יהונתן אוריך, ישראל אייינהורן וטופז לוק. אל שלושת אנשי המקצוע הללו אפשר לצרף גם את יאיר נתניהו המתגורר במיאמי. יש שמכנים אותם גם בשם מכונת הרעל. אחד מהם הוא העיתונאי אילן לוקאץ' שהכתבה שלו עמדה במרכז "אולפן שישי" בקשת 12 בסוף השבוע האחרון. לוקאץ' מרבה להתבטא נגד נתניהו. מי שיעקוב אחר חשבון הטוויטר שלו למשל, ייחשף לביקורת בוטה על ראש הממשלה. זה לגיטימי כמובן, בטח כל עוד מדינת ישראל היא עדיין דמוקרטית, אבל זה גם מעלה חשד שאפשר שהוא סימן את המטרה עוד לפני שדרך את הקשת וירה את החץ.
כך גם באשר לרוב המרואיינים-פרשנים בתחקיר שלו, אפרופו פרשת אלי פלדשטיין: עמיתנו בן כספית, יועץ התקשורת ברק סרי, העיתונאי רונן ברגמן ואחרים. כולם אנשים נבונים וראויים, אבל גם כאלה שמרבים להופיע באמצעי התקשורת ולבקר קשות את נתניהו וממשלתו. גם זה כמובן לגיטימי (שוב, עדיין), אבל זה הופך את הפרשנות שלהם לצפויה.
חוץ מהשלושה האלה, היו עוד שני מרואיינים בתחקיר של לוקאץ': מי שהעיד בטשטוש קלסתרו ובעיוות קולו והוצג כ"בכיר לשעבר במשרד הפרסום אלנבי" (שבראשו עמד כשותף ומנהל גם איינהורן), שהעיד בעיקר על הממד הציני באישיותו של יועצו הקרוב של ראש הממשלה (הגם שאיינהורן עצמו טען בתגובה לכתבה כי לא מתקיים ביניהם קשר עסקי מזה כשנתיים) ונועם אדרי, עיתונאי ופרשן פוליטי, שאמור היה לאזן מעט את גלריית המרואיינים.
ימין לא ביביסטי
אדרי היה המעניין מכולם, פחות בגלל שהיה בידו להסביר את הפרשה הנדונה, אלא בעיקר בגלל שהוא משרטט, אולי מבלי משים, את הקו שבין "ימין" ל"ביביזם".
אם תהיתם מדי פעם איך אפשר ליישב את הסתירה המוסרית שחייבת לצוץ גם אצל אנשי ימין נוכח תעשיית השקרים שתפקידה הוא לשמר בכל מחיר (שתי המילים האחרונות הן בעצם לב העניין) את שלטון נתניהו, הרי שאדרי הוא עד מפתח. אם הבנתי נכון, הרי שגם בקרבם עולות תחושות מאוד לא נעימות נוכח מעשי הנוכלות של האיש וסביבתו, אבל הם מבינים שהמשך שלטונו משרת את האג'נדה הימנית (הסופר-לגיטימית לכשעצמה). התחושה הזאת מתעצמת בקרבם נוכח העובדה שבמשך שנים רבות לא היה לימין החושב ייצוג הולם בתקשורת הישראלית - ולכן מי שלא רצה ימין-אמין בתקשורת, סופו שקיבל את ימין שקרן, כפוף למטרותיו של אדם אחד שאינו בוחל בשום אמצעי כדי לשרוד פוליטית.
תחילת הכתבה הראתה עד כמה איבדו חלקים בתקשורת את שיקול דעתם בכל פעם שהם נדרשו לביקורת הגיונית נגד נתניהו. כל מהלך גיוסם של אנשי המקצוע כדי ליצור את הכוורת הקרובה, המכונה "מכונת הרעל", הוא לגיטימי. חלק מהם רואים בנתניהו דמות אב? זה מעניין, אבל בוודאי שלא פסול. נתניהו החליט לייצר קשר ישיר עם צרכן התקשורת הישראלי מעל לראשה של התקשורת הממוסדת? סופר לגיטימי: לא הוא אלא התקשורת היא זו שצריכה להכות על אותו חטא קדמון.
כלומר, אם בבסיס הכתבה של לוקאץ' עומדת ההנחה שקיומם של ערוצי תקשורת אלטרנטיביים שכרסמו במעמדה של תקשורת המיינסטרים ואפשרו את עלייתם של שורת מנהיגים פופוליסטים מסוכנים ברחבי העולם, הרי שהוא מוזמן להלין על מארק צוקרברג ואילון מאסק - נתניהו רק היה חכם יותר מכל מועמד אחר, כשזיהה את הערוצים האלטרנטיביים הללו כאמצעי השפעה על דעת הקהל.
עוגה מקולקלת
גם חלק מהדוגמאות שסביבן בונה לוקאץ' את התזה שלו, אבד עליהן הכלח: עוגת הביסקוויטים של שרה כדוגמה פתטית במיוחד לשימוש בניו-מדיה? מיצינו את הדחקות על הנושא כבר לפני שנים. "הערבים נוהרים לקלפיות באוטובוסים של עמותות השמאל"? גם זה התברר כשקר מוחלט הרבה לפני סבבי הבחירות האחרונים, בסיומם העניקו אזרחי ישראל את השלטון לנתניהו, בפעם השישית. כלומר - הטענה צריכה להיות מופנית לדעת הקהל - ולא לנתניהו שהשיג ניצחון בעזרת מידע שקרי (פוליטיקאי שאינו דובר אמת? כמה יוצא דופן!).
זה חבל מאוד, בעיקר בגלל שברטרוספקטיבה של לוקאץ' הסתתרו בכל זאת כמה פאנצ'ים מהדהדים, בעיקר כשהיא עוברת מלעסוק בעבר, לנטר את מה שקורה כאן ועכשיו: העובדה שיועציו הקרובים של ראש הממשלה פעלו (לכאורה כמובן, על פי החשד) כדי לגנוב מסמך סודי מצה"ל ולהדליף מה שנראה כמסמך מפוברק לעיתון זר, במטרה שיצוטט על ידי התקשורת הישראלית - וישמש את נתניהו בנאומיו נגד עסקת חטופים (תכף נחזור אליה).
כך גם כאשר לוקאץ' מתייחס לדרך הפרועה שבה מנסים מקורבי נתניהו למסגר את הפרשה, כאשר הם משקרים ביודעין בטענתם שלפיה נרדף פלדשטיין, לכאורה, בשל שם מושחר בכתב התביעה נגדו. הוא הדין גם לגבי הפאנץ' השלישי - השתתפות סביבתו הקרובה ביותר של ראש הממשלה בקמפיין שנועד להלבין את קטאר, מדינה שמשמת כבנק לחמאס ושמימנה את טבח ה-7 באוקטובר.
שלושת אלה אמורים להטריף גם ימניים שרואים בנתניהו חמורו של משיח בכדי לשרת מדיניות נוקשה ולגרום להם להבין שבאותו משל ממש, הם - ולא נתניהו - מככבים בתפקיד החמור. לכן חבל שלוקאץ' הטביע את הפואנטות האלה בתוך סבך של תבשילים שנשלפו מהמקפיא, חוממו במיקרוגל והוגשו על ידי נבחרת פרשנים שדעותיה ידועות מראש. הן אם התכוון לשכנע מישהו ולא רק את הרל"בים המשוכנעים מראש, הוא איבד אותם בדרך, לפני שהגיע לנקודות שאמורות לזעזע כל צופה הגון.
החמצה גדולה
שלושה דברים מוכרחים לציין לפני שננסה לארוז את הרושם העולה מהכתבה המרכזית של ערוץ הטלוויזיה המרכזי בישראל: הראשון הוא שלא ברור מדוע נתניהו טרח עד כדי כך לטרפד עסקת חטופים באמצעות שקר. להתנגדות לעסקת חטופים יש היבטים מוסריים קשים, אבל היבטים מדיניים לא רעים. די במחשבה על תהלוכות ניצחון של מחבלי הנוח'בה, שרצחו, אנסו, שרפו ובזזו, כדי כמעט לאזן את הרצון לגאול את החטופים מייסורי שביים. שותפיו של נתניהו מימין אומרים זאת בגלוי. לא ברור למה הוא חושב שיש לו צורך להמציא נימוקים אחרים.
הנקודה השנייה, השחרת פני מערכת הביטחון כמי שרודפת את פלדשטיין, היא מגעילה ומטורפת, אפילו חולנית, אבל גם כאן חייבת מערכת הביטחון להכות על חטאיה שלה. רוב הציבור עושה הפרדה נכונה בין המדיניות הנפסדת של מימון ושימור שלטון חמאס, שלה אחראי נתניהו באופן כמעט בלעדי, לבין הכישלון המר והנקודתי של טבח 7 באוקטובר, ששייך ברובו למערכת הביטחון. נכון שגם עליה ראש הממשלה אחראי (נזכיר כאן את שאמר על אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה), רק שהחיבוק החם מדי שמיהרו מתנגדי נתניהו להעניק לאחראים למחדל בשורות מערכת הביטחון (יובהר שלא מדובר בתיאוריות הקונספירציה המטורפות, אלא בשבירת שמירה, שתוצאותיה נוראיות), הוא בלתי נסבל מבחינתם.
אשר לטענה לפיה ניהלה הלשכה גם קמפיין למען קטאר, כאן חסר האקדח המעשן. כן, אולי צריך להיות נאיבי כדי לחשוב שנתניהו לא היה מעורב אישית בכל פעולות החבורה הנלוזה הזאת, אבל בדיוק כאן עובר הגבול שלוקאץ' עצמו משרטט, בין עיתונות מקצועית ואחראית לסברות כרס שמתרוצצות ברשת: העובדה שאתה בטוח שנתניהו היה מעורב הן בקמפיין בעד קטאר, שמימנה את טבח ה-7 באוקטובר והן בפרשת פלדשטיין, אין בה כדי להוכיח שאכן כצעקתה.
לכן דווקא את הסגיר המושלם סיפק דני קושמרו: הן מה שצריך להתברר בבית המשפט, יתברר, ייפסק וייגזר. מה שנותר בינתיים הוא לא למחזר את סיפורי העבר שהפכו את נתניהו לשנוא על חלק גדול מהציבור הישראלי, כדי להוכיח את ההאשמות שעל הפרק, אלא אולי לפנות ללב של חלק מהעושים במלאכה שאינם פוליטיקאים ציניים ומושחתים מוסרית. ב"תגובה לתגובה" של יונתן אוריך לתחקיר של לוקאץ' ביקש ממנו קושמרו לחשוב על בתו, שזה עתה באה לעולם במזל טוב - ולפעול בהגינות למען עתידה. זה אולי נאיבי, אבל עצוב ככל זה יישמע, זה ככל הנראה הדבר היחיד שנותר לעשות בכדי לפרק את מכונת הרעל: לפנות אל מי שמניחים לשקרים לחלחל, בטרם יהיה מאוחר מדי.