היכל התרבות היה סולד אאוט מספר פעמים בשבוע האחרון לאירוע קצת שונה: הקרנה של הסרט הקלאסי "E.T - חבר מכוכב אחר", ביחד עם התזמורת הפילהרמונית. בכל אחד מהמופעים האלה, הגיע רגע מוזר וספונטני, בו הקהל פרץ במחיאות כפיים בשיאו של הסרט והפסקול. הילד הנרי ואי.טי מרחפים עם האופניים שלהם על רקע הירח המלא - והקהל מגיב בתשואות. זה מוזר מכיוון שלא נהוג למחוא כפיים בקונצרט של הפילהרמונית, וזה מוזר למחוא כפיים באמצע הקרנה של סרט. ובכל זאת, הקהל כנראה לא יכול היה לעמוד בפני היופי הזה. הגוף כנראה היה חייב להביע איזשהו רגש, וזה יצא במחיאות כפיים. הודיה ליופי הזה, שמתרחש בפנינו בביצוע חי.
האיש מאחורי היופי הזה הוא ג'ון וויליאמס. אחד האנשים המוערכים ביותר בהוליווד. המשפט הזה נכון היום, והוא נכון כבר שבעה עשורים (!) רצופים. בשנת 1982, כשהחל לעבוד על הפסקול, היו לו בארון כבר שלושה פרסי אוסקר. לבמאי הסרט, סטיבן ספילברג, ייקח עוד יותר מעשור לזכות בפסלון המוזהב הראשון שלו, ובינתיים הוא יסתפק בלעשות את הסרטים הכי מצליחים ואהובים בעולם.
בזמן שהם עבדו על הסרט, הם לא ידעו שהם עובדים על הסרט שיהפוך להיות המצליח ביותר של העשור, ויחזיק בתואר "הסרט המצליח בכל הזמנים" למשך עשור. מה הסיכוי שזה יקרה לוויליאמס שוב? הרי הוא כבר הלחין את הפסקול של "מלחמת הכוכבים", הסרט שהחזיק באותם ימים בתואר המכובד, והפך את וויליאמס לכוכב-על לא רק בהוליווד, אלא בעולם המוזיקה כולו. ספילברג ישבור את השיא של עצמו עשר שנים אחרי עם "פארק היורה". דבר אחד מרכזי לא השתנה בעשור הזה, או בעשורים מאז - ספילברג ישמור על הנאמנות שלו לג'ון וויליאמס, שיתוף פעולה שקיים לאורך כל הקריירה הקולנועית של ספילברג.
ב-1982, כשהם עובדים על E.T, הם קובעים להיפגש כדי לשמוע את הסקיצות המוזיקליות שוויליאמס הכין עבור הפנטזיה החדשה של ספילברג. בסרט הדוקומנטרי "המוזיקה של ג'ון וויליאמס" שעלה לאחרונה בדיסני+, מספר הבמאי המהולל שזה הרגע האהוב עליו ביצירת סרטים. "אני אף פעם לא לחוץ. אני אף פעם לא חושב שזה לא יעמוד בציפיות שלי", הוא מספר בהערכה ואהבה אמיתית לשותפו למסע.
"יש עקביות בשיתוף הפעולה בינינו", מספר ספילברג, "אחרי שהוא מלחין מוזיקה לסרט שלי, אני מתחיל לראות את הסרט שלי בדרך שלו". הוא לא היחיד. קשה לדמיין את סרטי "אינדיאנה ג'ונס" בלי הנעימה המפורסמת או את סרטי "מלתעות" בלי הפסקול המצמרר שהצמיד לו וויליאמס. מנגינה פשוטה, שלושה אקורדים בסך הכל, אבל כאלה שמצליחים לצמרר את נפש האדם עוד לפני שרואים את הדם שצף על המים.
עוד לפני ששמע תו אחד שוויליאמס הלחין לסרט, ספילברג התבדח על סט הצילומים של E.T כי מדובר ב"אפוס קטנטן", ואמר שהוא מאמין שוויליאמס (אותו הוא מכנה "ג'וני") יכתוב פסקול שיתאים לאפוס קטנטן. בפועל, הפסקול של E.T הוא לא "אפוס קטנטן", אלא סימפוניה אמריקנית מודרנית - בדיוק כפי שהסרט עצמו הוא יצירת מופת על-זמנית.
קשה לצפות בסרט "E.T. - חבר מכוכב אחר" היום בלי לשאול את השאלה הברורה מאליה: למה לא עושים יותר סרטים כאלה למען השם? לאן נעלמו הסרטים האלה, שבתוך שעתיים מעבירים אותנו מסע נפשי קסום ומרגש, שבו אנחנו מזדהים באופן מוחלט עם ילד בן 10 (ולא משנה בני כמה אנחנו) ומתאהבים בבובה נמוכת קומה של חייזר?
האם יש קשר בין הפסקול של הסרט לבין ההצלחה שלו, והעובדה שהוא הפך לאחד הסרטים האהובים ביותר בכל הזמנים? את התשובה אפשר היה לקבל בהיכל התרבות בתל אביב בשבוע שעבר, שם הוקרן הסרט בגרסתו המקורית (ארחיב על כך בהמשך) ביחד עם ביצוע קונצרטנטי שלם של הפסקול בביצוע התזמורת הפילהרמונית הישראלית, בניצוחו של סטפן גייגר הגרמני. ספוילר: התשובה היא כן.
זו לא הפעם הראשונה שבה הפילהרמונית מבצעת פסקול סרט בצורה חיה לצד הקרנה. זו אפילו לא הפעם הראשונה שפסקול של ג'ון וויליאמס מבוצע בלייב על הבמה הגדולה של ההיכל (הפילהרמונית ליוותה את סרטי "הארי פוטר" בהיכל), אלא ש-E.T הוא לא עוד סרט, ולא עוד פסקול. בקהל אפשר היה לראות משפחות שלמות, שהגיעו לעתים בהרכב שכלל שלושה דורות. סבא, אבא ונכדה. סבתא, ילדה ונכד. ילדים שראו בפעם הראשונה את אחד מסיפורי האהבה הטהורים בכל הזמנים. מדהים להיווכח כמה שהמוזיקה היא חלק מזה. כמה הנפש מתרוממת אל המרומים יחד עם המיתרים של קטע "התעופה" המוזיקלי שכתב וויליאמס. הסתכלתי סביבי בזמן הסצנה המפורסמת, כולם היו עם דמעות בעיניים אל מול היופי הזה.
"הדרך הכי טובה להדגים כמה אנרגיה ורגש הפסקולים של ג'ון יכולים להעניק לקטע היא להראות אותו בלי מוזיקה בכלל. רק אפקטים קוליים ודיאלוג", מספר ספילברג בדוקו על וויליאמס, "אחרי שתראו את הקטע בלי מוזיקה, תחזרו ותראו את כל הסצנה שוב עם כל המוזיקה - ותבינו איזה ערך יש למוזיקה של סרט". הוא צודק. תעשו את הניסוי הזה בעצמכם. זה נכון בקטעים הדרמטיים, אבל נכון לא פחות בקטעים חסרי הדיאלוג, וב-E.T יש לא מעט כאלה. הסרט עצמו נפתח בדקות ארוכות ללא כל דיאלוג, של חללית שמתרסקת בארה"ב ומספר חייזרים שלא מדברים ביניהם בצורה מילולית. הדבר היחיד שמושך אותנו אל תוך הסרט - זה הפסקול זוכה האוסקר של ג'ון וויליאמס.
הפילהרמונית מנגנת בשגרה מלחינים קלאסיים גדולים. קשה להתחרות עם היופי של ברהמס, מהאלר, בטהובן או שוברט. ובכל זאת, אפשר היה לראות על הפרצוף של הנגנים עצמם את העונג של לבצע נעימות מפורסמות כל כך כמו אלה של ג'ון וויליאמס, בטח כשהקהל החזיר אהבה גדולה כל כך בתמורה. איזה כיף שבקרוב (דצמבר) ייצא להם לעשות את זה שוב, עם ביצוע חי של הסרט "בחזרה לעתיד" מ-1985, עם הפסקול הנפלא של אלן סילבסטרי.
והבטחתי עוד כמה מילים על עניין "הגרסה המקורית" של הסרט. אז נזכיר שעשרים שנים אחרי ש-E.T יצא לאור, החליט סטיבן ספילברג להוציא גרסה מחודשת של הסרט, שכללה גרסה משודרגת עם CGI של דמות החייזר האהובה. אם זה לא הספיק, אז הגרסה החדשה הותאמה לכללי P.C מטומטמים במיוחד. במקום שמייקל יתחפש בליל כל הקדושים למחבל - הוא מתחפש להיפי. אתם יודעים, שחלילה אף מחבל לא ייפגע.
אלא שהשינוי הבולט ביותר בגרסת 2002 הייתה זו שהחליפה את הרובים של כוחות הביטחון שרודפים אחרי החייזר וחברו הטוב ב… ווקי טוקי! וכך, באחת הסצנות הקולנועיות היפות בתולדות המדיום, בהן חבורה של ילדים ממריאה לשמיים מעל שוטרים המומים שמכוונים אליהם רובים - נראים שוטרים מכוונים לשמיים מכשירי קשר.
אחרי שספג ביקורת קשה (צפו בפרק "Free Hat" המעולה בסאות' פארק, בו רואים את ספילברג מבצע מעשה פלילי חמור בדמויות שלו), ספילברג הודיע פומבית שהוא ממליץ למי שלא ראה את הסרט לצפות בגרסה המקורית מ-1982. כשהסרט יצא שוב לרגל שנת ה-30 וה-35 שלו, הוא כבר יצא בגרסה המקורית, עם הרובים, התסריט המקורי, והבובה המרהיבה שעדיין מרגישה אמיתית גם אחרי יותר מ-40 שנה.