לפעמים כל כך קשה לכתוב. היה אפשר לצפות שאחרי 16 שנה זה יהיה אחרת. זה לא. היום אני צריך לשלוח ביקורת למגזין "42 מעלות" ואימת הכתיבה מרחפת ממעל. ברגעים האלה אני מוכן לעשות הכל כדי לדחות את הקץ, מה שלימד אותי כבר מזמן שדד-ליינים עיתונאיים הם דרך מצוינת להספיק דברים אחרים שצריך לעשות. אני מנקה. אני מבשל. אני מתקדם באופן ניכר בעבודה על "Lullaby" (הריקוד של יסמין, ר' 26 בפברואר). אני משלים פערים באי-מייל. אני מסיים לקרוא עוד ספר.
כבר אין מנוס. צריך לשבת לכתוב. למרבה המזל, ישנה הטלוויזיה. כבר שלוש שנים אין לי טלוויזיה. השאלתי מכשיר עם וידאו לחודש הקרוב, בגלל העבודה על "Lullaby". אין כמו צפייה בטלוויזיה אחרי הפסקה ארוכה: הבדיחות הכי מעפנות מצחיקות אותך, השהיות המתח מותחות, הקטעים המרגשים גורמים לך להזיל דמעה. לכמה שעות אתה חווה את התופעה המרצדת, כפי שבודאי חווה אותה האמריקאי בן הפרברים הממוצע בשנות השישים המוקדמות. מה גם שהאלטרנטיבה היא, כזכור, לשבת לכתוב. שפל המדרגה: אני מדליק את המכשיר אחר הצהריים וצופה בחלק הארי של "הפרופסור המטורף". אני מוכרח להודות שאני עדיין אוהב את אדי מרפי. הוא מצחיק גם כשהבדיחות שלו גרועות. לפעמים אפילו יותר.
ובסוף אני גם כותב. תמיד בסוף אני גם כותב.
שבת, 29 במרץ 2003: ייסורי כתיבה
2.4.2003 / 16:25