הסרט הזה מגעיל ומבחיל. יצאתי ממנו באקסטזה. איזו יצירת מופת מטורפת

וואו, וואו, וואו.

פעם בכמה זמן מגיע סרט שגורם לך לשמוט את הלסת. סרט כזה הוא "יופי מסוכן", השם העברי המטופש של "The Substance", שעולה למסכים בישראל אחרי שסחף את פסטיבל קאן ויצא ממנו עם פרס התסריט.

לטוב ולרע, קל לתאר את הלהיט הזה: דמיינו את "דיוקנו של דוריאן גרי" בדור האינסטגרם, את "רקוויאם לחלום" פוגש את "הזבוב", את "הכל אודות חווה" פוגש את "הגלגול", והכל בעידן ה-MeToo. מאחורי המצלמה עמדה התסריטאית-במאית קורלי פרג'ה, שזה הסרט דובר האנגלית הראשון שלה. דמי מור, בתפקיד מדובר שהדיבור עליו רק יילך ויתגבר בעונת האוסקרים, מגלמת מנחה פופולרית של תוכנית אירובי שהבוס שלה מכין לה הפתעה לרגל יום הולדת החמישים: הוא משליך אותה לעת "זקנה" ומפטר אותה אך ורק בשל גילנות, וכדי להחליף אותה בדם צעיר.

בצוק העיתים, הגיבורה מתפתה להשתתף בניסוי ולהזריק לעצמה את החומר שבשמו נקרא הסרט. לפחות בתחילה, נראה שפתרון הקסם עובד: הגוף שלה עובר תהליך, ובוקעת מתוכו גרסה צעירה וחטובה שלה, בגילומה של מרגרט קוואלי, שכמובן מקבלת את התפקיד ממנו פוטרה והופכת לכוכבת גדולה עוד יותר ממנה.

אך כמו אצל אוסקר ווילד, וכפי שקורה תמיד, כמובן שיש קאץ': בעקבות הניסוי, יש עכשיו שתי גרסאות של אותה אישה, האחת צעירה יותר והאחרת צעירה פחות. כשהאחת באור זרקורים, השנייה מתחבאת בצללים, אבל הן לא באמת יכולות להתקיים ביחד. כדי שאחת תצמח, היא ניזונה מהשנייה, מה שמוביל לטרנספורמציות פיזיות כה דרמטיות, עד שגרגור סמסא נראה לעומתן כמו פודל חמוד.

למרות שאין בו הרבה דמויות ולמעשה יש בו רק קו עלילה אחד, "יופי מסוכן" לא קצר - שעתיים ועשרים. הוא הולך ומתפתח לקראת אחד השיאים המטורפים שראיתי בקולנוע מזה זמן רב. פרג'ה פרצה עם סרט אימה צרפתי, "נקמה", ומוכיחה כאן שבמאיות אימה צרפתיות הן כוכבות הרוק האמיתיות של ימינו - הרי אחד הסרטים הגדולים האחרים של העשור הנוכחי הוא "טיטאן" של ז'וליה דוקורנו, גם היא יוצרת זוועתונים מארץ הצפרדעים.

על קצה האיזמל, אפשר להגיד כי יש בסרט חמישה אספקטים מעניינים לפחות. הראשון הוא תצוגות המשחק של קוואלי ושל מור, שלא רק משחקת בסרט אלא גם מגיבה בו לקריירה ולפרסונה שלה, ולמעמד שלה כשחקנית שהתעשייה והתקשורת נהנו לקבור לה את הקריירה ברגע שהגיעה לגיל מסוים. שתיהן גם מציגות כאן את העירום הכי לא מיני שאפשר להעלות על הדעת, כשהמצלמה של פרג'ה משוטטת על גופן בצורה שחותרת תחת המבט הגברי.

השני הוא עבודת האיפור. בתקציב לא גבוה במיוחד, פרג'ה מצליחה ליצור כאן דימויים מפלצתיים שלא היו מביישים אף להיט פנטזיה או גיבורי-על. נכון, ראינו כבר טור דה-פורס שכזה בלא מעט סרטים קודמים, אבל הם היו בלוקבסטרים. זו הפעם הראשונה בה אנחנו רואים דבר כזה ביצירה שמגיעה מתוך מחוזות הקולנוע האמנותי והעצמאי. כמה אירוני: סרט שמציע ביקורת כה חריפה על עולם המייק-אפ יזכה בסופו של דבר באוסקר על איפור.

השלישי הוא המשחק עם הז'אנרים. "יופי מסוכן" הוא למעשה סרט אימה על אישה המתמודדת עם מפלצת תאבת דם. ראינו את זה כבר אלף פעם. ההבדל הוא שהפעם המפלצת היא לא רוצח במסיכה או איום חיצוני אחר, אלא הגוף שלה עצמה.

ובהקשר זה, האספקט הרביעי הוא איך שהלהיט הזה משחק עם הקונבנציות של ז'אנר סרטי "היפה והחיה". בסרטים כמו "מסיכה" ו"איש הפיל", פגשנו את "הפריק" כבר בתחילה, ואז עקבנו אחרי האינטרקציות שלו עם אנשים שהיופי שלהם קונבנציונלי. כאן, המסלול הפוך: הגיבורה מתחילה כ"יפה" והופכת ל"חיה".

ולסיכום, האספקט החמישי הוא הצפוי מכולם. בניגוד לנהוג בהוליווד, אך בדומה לרוב העמיתות שלה בצרפת, פרג'ה ניגשת לMeToo בצורה מורכבת, לא שטחית ולא דידקטית, כזו שיכולה לקומם עליה חלקים מן הקהל, אבל לא נראה שאכפת לה. לכאורה, הארכי-נבל בסרט הוא המפיק בגילומו של דניס קוויד, שלא סתם קוראים לו הארווי, אבל גם שתי הגיבורות מתנהגות בצורה נבזית זו לזו. בסופו של דבר, האויב האמיתי כאן הוא הגוף שלנו, אבל איך אפשר להאשים אותו? הוא פשוט מזדקן כדרך הטבע.

אפשר לחלוק הרבה מחמאות לסרט, אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עליו: מעודן הוא לא, ומקורי - גם לא. את הביטוי "שקר החן והבל היופי" אפשר למצוא כבר במשלי לא, פסוק ל, והסרט לא אומר שום דבר שלא כתוב בתנ"ך או אצל את אוסקר ווילד. את האמירות הלא מקוריות הוא מטיח בפנינו עם פטיש. כך, למשל, אחד הגברים כאן חוזר על האמירה "נשים יפות רק כשהן מחייכות" בערך אלף פעם.

כל זה לא משנה - כי מלכתחילה, העיקר פה הוא לא המסר, אלא המדיום. פרג'ה משתמשת בדמויות, בסיפור ובאמצעי המבע השונים העומדים לרשותה כדי ליצור חוויה במלוא מובן המילה - רכבת שדים קולנועית מהפנטת, מסחררת ויוצאת דופן. יש סרטים שמלמדים אותנו משהו שלא ידענו, אבל אנחנו שוכחים אותו מיד אחרי. "יופי מסוכן", לעומת זאת, הוא סרט שאי אפשר להפסיק לחשוב עליו, ואי אפשר לשכוח אותו. וכך, בפעם הבאה שנעמוד מול המראה ודאי ניזכר בו, ואולי נשלים קצת יותר עם מה שאנחנו רואים - לא כי בהכרח נאהב את עצמנו, אלא כי נבין שאין לנו ברירה.