מאמא יוקרו

אידיאל הקול הנשי בפופ תמיד היה כושי. זאת אומרת שלכל אורך השנים תמיד היו זמרות שחורות מעולות שהכתיבו את החזות הווקאלית של המוזיקה הפופולרית בכל דור ודור – אלה פיצג'ראלד, בילי הולידיי, צ'אקה קאהן, קים מייזל, וויטני יוסטון – ומהצד השני תמיד היו זמרות לבנות שרצו להישמע כמותן וניסו לחקות את הגרוב שלהן עד כמה שהן יכלו. וזה לא שאין זמרות שגאות בווזווזיות הרכרוכית שלהן – הנה כי כן דנה ברגר והסולנית של סטריאולאב – אבל הן לא מעניינינו.

בכל אופן, התפר הזה בין שחור ללבן, בין השפעות למגבלות הגזע, תמיד הצליח להניב בסופו של דבר בנות כלאיים אשר נהנות מכל העולמות: כאלה שגם מצליחות להיות לפחות רבע מאמא וגם שומרות על הייחוד התרבותי שלהן כנערות לבנות. מדונה היא כמובן הדוגמה המושלמת למישהי ששילבה בצורה האולטימטיבית בין אסתטיקת דיסקו שחורה לכמו בתולה.

והנה ליסה סטנספילד – יש לה Soul של קול והיא גם בריטית חיוורת ויבשה למחצה. אבל כמי שהפציעה בשיתוף הפעולה ההאוסי עם קולדקאט ב-89', היא בהחלט לא נופלת מדיוות האוס שחורות מאותן שנים. האל חנן אותה בגרון עמוק ורגישויות ווקאליות היישר משדה הכותנה. “Biography”, האוסף הרטרוספקטיבי החדש שלה, מזכיר שיש לנו פה עסק עם זמרת גדולה ושירים נורא יפים. יש פה את כל הלהיטים הגדולים: “Change”, “The Real Thing”, “All Around the World” והביצוע המחודש ל-“Never, Nevr Gonna Give You Up” של ברי ווייט. תענוג של אר נ' בי מאזורי הסול טו סול והברנד ניו הביז. דיסק הבונוס המצורף הוא בכלל שיחוק: רמיקסי האוס מעולים של פראנקי נאקלס (עם רמיקס רגיש ל”Change”(, דייויד מוראלס וג'וניור ואסקז לכמה משיריה. זאת הזדמנות להעלות את סטנספילד ממעמקי השכחה וחוסר תשומת הלב ולתת לה את הכבוד הראוי לה.

גם מלאני סי רוצה להישמע כמו זמרת אר נ' בי לגיטימית, אבל אני לא סבלתי אותה למן הרגע הראשון שבו ראיתי אותה מרביצה פליק-פלאק לאחור בקליפים של הספייס גירלס. לכן אני לא ממש מתחבר לדיסק החדש שלה, “Reason”. לא מתחבר זה אומר ששמעתי אולי חצי דיסק ואז נמאס לי. יש לה קול לקלקני-חצצי והשירים ממש Hara: בלדות אישיות וקטעים יותר זזים, הכל בווייב מפיקי להיטים חכמים (גרג אלכסנדר, החמוד מהניו-ראדיקלז ואחד הכותבים התמנוניים ביותר בפופ המסחרי כיום, בוחש גם פה בעניינים) שלא נוגע לי בפופטיץ. אני לא מצליח להבדיל בינו לבין הדיסק הקודם שלה. הספייס גירל האהובה עליי תמיד היתה אורנה דץ.

ואם מדברים על שחור ולבן, אז אין יותר שחור ולבן ממרגלית צנעני, אולי זמרת הנשמה הכי גדולה שיש לנו. "יום אחד אולי אפרוש כנפיים" זה חתיכת גוספל מרוקאי אדיר.
"לעולם", הדיסק החדש של מרגול, עושה לה עוול גדול. עיבודים מזרחיים-צועניים בקצב הירוסלב יעקובוביץ' ואווירת סינגולדה קריטית ביותר, הופכים את הדיסק הזה לפספוסון לא מפתיע – תמיד ידענו שלמרגול יש את הביצים, היא רק לא יודעת איך לנצל אותן. תנו למרגול לכייף עם עצמה ותראו איזה שאגות טינה טרנר היא תרביץ לכם. אבל כשאת פועלת בתוך מתחם הטברנה, רוב הסיכויים שיהפכו אותך לשרית חדד מבוגרת וזה חבל מאוד. למרגול יש את אחת העוואנטות האיכותיות ביותר בשטח. הגיע הזמן שהיא תפסיק להיות כזאת בן מוש.