1
בכנסת יש קטע יפה בשירותים. אתה נכנס, ועל מושב האסלה יש מתקן כזה עם ניילון. לחיצה אחת על הכפתור האדום משמאל והוא מתגלגל בחינניות עם מנוע כזה, והופ, מושב האסלה נקי לחלוטין. כאילו אומרים לך, שמע, במקום הכי מלוכלך בישראל, שבו המילים הן הסוואה על מניפולציה, מחמאות הן סכינים, והקרבת קורבנות היא פרקטיקה יום־יומית, לפחות שהתחת שלך יהיה נקי.
ובאמת, אני הכי אהבתי שהתחת שלי נשאר נקי. אפס ביקורת, אפס חיצים. זה מה שהוביל אותי למקום שאני נמצא בו היום. פרח לבן עם סרט כחול על הדש של החליפה, המכנסיים למטה בשירותים ספיישל של חברי הכנסת בקומת המליאה, ממש ליד דלתות העץ העצומות עם השומר, דקה לפני טקס ההשבעה שלי בכנסת, ואפס חברים. אבל איפה הם ואיפה אני.
2
טוב. צריך לצאת מכאן. אנחנו חמש דקות לפני השבעה וזה הנוהל. את חדרי השירותים האלה נועלים, שאף אחד לא יישאר בפנים בזמן שהוא אמור לעלות לדוכן. זה כבר צלצול רביעי, ספרתי. צלצולי ההצבעות בכנסת הם כמו צלצול של כניסה לשיעור בבית ספר בשנות השמונים, אבל כבר אין את עיגול המתכת עם הפטיש שדופק עליו בקצב חשמלי, אלא רק הקלטה דהויה של מה שהיה פעם אמת. צלצול חמישי. הגיע הזמן לצאת.
"חבר. הי, חבר." זה היה קול חצי גברי, היה לו מנעד קולי של חצ'קונים. כמו של נער שלא החליט עדיין אם
לגדל שערות זיפים או לראות בוב ספוג. הרמתי עיניים
אל התקרה הלבנה ודמיינתי איך יד ענקית יורדת ממנה ודופקת שתי סטירות לחצי גבר שישב לידי. מי בכלל רוצה לדבר? מי הוא בכלל? ואיך הוא הגיע לשירותים של הח"כים ולמה אני צריך להיות ליד הטינופת הזו, אנשים קטנים וחסרי —
"חבר, נשאר לך נייר? אני תקוע כאן אחי עם חתיכה אחת וחשבתי לעשות את הטריק עם החור והציפורן, אבל אתה יודע."
"תגיד, אתה יודע מי אני בכלל?" דיברתי אל קיר הדיקט הצבעוני שמשמאלי, בוהה בו כאילו אם אני אתרכז מספיק, העיניים שלי יפלטו קרני לייזר אדומות שיפערו בו חור ויחתכו לשניים את הראש המחוצ'קן של האהבל הזה שיושב בצד השני שלו.
"לא, תכלס לא," הוא ענה. הרמתי את הראש וראיתי קווצת שיער מדובללת שבלטה מעל המחיצה, "אבל אם תיתן לי כמה ריבועים, אני אשאל," שמעתי אותו מגחך.
"יודע מה, קח נו," התכופפתי והעברתי לו נייר טואלט ברווח שבין הדיקט לרצפה.
"נו, אז מי אתה?"
"אני ערן בלום. חבר כנסת. או תכף אני אהיה."
"ואיך הגעת לכאן?" שמעתי אותו מתיישב וזז על
האסלה.
יצאתי החוצה ושטפתי ידיים. ניסיתי לצאת מהשירותים. נעול. דפקתי על הדלת. כלום.
"הלו, אנחנו נעולים כאן בפנים, תוציאו אותנו!"
כלום.
"הלו! תוציאו אותנו! יש שם מישהו?"
כלום.
"הלו!!!" התחלתי לדפוק על הדלת בכוח. ידיים, רגליים, כלום. ניערתי את הידית, שום דבר. "אני לא מאמין!" נשכבתי על הרצפה, מנסה להגיע לחריץ שבין הדלת לבלטות, וצעקתי למי שאולי נמצא שם, "הלו, תוציאו אותנו, הלו! יש שם מישהו? הלו!"
גררתי את הפח מהפינה ליד הכיור והתחלתי להטיח אותו בדלת. פעם, פעמיים, שלוש. הפח נשבר, הדלת נותרה כרגיל, וכלום. חזרתי לנער את הדלת, לבעוט, משכתי בכל הכוח, ניערתי, והצלחתי. הידית נשארה לי ביד.
"אחי," שמעתי קול מהשירותים, "אין מה להתרגש. עוד כמה דקות יבואו להוציא אותנו."
"מי יוציא, מה יוציא? אני אפסיד הכול."
"מה תפסיד?"
"את ההשבעה."
"אבל אתה מבין ששום דבר באמת לא ישתנה," שמעתי את הקול מדבר מבעד לדלת.
"אבל איך, איך אני יכול להפסיד?"
"כן, אבל כלום לא ישתנה במציאות."
"נכון. הרי נבחרתי. זה לא משנה אם אני אאחר להשבעה. מקסימום ישביעו אותי מאוחר יותר היום. או בישיבה
מחר."
"אז תירגע רגע, או־קיי?"
"או־קיי, או־קיי," הסתובבתי לכיורים ופתחתי את הברז. שטפתי את הזיעה מהמצח.
"אם כבר יש לנו זמן, אולי תספר לי איך הגעת לכאן?"
"זה קצת מסובך," הרמתי את הראש לתקרה. "אבל אפשר להגיד שזה התחיל בזה שהרעלתי למישהי את הקפה.
3
אתה מבין, לחברת הכנסת הראשונה שהסכימה לשכור אותי היתה פאה בצבע בלונד אדמוני. היא היתה לועסת מסטיק ובוהה בתקרה בישיבות, או מורידה את החלון בנונשלנטיות כשהיתה נופחת אל חלל האוטו. אבל היא הגשימה לי חלום. ערב קודם יצאתי למסע קניות ורכשתי מכנסיים שחורים מחויטים, חגורה ונעליים מעור, חולצה מכופתרת בצבע תכלת וז'קט שהיה גדול עליי בשתי מידות, אבל בהנחה. יצאתי משם חמוש בשקית ומאוהב בסטטוס החדש שלי.
בבוקר התייצבתי בהרצליה פיתוח, בחצר של הבית הענקי של הראשונה לשמה. כבר קראתי את העיתון וסימנתי לי קטעים חשובים במרקר ועמודים רלוונטיים במדבקות מלבניות צבעוניות, שגם אותן קניתי יום קודם. עברתי בראש על הנושאים החשובים של היום. חוק ההסדרים, המשבר הפוליטי, עמדת המפלגות בנוגע לנסיגה וההשפעות שלה על הכלכלה. הוצאתי את הניילונית עם דף המסרים מהתיק, ושלפתי את העמוד. הוא נראה לי עלוב, אז החזרתי אותו לניילונית ואז שפכתי את כל הדפים לתיק והחלקתי את הדף המודפס בקפידה. הוא ישב בדיוק במרכז הניילונית כששמעתי אותה קוראת מבפנים, "תישאר בחוץ, אני יוצאת."
דלת גראז' ענקית שלא שמתי לב אליה נפתחה לאיטה משמאלי, מגלה סקודה סופרב שחורה. חברת הכנסת כבר היתה שם.
"ה... הכנתי לך כמה נקודות להיום," אמרתי ונתתי לה את הניילונית. היא תפסה אותה ביד שמאל, צמידי הכסף הכבדים שלה משקשקים ורוטטים, ידה הימנית מחזיקה תיק נשים קטן. היא הסתובבה עם הדפים לרגע, כאילו מנסה להבין מה עושים עם הנייר הזה, ולאחר מכן שחררה ידית אחת של התיק ודחפה את הניילונית לתוכו. הנייר המתקמט נשמע לי כמו צלחת שנשברת על הרצפה, והוא מצא את עצמו תחוב בתחתית התיק.
"נו, למה אתה מחכה?" היא שלפה את המפתחות מהתיק ומסרה לי אותם. העיניים שלי נפערו לרווחה כשלקחתי לה אותם מהיד, "תנהג, אני צריכה לקרוא עיתון."
העבודה הפוליטית היתה מסובכת מאוד, אין ספק. קודם כול לנהוג — בעבורה ובעבור העוזרים האחרים. בבוקר, בערב, כשכולם עייפים אחרי הצבעות או מרוכזים לקראת יום של דיונים. כשכולם קוראים עיתון או מאזינים לרדיו או סתם בוהים בשתיקה בנוף. היה צריך גם לזכור איפה מכונות הצילום במסדרון, איזו מהן עמוסה, מאיפה מביאים ניירות ספייר. בכלל, להבין מאיפה הולכים, וכמה מסדרונות מובילים לכל מקום. והכי חשוב: להצליח לזכור למי שחור, למי נס, למי הפוך על סויה שתיים סוכר ואיך הולכים את כל הדרך הזו בחזרה בלי לשפוך אף טיפה, כי אחרת אפשר לשים הכול בפח הפלסטיק הקטן ולעבור שוב את אותם מסדרונות עד לפתק עם ההפוך, סויה על חלב שקדים עם שתיים סוכרזית.
כל זה היה מהנה מאוד, אבל מבחינת העוזר בחדר ממול, בלתי נסבל לחלוטין. מתברר שנעלי העור שלי חרקו בכל פעם שעברתי ליד החדר שלו, והוא החליט לשים לזה סוף. וכך, כששוב שעטתי בפרוזדור הוא פתח את הדלת.
"הלו הלו הלו אחשלי בוא הנה, תקשיב לי טוב," הוא אמר לי, חוסם את המעבר. היו לו מכנסיים שיכלו להקיף בָּלָה של חיטה וראש שאיים לשקוע בחור שהיה פעם הצוואר שלו. "תשמע לי טוב," הוא התנשף במאמץ לסיים משפט, "אם אתה תמשיך לרוץ פה כל הזמן, לא אני ולא אתה נצא מזה. כבר שיגעת אותי עם כל ההלוך־חזור הזה. עכשיו תקשיב לי טוב: מה הבעיה שלך? אתה תגיד לי אתה."
"קפה. בעיקר הפוך על סויה. אבל גם שחור."
"שחור זה יופי. עכשיו תקשיב ותקשיב לי טוב," הוא תפס לי בזרוע מעל המרפק כמו שעיוורים או סבתות תופסים כשהם רוצים להבהיר לך איזה משהו חשוב, וקירב את הראש תוך שהוא נשען קדימה, כדי לחצות את המרחק שנוצר בשל הבטן העצומה שלו, "אתה לוקח הקפה, מבין? לא נותן להם במזנון — מכין אתה. ואז, אתה שם קודם סוכר, כפית, ועל זה קפה. אחרי זה מים. לא מערבב. מביא להם ככה. זה יוצא עוגה. עוגה. כל הקפה בלמעלה ואי אפשר לשתות. הכול שחורים־שחורים בשיניים שעה. ואז יפסיקו לבקש ממך. או שיעיפו אותך בבעיטה, יפטרו אותך ולא תראה הבניין של הכנסת מבפנים יותר בחיים. בכל מקרה, מה שבטוח, אתה תפסיק לשגע אותי עם החריקות שלך במסדרון. יאללה, סע סע מפה."
את הדרך בחזרה למשרד עשיתי כמו על הגרין מייל. מארי אנטואנט נושאת תקרובת בדרך לגרדום. שלוש קפה שחור עוגה, ואחד הפוך סויה עם חמש סוכרזית בפנים. זה היה להיות או לחדול. בראש הייתי שוב באוטו, עוצר ברמזור לאט, מבקש סליחה כשהסיבוב חד מדי, מקבל בהכנעה כשחברת הכנסת מבקשת ממני לעצור רק לרגע אחד פה על המדרכה ליד הסופר או המספרה ונעלמת לשעה, מסביב מכוניות צופרות ונשים עם עגלות נאבקות כדי לעבור ברווח הצר שנותר על המדרכה. מה אני עושה? בסוף יפטרו אותי. נביא להם קפה נורמלי. הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה למזנון כשאחד העוזרים עבר מולי. "כמה זמן לוקח להביא קפה, נהגוס," סינן תוך שהוא חולף במסדרון בלי אפילו להביט לכיוון שלי.
הסתכלתי עליו והבנתי. אם אני לא אדפוק את זה, אני לנצח אנהג ואכין קפה.
חזרתי למשרד, פתחתי את הדלת, ושמתי את הכוסות על השולחן. באותו היום ירדתי את כביש 1 בחזרה למרכז ב־160 קמ"ש. היד של הח"כית הלבינה על ידית הדלת בסיבובים, והבנתי שלעולם לא יבקשו ממני יותר להכין קפה.
4
"והיא לא פיטרה אותך?" שמעתי אותו מוריד את המים. הוא פתח את הדלת ונעמד מולי: בחור בגובה ממוצע עם זקן מדובלל שנראה תוצר של הזנחה יותר מאשר כוונות היפסטריות. הוא היה גבוה ממני בחצי ראש, ורזה הרבה יותר. החליפה שלבש כיסתה מחצית מכפות הידיים
שלו, ומעל הכיס התנוסס תג שעליו היה רקום בכחול על רקע לבן "מדריך." הוא שטף ידיים, ואז הסתובב ונשען על הכיור.
"לא," עניתי, "אנחנו אפילו מדברים מדי פעם."
"כן," הוא חייך, "אבל יש מיליון עוזרים. אתה כבר לא עוזר."
"כן, אבל זה קשור למשיח."
"למשיח?"
"אתה לא צריך ללכת לאנשהו? אין לך קבוצה להדריך?" שאלתי.
"אתה לא צריך ללכת לאנשהו, אין לך כנסת להישבע אליה?" הוא ירה בחזרה.
"תכלס. בכל מקרה אי אפשר לצאת. אז לגבי משיח —
5
משיח היה איש גבוה, שחרחר, ושנון. כששאלו את משיח מה הוא עושה כדי להציל את המדינה, הוא היה אומר, אני כותב שלושה סטטוסים ליום. אבל כשמשיח עמד יחד עם עוד עשרים חברים בהפגנות שהרעידו את המדינה, הוא הבין שפוליטיקאים לא מפחדים מהפגנות. הם מפחדים מפריימריז. "קחו את הפגנת המיליון," הוא היה נואם לקבוצת החברים שהקיפה אותו פעם אחר פעם, "עמדנו שם מיליון בכיכר המדינה. אם היו אומרים, ככה כמו שמכוונים תנועה — אתם שם, כל מי שמשמאל לארלוזורוב, תתפקדו לשמאל, ואתם, כל מי שמימין לז'בוטינסקי, תתפקדו לאיחוד, היו עוברים שלושה ימים וכבר היינו מנצחים. היינו מסדרים את הרשימה בדיוק איך שאנחנו רוצים."
למשיח היה הכול: היו לו סרטונים שבהם הוא ושאר החברים הסבירו איך עם כך וכך אלפי קולות יכניסו חברת כנסת על משבצת נשים, ועוד חבר כנסת על משבצת עולים, ואם רק אתה ואת והוא יתפקדו יכניסו עשרה חברי כנסת, ובכלל, המפלגה הזו תשתנה, ומי שישנה אותה זה אנחנו. "אבל זה לא כל כך פשוט," הוא היה מסביר בשכנוע עצמי של מנהיג כת. "חילונים לא מצביעים ביחד. אני באתי להראות שכן..."
משיח חילק את העולם לשניים: טובים ורעים. אנחנו והם. את הטובים הוא אהב, כמו שאיש לא אהב אותם. כולם היו מלכים, אהובים, נסיכים. הוא איחל לכולם שנ"צים חמימים עם שוקו במזגן בצימר אחרי זיון, וביקש מכולם להזכיר לו אם שכח משהו. הוא אהב, הכיל וטיפח. לא פלא שלמשיח היה מעמד מיתי באיחודניקים החדשים. לא משנה אם זה היה במסעדה או בחדר ישיבות, כולם היו יושבים מסביב, ואת ראש השולחן היו משאירים למשיח. הוא דיבר ראשון וסיכם אחרון.
אז הטובים היו נפלאים, והרעים היו נבלים. הפייסבוק זכר הכול־הכול, לייקים היתרגמו למעריצים, מעריצים נהפכו למתפקדים. פתאום, הברנז'ה התל־אביבית הבינה את העניין. הגיע הזמן להשתלט על גרעין השליטה של מפלגת האיחוד. הם יתפקדו יחד, ויצביעו יחד, וכך הם יהפכו אותה מהאויבת שלהם לכלי המשחק שלהם. כמו שהשתלטו על הכלכלה, התקשורת והפרסום, המפלגה העתיקה הזאת תהיה עוד לוח דרושים בעולם של אמזון — דינוזאור צולע, שהנערים הבהירים וההייטקיטסטים של תל אביב, בהנהגתו של משיח, ישתלטו עליו בלי מאמץ מיוחד.
אחרי שנה, משיח נעשה אחד מקבלני הקולות הגדולים באיחוד, ואחרי שלוש הוא השאיר את כולם מאחור ונהפך לאיש העוצמתי ביותר בתנועה, אחרי ראש הממשלה. אלפי אנשים היו מוכנים, בהינף מקלדת, להצביע בדיוק כמו שמשיח מבקש. המהפכה יצאה לדרך.
אני נכנסתי לכל העניין די במקרה. אתה מבין, זה היה יום ארוך של פגישות. מצאתי את עצמי שוב משוטט בכבישים הרחבים נטולי הצל של רמת החייל, מזיע את עצמי לדעת. שנים אחרי אותה פגישה בגראז', ואחרי עשור במערכת הפוליטית כיועץ ועוזר, המיומנות שרכשתי בשנים של ריצה במסדרונות לימדה אותי דבר אחד או שניים. בזה אחר זה פגשתי מיליונרים צעירים במשרדי הייטק נטולי שם כדי למכור להם את הדבר היחיד שידעתי להציע — שורה מחמיאה בעיתון או איזו תמונה במדור רכילות. מהתוכן לא היה לי אכפת. יכולת להיות אח של מרקס או ליברטריאן זועם עם נטיות פשיסטיות, כל עוד הצ'ק הגיע בזמן, לא היתה לי בעיה לנסות לעשות מכל אחד כוכב. אז כשיצא לי להכיר את האיחודניקים הצעירים, מהר מאוד גיליתי שהפוסטר בויז יודעים לכתוב סלוגנים ולעשות סרטונים, אבל באלף־בית של תקשורת הם לא מבינים כלום. ככה השתחלתי לתפקיד הדובר הבלתי מעורער שלהם. ובאמת, נעשיתי ציר מרכזי בהתארגנות. כולם עברו דרכי. מסרים, קבוצות פייסבוק, סרטונים, מצגות — את הכול כדאי שהדובר יראה ועל הכול כדאי שהדובר יחווה את דעתו. והכי חשוב — אני הייתי סדרן העבודה של כלי התקשורת. אחרי שנתתי להם את המקפצה הראשונית, אליי היו זורמות כל ההצעות. כל בקשה לאייטם, כל כתבה, כל ציטוט בעיתון. אני הייתי שומר הסף, ויכולתי להחליט את מי להרים ואת מי לצנן. את מי לעשות מלך ואת מי להושיב קפוא במדבר.
ובכל זאת, הייתי סחוט ומתוסכל. באותו יום משיח התקשר ובסך הכול רצה להבין מתי הוא מתראיין אחרי הצהריים ומי איתו בפאנל באולפן, אבל אני התחלתי לשפוך את הלב. "אתה שומע," אמרתי לו, "לפני איזה שבוע-שבועיים ראיתי בגלובס איזו כתבה. קרן הון סיכון חדשה, AI, קריפטו, עמייאת, ובאמצע התמונה עומד איזה בחור גבוה שאי אפשר היה לטעות במיהו. זה ניצן, שהתמחה אצלי בלשכה. אתה מבין, עד לפני שנתיים הוא היה עושה לי סיכומי ישיבות ועכשיו הוא שותף בכיר בקרן ענקית, סופרסטאר. בטוח שהם צריכים יחסי ציבור, לא? אז הרמתי את הטלפון, אתה שומע, והתקשרתי. אמרתי לו, אולי ניפגש, תראה קצת מה אנחנו עושים במשרד, אולי תצטרך. עכשיו ההוא, הוא היה קצת מסויג, אבל אמר, בוא. אז הגעתי למשרד שלו — חדר המתנה, משרד מעוצב — ואיזו מזכירה אומרת לי, חכה. עוברות עשר דקות, היא אומרת, אתה רוצה קפה? אמרתי, כן, אמרה, יופי, יש שם פינת קפה, תכין לעצמך. זה ייקח זמן. אז הכנתי קפה, חזרתי, עברתי על כל המיילים, קראתי הארץ, הלכתי לשירותים, דיברתי עם הבת זוג, רבתי עם הבת זוג, התנצלתי בפני הבת זוג והכול ואני עדיין מחכה, כן? אחרי שעה וחצי ככה אנחנו הולכים לחדר ישיבות צדדי, והמזכירה אומרת, הוא תכף יבוא. טוב, אז אני יושב שם, מוציא את הלפטופ, מסדר יפה את הדברים, מחכה, בודק את המזגן, מסתכל בחלון, שמע, חיכיתי שם ים זמן שוב, ואז הוא נכנס, ואני ככה בהתלהבות, הוצאתי לו מצגת מודפסת, יפה, משובחת, ואני מדפדף ומראה ומתלהב, ובסוף זרקתי לו, שמע, קח לעצמך, תראה, אולי תצטרך. ואתה יודע מה קרה? יודע?" בשלב הזה כמעט כבר לא הצלחתי לנשום, "אל תשאל. הוא קפץ אחורה כאילו הכיש אותו נחש וישר פלט, 'לא, לא, לא, זה מאוד יקר, ואחר כך נערם לי במשרד ומעלה אבק, תשמור לעצמך, שיהיה לך, תשלח לי במייל, אם אני אצטרך אני אתקשר, או־קיי?'
עכשיו, אני לא פראייר, אז אמרתי לו, 'רגע, זה בסדר. בשביל זה הכנתי את זה.' אבל הוא כזה, 'לא, לא. זה מאוד יקר. בטח עלה לך 500 שקל להדפיס כל חוברת. תשמור לעצמך. זה הרבה כסף, במצבך.' ומה עשיתי, אתה שואל? קיפלתי את המצגת, שמתי בתיק, אמרתי שלום יפה, ויצאתי. שמע אחי, עכשיו אני יודע מה ההרגשה כשגומרים לך על הפנים."
אבל משיח, בצד השני של הקו, היה אחרי ריאיון מפרגן והיה במצב רוח הרבה יותר טוב ממני. "אתה יורד עכשיו לאכול?" שאלתי, "אני בדיוק ליד המשרד שלך, מה אכפת לך, יאללה בוא שב איתי."
עשר דקות של הליכה נמרצת הושיבו אותי בבית קפה ליד אותו בניין גבוה מקודם. אבל הפעם, במקום המתמחה־משקיע ישבתי מול משיח. זה היה תענוג. לא בכל יום יוצא לך אחד על אחד עם משיח. תמיד כולם מסביבו, רוצים איזו עצה, מציעים הצעה, ועכשיו יש לי 45 דקות לקשקש עם הגבר הגבוה הזה.
"אז מה אתה מתכנן?" משיח שאל תוך כדי שהוא מעלעל בתפריט.
"תגיד משיח," היום גם ככה כבר היה קטסטרופה, ולא היה אכפת לי מכלום. בסוף אני יחצן עלוב של הייטקיסטים, ומה כבר יכול להיות יותר גרוע? בטח הוא יגיד, תשמע, נחכה עוד קצת, עכשיו אתה הדובר שלנו, בוא תמצה את התפקיד שלך, נראה איך יהיה, אולי עוד שנה, יש עוד אנשים בתור. אבל מה אכפת לי עוד סירוב? שיצטרף לערֵמת ההשפלות שנערמת בתיק שלי. תמיד יש מקום לעוד סירוב אחד.
"תגיד משיח, אולי אני אתמודד לכנסת?" שאלתי.
המלצרית הגיעה. "סלט עוף? זירו? למי ההמבורגר?"
"לי," משיח ירה, והמלצרית הניחה את הצלחת, "נראה לי סבבה."
"ההמבורגר?"
"לא, ההתמודדות. נראה לי סבבה. תתמודד."
נמלים התחילו לזחול לי על כפות הידיים. הזיעה התייבשה. הגב הזדקף. "מה?"
"כן, נראה לי סבבה. אני בעד. יש קטשופ?"
6
"מה אתה אומר! אז משיח הביא אותך לכאן?"
"לא, תכלס אנחנו לא מדברים."
"וואלה."
משכתי נייר מהדיספנסר וניגבתי את הפנים והידיים.
"בכלל לא מדברים?" הבחור הסתובב עם הגב אל השיש, הניח עליו את שתי הידיים, קפץ והתיישב ליד הכיור, גבו אל המראה הגדולה. אני השתקפתי ממנה, וניסיתי שלא להפנות את המבט כדי לא לחשוף את המפרצים ואת כנפי החליפה שסוככו משני הצדדים על הבטן הגדולה. גלגלתי את הכתפיים אחורה והזדקפתי. יפה, עכשיו החזה בולט, ולא הפופיק. כבר התחלה.
"אבל זה בגלל איתן ועידן."
"לא הבנתי."
"טוב. תקשיב:
7
איתן גונן ועידן גרשוני היו השמשון ויובב של האיחודניקים הצעירים. האחד גבוה עם שיער שחור מלא ופנים נעריות, והשני נמוך ושמנמן, עם שיער קצוץ בקפידה, שהיה משוח תמיד בג'ל שגרם לו להיראות כאילו הרגע יצא מהמקלחת. לגונן, שעשה את הונו ממכירת אתרי אינטרנט שלא עבדו, נמאס מלתחזק את תדמית היזם המוצלח, ולאחר עוד כישלון עסקי החליט להתמנגל במפלגת האיחוד, מחפש לעצמו שרים וגורי פעילים ליצור איתם קשרים, כי אם היה משהו שגונן אהב זה להתחכך ולצלם. בכל פעם שהיה פוגש איזה עוזר זוטר, יועץ בכיר או אפילו סגן שר, הוא ביקש תמונה. אם היו לידו ראשי סניפים, הוא פרח. ראשי ערים, הוא זרח. אבל חברי כנסת ושרים עשו לו את זה על מלא.
אבל מי שעשה את זה לגרשוני, היה גונן. גרשוני העריץ אותו. כשגונן דיבר, גרשוני שתק. כשגונן הנהן, גרשוני הסכים. וכשגונן היגג, גרשוני תקתק על המקלדת את מחשבותיו. השניים האלה היו בלתי נפרדים. לא היתה סוכה שהם לא פקדו, לא היתה שבעה שהם לא ישבו. אם היו שם קבלני קולות, פעילים, הזוג הזה הופיע מיד אחריהם. גונן, נכון עם המצלמה, וגרשוני, נכון לרשום את מה שגונן אומר. זו היתה בדיוק הסיבה שזלזלתי בשניהם במידה כמעט שווה.
אבל אז הפריימריז התלהטו, והם הציעו שאני ומשיח נפגוש את יצחקי. לא היתה ברירה אלא להגיד כן.
"רגע, רגע, אני לא מבין," המדריך עצר אותי, מפסיק את השטף הארוך של המילים, שהפתיע אפילו אותי. "מי זה יצחקי? זה מישהו חדש? אנחנו לא מדברים על גונן וגרשוני? אולי נתמקד רגע בהם?"
"לא, לא. זה חשוב. יש כאן הרבה אנשים. גונן וגרשוני היו היועצים הפוליטיים שלנו. מתנדבים שהיו אמורים לקשר אותנו עם החשובים של מפלגת האיחוד. תבין, בשביל להצליח בפריימריז היינו צריכים להתחבר אליהם. ויצחקי, תשמע, לא היה חשוב מיצחקי."
"מה הפך אותו לכל כך חשוב?"
"הכבש. והניירות המגנטיים. או הפוך. תבין, יצחקי היה מלך גלילי הנייר המגנטיים של ישראל. כל דבר צריך מישהו שימכור אותו, ומתברר שגלילי הנייר האלה — הנייר של הקבלות בסופר, חשבוניות במסעדות, הניירות שפעם היה צריך לחתום עליהם אחרי ששילמתם באשראי — קוראים לזה בונים, ידעת? — הפכו את יצחקי לאיש עשיר מאוד. יצחקי שכר משרדים בבניין אפרורי במזרח באר יעקב. מאחורי הבניין היה המטה המרכזי של כת סיינטולוגיה מקומית, ובכניסה היתה בעיקר חניה בשפע. כיוון שעסקי הגלילים הלכו לא רע, ליצחקי היה מספיק זמן לעשות פוליטיקה. מדובר היה בפוקד משמעותי שפקד 24 אנשים בסניף המקומי, לא כולל אחותו, שאיתה היה לו סכסוך דמים שהחל בעובדה שהוא אוזכר שני בנאומה מול מזכירות הסניף המקומי, והסתיים בכך שהוא לא הסכים להגיע לשבעה של אמא שלהם אם 'הבוגדת', כלשונו, לא תצא מהבית 'ותחזור לקן הצפעונים שלה בסניף.' לגונן היה חשוב מאוד שנפגוש את יצחקי.
הגעתי לבניין וחיכיתי במשך כמה דקות למשיח. 'מה המצב, נסיך?' הוא חייך אליי כשהגיע, חמוש במכנסי ג'ינס מחויטים וז'קט אופנתי. הוא הוריד את משקפי השמש וקיפל אותם לכיס הפנימי של הז'קט, ואז נתנו חיבוק עוצמתי של גברים, כולל שתי טפיחות על השכם, ונכנסנו לבניין המתקלף, שאל קירותיו חוברו מאפרות אלומיניום כסופות, מחכות לבדל סיגריה שיימעך עליהן. במעלית, לעומת זאת, הודבקה מדבקה מתקלפת שקבעה במפגיע כי אסור לעשן. משיח סגר עלינו את דלת המעלית הכבדה ולחץ על כפתור המעלית הצהבהב. צמד דלתות כסופות שחורות נסגרו באיטיות, והמעלית החלה לזחול בעצלתיים לקומה השנייה.
יצאנו מהמעלית וגילינו ספת עור מהוהה שניצבה מולה. זה נראה כמו פינת המתנה, אבל המצב שלה לא הותיר מקום לספק. מישהו ניסה להשליך אותה לאשפה, ופשוט התייאש ליד המעלית.
דפקנו על דלת הפלדלת הכבדה שניצבה בכניסה למשרדו של יצחקי. הוא פתח את הדלת, חיבק את משיח, ולחץ לי את היד. גונן וגרשוני כבר היו בפנים. "רק תיזהר כשאתה הולך כאן," אמר יצחקי כשנכנסנו למשרד. "פשוט התקרות כאן קצת נמוכות." אמרתי לך שיצחקי היה עשיר, נכון? עשיר, אבל קמצן. מדובר היה בחדר נמוך כל כך, שגם אני, שלא התקבלתי לשום קבוצת כדורסל ותמיד הייתי מאלה שמצטלמים בשורה הראשונה בתמונה קבוצתית, הייתי חייב להתכופף כדי לא לחבוט את הראש בתקרה.
את יצחקי זה כמובן לא עניין כי האיש היה בובת פופ אנושית. ראש גדול, גוף קטנטן, ואגו שלא התקשה למלא את בית הבובות שאותו הוא כינה 'משרד.' והאגו של יצחקי היה מורכב משמות. "מי לא עבר כאן?" הוא סיפר בסערה כשנכנסנו לחדר הישיבות, "אריק שרון ומישה ארנס ויצחק שמיר ופעם אפילו ביבי עבר כאן ברחוב למטה ועשה לי שלום ככה עם האוטו, גלגל את החלון למטה ועשה לי ככה עם היד."
"וככה אתה זוכר את הכול?" משיח היה במצב רוח מתעניין.
"שמע, אצלי כולם היו, איך שמישה ארנס נכנס לכאן הוא אמר לי שסניף פתח תקווה זה המקום שממנו באים. ואריק שרון, אתה יודע, הוא היה אוכל לא צלחת אחת, לא שתיים — שלוש צלחות — עם אורז לבן עם החומוסים הקטנים. אבל לא עם עדשים כי לילי היתה אומרת שזה עושה לו גזים."
"אנחנו כאן כדי לדבר על הפריימריז," גונן קטע אותו. "משיח, יצחקי ואנחנו חברים כבר הרבה זמן."
"משבוע שעבר!" גרשוני צייץ מקצה החדר.
"נכון," גונן המשיך, "ואנחנו מנסים לראות איך אנחנו נבחרים כאן. איך אנחנו מכניסים מישהו משלנו פנימה לרשימה."
"תקשיב, משיח," יצחקי נשען לאחור על כיסא מנהלים גדול מעור, "אתם מביאים כאן כמויות. כמויות. אני בחיים לא ראיתי דבר כזה. ואיזה יופי עם האינטרנטים הזה שלכם. כמה אנשים אתם פוקדים. מאות. אלפים. אולי תלמדו אותי את האינטרנט הזה. פעם גם אני רציתי להיות חבר כנסת, אבל זה הרבה עבודה וכאן יש המון עבודה, נכון שפרה?" יצחקי הרים את הקול, ומהחדר השני נשמע צעקה שחדרה את הקיר, "נכוווון."
"בכל מקרה," הוא המשיך, "איזה יופי מה שאתם עושים כאן באיחוד. אבל הכי חשוב, שגם אתם תהיו עם ראש הממשלה שלנו. איזה אהוב הוא. מי יכול על הערבים אם לא הוא, נגד כל הארגוני רשעות הסביבה שלא נותנים לנו לבנות קומה אחת כי הירגזי השפתוני מקנן סאמק. מי יכול ככה לעמוד בשמנו, אחד משלנו, נשמה טהורה, אבא?"
"תשמע, יצחקי," משיח חייך אליו, "זה שהוא מלך, אין מה לדבר. אבל צריך להיזהר בעניין הזה שאסור למנות מקורבים. הכרזנו על זה בתקשורת, והופ, הוא חטף עלינו עצבים והרים עלינו את כל המנגנון של המפלגה."
"אתה צודק, אתה צודק. אסור למנות מקורבים. אבל למה, אני שואל, אח שלי, למה להגיד את זה? למה לעשות ככה לא נעים? למה להגיד דברים כאלה בפרצוף. אפשר להגיד בבית, בפנים, להיות נגד שחיתות, אנחנו כולנו נגד שחיתות, אבל לא צריך הכול להגיד — והרי אתם רוצים להכניס מישהו משלכם, נכון?"
"כן, אבל — "
"אין אבל, אין אבל. צריך מתפקדים. צריך תחתים. צריך שהם יבואו, אתה יודע, אני מחכה להם ככה ליד הקלפי, אני עושה להם נייר עם שמונה שמות ואז מי שאיתי בדיל אני בודק לו את הניירות, את הרשימות שהוא נותן. אתם רוצים להיות גם ברשימה, נכון? ככה גונן פה אמר לי. אבל אתם צריכים קודם כול להראות לי שיש לכם אנשים."
"יש, יש."
"אז אני רוצה שתביאו לי את הקלסרים. אני רוצה לראות את החתימות שלהם, ואז נתקשר מדגמית, מדגמית אני אומר, ונראה. ואם הכול טוב, נכניס אתכם לרשימות שלנו. אבל אתם צריכים להיות קצת יותר משלנו, אתה יודע. ואתם גם תצביעו לנו."
"הם התפקדו באינטרנט. אין טופס."
"מה זה אינטרנט. טופס יש."
"לא, אין."
"אז איך הצטרפו?"
"באינטרנט."
"וככה שילמו והכול? אז מה קרה לטופס?"
"לא היה, התפקדו באינטרנט."
"לא משנה. אתם תביאו לי את הטפסים, ואנחנו נבדוק ובינתיים אתם תירגעו קצת, אה, על המנהיג שלנו. לא בסדר למנות מקורבים, אבל לא צריך להגיד."
"תשמע, משיח, יצחקי אומר לנו שזה גם יכול להיות יותר חמור," גונן נטל את זכות הדיבור מהצד השני של החדר הזעיר, "תספר לו, יצחקי."
"תקשיב, משיח, אבל זה אנחנו שומרים בינינו, זה הם אומרים, חבל הקבוצה הזו זה לא משלנו. עכשיו, אני
יודע שאתם משלנו, אתם איחודניקים אמיתיים, אבל הם, לא אני, לא הקבוצה שלנו, הם, הם אומרים יש בעיה. ואם יש בעיה אולי צריך להעיף ולמחוק את כל האיחודניקים הצעירים מהמפלגה, להדיח אותם. קוראים לכם סמולנים. אתה משיח, אני רואה שאתה משלנו, אבל תהיה קצת
יותר עדין איתם. אתה בחור אינטיליגנט, נכון? אז תהיה קצת יותר נחמד, לא צריך לכבס את כל הכביסה המלוכלכת בחוץ."
"יצחקי, יקירי," משיח הסתובב אליו וחייך, "מה בסך הכול אמרנו? שאסור לחלק ג'ובים? שצריך מנהל תקין? זה בחוקה של המפלגה שלנו, לא יכול להיות שיש על זה ויכוח."
"כן, כן, בטח. בכל מקרה אתם תביאו לנו את הטפסים ואנחנו נבדוק, כן? ונהיה איתכם ותהיו ברשימות וננצח. כן."
"חשוב שאנחנו נכניס מישהו שלהם לרשימות שלנו," הוסיף גונן, "נסגור כאן דיל יפה. רק צריך להירגע קצת עם הסטטוסים שלך, טוב, משיח?"
"נחשוב, נחשוב," סיכם משיח.
"ותבואו אליי לכבש, הא?" הוסיף יצחקי כשהיינו בדלת, "יש אירוע אצלי, תבואו, נהנה מכם. כבש אצל יצחקי. כולם יודעים מה זה."
לחצנו ידיים וקמנו. ארבעתנו פסענו החוצה מהמשרד, שוב התכופפנו כדי לא לחבוט את הראש במשקוף, עברנו את הספה הזנוחה, ונכנסנו למעלית.
"איך היה?" משיח שאל. "ששש," סימנתי לו עם האצבע על השפתיים. "לך תדע מי שומע."
במגרש החניה כולם שלפו משקפי שמש, ורק אני מיששתי את הכיסים. בטח הם נשארו באוטו. "היה טוב," אמר גונן, וגרשוני הנהן, "אבל הוא אומר לך משהו מאוד חשוב," המשיך גונן, גרשוני ממשיך להנהן כמו בובת כלב על דשבורד. "שתדע: אנחנו כולנו ביחד, אבל הוא לא משלנו. אנחנו קבוצה אחת, אבל הוא מישהו מבחוץ, והוא אומר לך משיח, אתה צריך להירגע. אסור לך להגיד הכול בפנים. אתה צריך להרגיע קצת עם הציוצים הלוחמניים האלה. לא צריך לצעוק כל היום 'מושחתים, מושחתים'. הם לא יוכלו להצביע לנו ככה, ובסוף עוד יעיפו לנו אנשים."
"איך יעיפו?" משיח חייך וטפח על כתפו של גונן, "וחוץ מזה, בשביל מה אנחנו כאן? בשביל לדבר יפה או כדי לשמור על המדינה?" הוא הביט אליי. "מה אתה אומר, ערן?"
"שמע, אתה יודע שאני אוהב מכות," אמרתי, "והדיבור הזה עושה כותרות. אבל מה, אנחנו נצטרך מתפקדים שיצביעו. מצד שני, יש לנו לא מעט, ובאים המון בזכות האמירות החותכות האלה."
"אתה רואה, גונן?" משיח היה במצב רוח מרומם. "באנו לתקן את המדינה, לא לעשות מור אוף דה סיים. יאללה, אני צריך ללכת. אני חונה בצד השני. נתראה."
"אני חונה לידך," אמרתי למשיח והמשכתי ללכת איתו. גונן וגרשוני נעלמו מאחורי הבניין. סוף־סוף היה לנו רגע לבד. "משיח, שמע, אולי באמת כדאי להירגע," התחלתי להגיד, "אחרי הכול אם אני אכנס, שמע, אתה יודע שנעשה את המהפכה."
"אח שלי," משיח הוציא את השלט והאוטו צפצף מרחוק, "אתה עוד תעשה היסטוריה. יאללה נסיך."
הוא שלף את הטלפון והחל לענות להודעות. בראש כבר היה לי את כל ההסבר. רציתי לומר לו, תקשיב משיח, אני היחיד שצריך להתמודד. את כל הכוח של הקבוצה צריך לשים מאחוריי. הם לא יצביעו בשביל כולנו, ואם כבר יצביעו בשביל אחד, אז אני היחיד שיעבור למתפקדי
האיחוד בגרון. אין לנו מספיק מתפקדים כדי לעבור את המשוכה של הפריימריז לבד, אבל אני מספיק מקובל עליהם כדי שהם יסכימו להצביע לי. אני משלהם. שנים אני איתם במפלגה. הם יודעים שאני משלהם, אבל יותר מכול אני משלך. אני הסוכן הכפול שלך, משיח. אני זה שהם יאמינו לו, אבל אני אהיה נאמן לך. אני אכנס, ואני אעשה מהפכה. אבל אתה צריך לסמוך עליי. רק עליי. ולא להאמין
לאף אחד. ולתמוך רק בי. ובינתיים לשתוק כמו דג. לא
לספר לאף אחד מה אנחנו הולכים לעשות. והעיקר לבטוח
בי, שאני, כשאני אהיה שם, אני לא אסטה מהדרך. אני משלכם. אבל אתה חייב לפנות לי את הדרך, משיח, ולא להזיק בכל מיני התבטאויות על שחיתות. עזוב את זה עכשיו, משיח.
אבל כל זה רק עבר לי בראש, וראיתי אותו גולל, וגולל, ומתקתק, ומתקן, שמעתי את הצליל של עוד הודעה נכנסת ועוד הודעה יוצאת והבנתי שאני מיותר.
"יאללה, אני זז."
"יאללה נסיך, להתראות."
נכנסתי לאוטו. משקפי השמש לא היו שם. רצתי למעלה בחזרה, עולה במעלית האיטית, עוקף את הספה המהוהה, ונכנס בעדינות למשרד. "שכחתי כאן את —" אמרתי, אבל המזכירה כבר הושיטה לי אותם. עמדתי לצאת כשפתאום שמעתי קול מוכר. הסתכלתי לעבר החדר וראיתי את גונן וגרשוני יושבים שם. המזגן טרטר על 17 מעלות, אבל הנשימה התקצרה והרגשתי את הרווח הזה בצד ימין, בין הכרס לחזה הרחב מדי, מתמלא בזיעה. בהיתי בהם כמו נער בן שש־עשרה שמסתכל על זוג מתנשק בספסל האחורי של האוטובוס, נסער ונבוך מדי להתיק את המבט, מלא מבוכה שרק לא ייתפס.
כי אתה רואה, אני הבנתי שזה הרגע שבו מכתירים מלכים. שנים של זחילה כעכבר לשכות לימדו אותי דבר אחד חשוב: אם יש משהו משמעותי לומר, הוא ייאמר מאחורי הגב. ואם יש משהו שחשוב לדעת, הוא יתגלה מציתות. לקחתי צעד קטן לאחור. הקול העמוק של החבר הבוגדני שלי גונן עשה את הדרך עד אליי.
"אני איתך, יצחקי, באש ובמים, אתה אח שלי."
"איך אח, איך? מה, נראה לך אלה יצביעו לי?"
"תשמע, הם יצביעו, אל תדאג. אתה, צריך לשים אותך חבר כנסת," גונן נשמע בטוח בעצמו.
"ואתה, צריך לשים לך את המשאיות, לא ככה?" יצחקי גיחך.
הקול העמוק של גונן טיפס למעלה. "נראה לך? זה אולי בדיל שלנו אבל זה קודם כול לטובת הציבור. אסור שמשאיות מזהמות ייכנסו לפתח תקווה. ואם אני תושב של העיר הזו, זה הדבר הראשון שאני רוצה. אבל עזוב, לא בשביל זה באתי. אני באתי כדי לראות איך אתה נכנס לכנסת."
"אתה תשמע לי, גונן. הם לא יצביעו לי, החברים שלך. אני אומר לך. אני יותר מדי שכונה בשביל אלה. עובד כל היום. מוכר גלילים, קונה גלילים. מזל שיש לי את המושב הזה בעירייה, לפחות היום שלי לא נראה ככה שחור."
"כן, ואתה עושה הרבה בשביל העיר, בשביל איכות הסביבה."
"נראה לך שאכפת לי מאיכות או סביבה? אני בשביל הגיס שלך, חביבי, הסתום היחיד שקנה משאיות חשמליות בישראל, ובכלל," יצחקי החל לדבר בקול שקט ואת ההמשך לא שמעתי. נזכרתי בנהג טנק שלי מהסדיר, רוסי שמנמן בשם בוריס, שמשום מה מעולם לא חסר לו ציוד, משרוך ועד פטיש חמש. אם משהו היה נעלם, הידיים הזריזות של בוריס היו דואגות להשלים אותו, מותירות פרצופים נדהמים ורס"פים מרוטי עצבים בכל רחבי שיזפון. פעם ביקשתי ממנו, "בוריס, תן לי איזה טיפ של גנבים." בוריס הסתובב אליי, הרכין את ראשו וגלגל את העיניים מלמטה למעלה, משתהה לרגע, לפני שפלט בחוסר סבלנות, "רוצה טיפ? אף פעם אל תיתפס. עכשיו זוז!"
שמעתי את בוריס בתוך הראש והבנתי שזמן החסד הסתיים. הגיע הזמן לעוף משם, לפני שיתפסו אותי שם עומד ומצותת לקומבינות שלהם. החלטתי לוותר על המעלית ושעטתי במדרגות. כאשר האור הצהוב של המעלית המיושנת הבהב בקומה הראשונה עצרתי, כדי לתת לגונן לצאת מהבניין. ספרתי עד עשר וירדתי. גונן חיכה שם. הוא חייך חיוך עקום ושאל "בלום, לא הלכת כבר?"
"לא, חזרתי בשביל המשקפיים. אתה בא לחניון?"
"לא, בלום," הוא הגיב, "נראה לי שאני אלך לבד."
"המתמודד" / ניר הירשמן רוב. 176 עמודים. הוצאת שתיים.