכל זה כשהיא דווקא סחית לגמרי. מה יכול להיות מצחיק יותר מזה? איך כותבים סאטירה על האנשים המופרכים האלה?
אולי דווקא בגלל זה הקטעים הכי מצחיקים בתכנית של "ארץ" אתמול הגיעו דווקא מהבדיחות על האופוזיציה, עם פאנל שהורכב מבני גנץ, יאיר לפיד ויאיר גולן. ראוי לציין שכמו במקרה סטרוק ושרה נתניהו, גם לשלושת הגברים האלה היו לא מעט אירועים מפדחים בשנה האחרונה, אבל החיקויים שלהם (בעיקר זה של אלי פיניש ליאיר לפיד) עדיין שופכים מצחוק. נהוג לטעון שאת הסאטירה אמורים לשמור לחזקים ולא לחלשים, אבל אם שמים בצד את השליימייזליות הפוליטית של השלושה, עדיין אחד מהם הוא רב אלוף, השני אלוף והשלישי היה ראש ממשלה רק לפני שנתיים. לקרוא להם חלשים זו בדיחה כשלעצמה, וטוב שארץ נהדרת לא חוסכת מהם את חיצי הביקורת המאוד ראויים שלה. והיה גם בונוס: בני גנץ של ליאור אשכנזי נותן ביצוע מאולתר וקורע מצחוק ללהיט ישן של טיילור סוויפט. תמיד רעיון טוב להרוויח נקודות אצל הסוויפטיז.
אורחים שהגיעו בפעם הראשונה לגריל של מולי שגב הם הפאנליסטים של "הפטריוטים" בערוץ 14 (ינון מגל עצמו כבר זכה לחיקוי משובח בעבר). השינוי החד פעמי ביום שידור התכנית, עקב האסון בלבנון אתמול, גרם לכך ש"ארץ" שודרה במקביל ל"זהו זה". אני כותב את השורות האלה לפני שיש לנו את נתוני הרייטינג, אבל אני מוכן לשים את כל הביטקוין שאין לי ספק בכך שערוץ 12 ניצח את כאן 11 גם הפעם - אך מי שבחר לראות את התכנית הוותיקה גילה שם את גידי גוב נכנס לנעליו של ינון מגל בפאנל הפטריוטים, ועושה את זה לא פחות טוב מאף אחד אחר.
פרט טריוויה מיותר אך ראוי לציון: יניב ביטון נולד יום לפני משדר הבכורה של "זהו זה!" בטלוויזיה הלימודית. ועדיין, בואו נגיד שבפראפרזה על הקלישאה הידועה: זה לא הגיל, זה התסריט. שניים מהמשתתפים במערכון של "ארץ נהדרת" לא היו עוד בתכנון כש"זהו זה!" כבר הייתה תכנית קאלט. אך בעוד ההשקעה של ההפקה של "ארץ" באיפור ובדיוק ניואנסים ומימיקה בחיקויים עומדים בטופ של כל תכנית בידור בעולם, ב"זהו זה!" פשוט מוותרים בחינניות על הניסיון לדייק את החיקויים, ומשקיעים בהשחזת הפאנצ'ים במקום.
וכך, החיקוי שאפילו לא התיימר להיות דומה למקור, היה חריף יותר. יותם אצל גידי גוב, ינון מגל פשוט השתיק בשירה חסידית את הנהי של המילואימניק שעשה 400 ימי מילואים בשנה. ינון מגל של גידי גוב אינו ליצן, אלא רשע. זו לא הקצנה, זו אבחנה. בתכנית המקבילה, החיקוי של זרחוביץ' לינון מגל היה מדויק, גם האיפור ועד רמת הפרופס עם המשקפיים הייחודיות של המנחה. ועדיין, בסוף, בדיוק כמו החיקוי החביב של בן גביר (שחר חסון), חברי "הפטריוטים" גרסת "ארץ נהדרת" הם קריקטורות של ימניים. יכול להיות שזה יצחיק כמה שמאלנים שממילא לא רואים "ערוץ 14", אבל השיר החביב שחתם את המערכון היה הכל חוץ מאדג'י. אגב, עוד פרט טריוויה לא חשוב: את הגרסה העברית הראשונה ל"איזה אחלה עולם" של לואי ארמסטרונג ביצע גידי גוב. אחלה עולם קטן.
בקטנה
סאטירה חייבת להיות מבוססת על אמת. אפשר להקצין כמובן, אבל לא לשקר. יש לי ביקורת מכאן ועד מיאמי על "הפטריוטים", כתבתי על התכנית לא מעט כאן במדור - אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מינון מגל והפאנל שלו - הם מכבדים את הנופלים, ופותחים כל תכנית בהקראת שמות החיילים, ובמקרים רבים אף מספרים על פועלם. להציג כאילו "הפטריוטים" מסתירים מהצופים שלהם דיווח על מוות של חיילים זו לא סאטירה, זה פשוט שקר.
להבדיל, ב"זהו זה!" הציגו משפחה של מילואימניקים קשישים (הצעיר בן 49, המבוגר בן 112) שמספרת לשכן החרדי הצעיר שלהם (עוז זהבי בהופעת אורח מוצלחת) על כך שהם חייבים להתגייס כי אין מספיק חיילים. בעוד המחשבה על גידי גוב על קלנועית מתגייס לקומנדו מצחיקה כשלעצמה, וכל המערכון קצת מרפרר למשפחת מנדלבאום מ"סיינפלד", הסאטירה שבו עבדה כי מתחת לכל ההקצנה יש הרבה אמת. חיילי מילואים שקיבלו פטור ממילואים מתבקשים להתגייס בגלל שהשכנים החרדים שלהם לא עושים את זה. החרדי במערכון לא היה רשע, הוא באמת הבין כמה שהמצב הזה לא הגיוני, ובכל זאת הפאנץ' שלו היה מדויק, כשבדיוק כמו במציאות הוא הציע לשכניו הקשישים שעלו על מדים רק דבר אחד: תפילות. אם זה לא היה מצחיק, זה היה מאוד מאוד עצוב.