ל"החייל הנעלם", הפנינה של דני רוזנברג, אפשר היה לקרוא "הסרט הנעלם". צילמו אותו כבר לפני כשנתיים וחצי, וההקרנות הראשונות שלו היו בסתיו הקודם, רגע לפני השבעה באוקטובר. כתבנו עליו לראשונה ביום הקולנוע הישראלי בספטמבר 2023 ואז הוא היה אמור לצאת לאקרנים - אבל התאדה וחזר למדף. המפיצים המקומיים התמהמהו איתו, למרות שבינתיים עלה באירופה ואף זכה שם להצלחה.
אפשר להבין אותם. הסרט עוסק בחייל המשרת בעזה, כאן בגילומו של עידו טאקו, ואז עורק ובורח לתל אביב. הצבא משוכנע שחטפו אותו, והמדינה נכנסת לכוננות. הצפייה בו מזכירה לנו שעד לא מזמן מדינה שלמה היתה משתגעת מחייל חטוף אחד, ולא נותרת אדישה מול מעל מאה חטופים.
עכשיו, באיחור של יותר משנה, "החייל הנעלם" סוף כל סוף עולה לאקרנים ברחבי הארץ. הצפייה מתגלה כחוויה מצמררת, כי היא מוכיחה עד כמה פרופורציות יכולות להשתנות מהר. זה סרט שמשמש קפסולת זמן של הרגע בו צולם, וגם יש בו ממד נבואי. הוא מזכיר לנו שגם לפני השבעה באוקטובר, היו הרוגים פלסטינים בעזה וטילים על ישראל, ותמיד ריחף מעלינו החשש של חטיפה. זה לא מקרי שכל כך הרבה סרטים ישראלים שצולמו לפני השבעה באוקטובר עסקו בנושא הזה - מ"הנוער" של תום שובל, בן דורו של רוזנברג, ועד להיטים כמו "לשחרר את שולי".
מצד אחר, "החייל הנעלם", הוא גם סרט שאיחר את זמנו. זו תזכורת לסוג הקולנוע שעשו פה עד לא מזמן, אבל כבר לא עושים יותר, בימי הצנזורה העצמית, הרפורמה של מיקי זוהר והניוון התרבותי הכללי; סרטים כמו "ואלס עם באשיר", "פוקסטרוט" ו"מילים נרדפות"; יצירות שהיה בהן חזון אמנותי ולפחות איזשהו ניסיון להעלות שאלות מאתגרות על המציאות הישראלית. אבל אל דאגה, החמאסניקים מאוניברסיטאות העילית מחרימים גם אותן, כמו כל דבר אחר שיצרו בישראל.
ובכל זאת, אם מישהו לא-ישראלי ישאל אותי על איזה סרט מקומי מן השנים האחרונות אני ממליץ לו, "החייל הנעלם" בוודאי יהיה ברשימה, והוא ניצב כאחד הסרטים הכחולים-לבנים המעניינים של הזמן האחרון. הוא מרתק מבחינה פוליטית ומבחינה קולנועית.
מבחינה תיאורטית, הסרט מציג תסריט קיצוני כדי להמחיש את ההזיה האבסורדית של המציאות הישראלית, שבה הכל כל כך נורמלי וכל כך לא נורמלי, והגבולות כל כך דקים. החייל נע ונד בתל אביב כמו אריה שברח מקרקס. הוא חיה פצועה, חלום בהלות מהלך, אבל בתל אביב מתנהלים כאילו זאת לא עזה מעבר לגבול, אלא ניו זילנד. אפשר גם היה לקרוא לסרט החייל הבלתי נראה, שכן כל מי שמסביבו מסרבים לראות את מה שהוא מייצג - את הזוועה מסביבם, שבקרוב תעטוף גם אותם. "החייל הנעלם" לא מציג כמובן את מה שקרה אחרי הצילומים שלו, אבל הוא כן נע לעבר סיומת אלימה ופסימית.
רוזנברג לא ניבא את הפלישה של החמאס, אבל הוא כן מראה כאן שבישראל אפשר לברוח מבשורה, אבל לא להימלט ממנה. האלימות אורבת בכל פינה, ובית החולים רק מחכה לקליינטים חדשים.
מבחינה קולנועית, רוזנברג והצלם דוד סטרז'מייסטר מתארים את כל זה בצורה מרהיבה. "החייל הנעלם" הוא סרט פורמליסטי שלא מפחד להיות כזה, והצורה בו מגיבה לתוכן והופכת לחלק ממנו. כל רגע בו הוא מלאכת מחשבת שראויה לתשומת לב, גם אם היא לכאורה לא מקדמת את העלילה. יש למשל מעמד של אכילת אבטיח המתחרה בסצינת האפרסק מ"קרא לי בשמך". הגישה הזו, שבה כל שוט יכול ללכת למוזיאון, יומרנית כמובן ויכולה גם לייגע, אבל רוזנברג מאזן אותה באמצעות הומור.
כמובן שזה הומור שחור, שבאבסורדיות והפוליטיות שלו, שלא לומר באשכנזיות שלו, מזכיר לפעמים את "החמישייה הקאמרית". דמות המשנה הטובה ביותר היא אביו של הגיבור, בגילומו של שמוליק כהן, שבמקרה בדיוק מאושפז, והוא אחראי לאחת משורות המחץ החזקות של השנה - כזו שמערבת בה את החמאס, ולכן מותחת עד הקצה את גבולות ההומור המקברי. יש רגעים הומוריסטיים פחות מוצלחים, למשל זוג תיירים מאוד צרפתיים ומאוד ציונים, שחוזרים לתמונה שוב ושוב והסרט נהנה לצחוק על חשבונם. אולי אני רגיש מדי לנושא, אבל זה זול ולא מצחיק. בין שחקני המשנה יש לציין גם את אפרת בן צור ותיקי דיין כבנות משפחתו של הגיבור ואת מיקה רייס בתפקיד בכורה כבת הזוג שלו.
חשוב גם לציין שהסרט חולק עם "ואלס עם באשיר" את העורכת שלו - נילי פלר הנפלאה. אולי בגלל זה הפסקול שלו מסתיים עם שיר של מינימל קומפקט, כזה שקל לדמיין אותו בקלאסיקה של פולמן, ומנציח את מקומו של "החייל הנעלם" במעין אזור דמדומים - שייך ולא שייך לזמן הזה, שייך ולא שייך לזמנים אחרים.
קיצ'לס ושביט על התפקידים הגדולים של דיקפריו ועל "אמיליה פרז", "החייל הנעלם" ו"הצמה"
אם לחזור לנקודת ההתחלה - כל מי שמעורב בסרט המשיך הלאה. עידו טאקו הספיק מאז להפגין את הנוכחות יוצאת הדופן שלו ב"קרוב אליי" זוכה האופיר של תום נשר. דני רוזנברג הספיק לצלם עוד סרט עלילתי באורך מלא - "על כלבים ואנשים", שעוסק בשבעה באוקטובר בצורה ישירה, ואמור לעלות לאקרנים בקרוב.
למרות זאת, "החייל הנעלם" הוא לא הערת שוליים בקריירה שלהם, ולא הערת שוליים בכלל. זו יצירה שיזכרו גם בעוד הרבה שנים, גם אם היא לא תהיה זיכרון נעים. אפשר לסיים באיחול? בפעם הבאה שנדבר על סרט ישראלי נבואי שהקדים את זמנו - הלוואי שזה יהיה בנסיבות משמחות.