שדים ותהומות נפש: קראו פרק ראשון מתוך "שסעת וכיפורים"

גשם חלחל לאדמה. הוא ניסה להבין היכן הוא נמצא וכל שהרגיש היה עפר טחוב סביבו. הוא נמלא בהלה ושלח את ידיו קדימה, מנסה לפלס את דרכו בעוד ערימות עפר ואדמה בוצית מכסות את גופו. הוא דחף בכל כוחו, עד אשר הרגיש על ידו משב רוח ואת הגשם הניתך ממעל. מותש, הוא זחל מבור הקבר, והלבנה האירה את דרכו החוצה בעודו נאחז במצבה שעמדה בסמוך כדי לקום על רגליו.
משהיה בחוץ ניקה את האדמה הטחובה שדבקה בבגדיו ובשערו הארוך הבהיר. הוא הביט סביבו וראה קברים. לרגע ניסה להסדיר את נשימתו, אך כלל לא הרגיש בה. ניסה לשאוף את האוויר לריאותיו, אולם הן לא התמלאו. הוא חש שהוא נחנק ואחז בחזהו, משתנק ומשתעל וכאוב. כאשר הביט למטה, ראה כתם אדום דהוי. בתוך כך ירד על ברכיו, כשהוא אוחז במצבת האבן שמולו. הוא הרחיק ממנה מעט את ראשו והביט במילים הכתובות. מרים שניאור, נחקק עליה. הוא ידע שהוא מכיר את השם, אך לא זכר מאין.
אבל היו דברים שזכר. דברים קלושים. דמויות עלו בראשו, מילים, אש. הוא זכר את האש. הוא שמע רשרוש בין העלים והסיט את מבטו לכיוונו. על אף חשיכת הלילה ראה היטב עכבר קטן. הוא שלח את ידו במהירות, וכבר העכבר היה בה, מפרפר ומנסה לברוח. מה יעשה ביצור? הוא הרגיש את הפעימות המהירות של לבו הקטן ושלח יד אל המקום שבו נמצא לבו שלו.
הלב לא פעם.
"אתה ער." מישהו עמד מעליו והושיט לו יד כדי שיוכל לשוב ולעמוד על רגליו. הוא שחרר את היצור הקטן מכף ידו ונרתע לאחור עד שנשען על מצבה.
"זה אתה! מה עשית לי?" הוא שלח יד אל המקום שבו נדקר.
הזר כרע לידו. "סליחה שלא הצלחתי להציל אותך."
"אני לא נושם, אני לא מרגיש את פעימות הלב. האם אני... מת?" הוא היסס לפני שאמר את המילה האחרונה והביט בקבר שממנו עלה זה עתה.
הזר הביט בו במבט ארוך והשתהה לפני שענה. "אתה לא בעולם הבא. וגם אני לא, מעולם לא ביקרתי בו." הוא התקשה לזוז. כאשר ניסה לעמוד על רגליו בלי משען המצבה, הרגיש כיצד הכול נע בו במהירות ובעוצמה בעודו קפוא במקומו.
"היכן אני?"
"אתה בבית הקברות היהודי הישן, מחוץ לעיר שבה חיית כל חייך." הזר השתתק.

הוא ניסה להיזכר. תמונות מטושטשות עלו בעיני רוחו והוא התקשה למקם אותן. הוא שמע רעשים חזקים בראשו וניסה לאטום את אוזניו. "אתה תתרגל לכך. החושים שלך מתחדדים ויעבור זמן עד שתלמד לווסת אותם."
הוא התקדם אל הזר במהירות מפתיעה, אחז במקטורנו והרגיש את כוחו הרב פועל עליו. "מה עשית לי? מה קרה לי? השתניתי, אני כבר לא אני."
"אתה חזק," אמר הזר. "נעשית כמוני, אחד מיצורי הלילה. אתה לא תראה עוד אור יום, לא תשבע עוד מאוכל ולא תנשום אוויר מלוא ריאותיך, אולם תחיה."
הוא קפא על מקומו. הוא שמע את המילים, אך מיאן להאמין. "אני לא זוכר," אמר לבסוף ושחרר את הזר מאחיזתו. "אני מנסה להיזכר מה היה קודם, מי אני. אני לא זוכר כמעט דבר."
"בבוא העת תיזכר." הזר הניח יד על כתפו, והוא חש זרמים חזקים עוברים ביניהם.
זיכרון הבית הבוער עלה בו, זיכרון החיילים הספרדים. הוא נזכר בדקירות, ואז פילח אותו הכאב וידיו נשלחו הפצעים לעצור את הדימום, רק כדי לגלות שנרפאו מעצמם. "הדקירות, הפצעים," לחש. "הדם."
"הם פצעו אותך פצעים קטלניים ואיבדת דם רב," אמר הזר. "הדם שלי עזר לעצור את אובדן הדם שלך. הוא הציל אותך, אך הפך אותך למי שאתה כעת."
הוא הדף את הזר מעליו והליט את פיו בידיו. "לאיזו מפלצת הפכת אותי?" נרתע ממנו והתרחק לאחור, אך לא התיק ממנו את מבטו.
"אם תהיה למפלצת או לא, התשובה תלויה רק בך". הזר התקדם לעברו. "אנשים בעולם הזה יראו בך מפלצת. הם ינסו לצוד אותך ולהעליל עליך עלילות, וייתכן שיהיה בהן יותר משמץ של אמת. הבחירה," הזר נעצר ולכד את עיניו, "הבחירה תמיד שמורה לך."
הוא ניסה להסדיר את מחשבותיו והביט סביבו. העולם עדיין עמד על תלו, ציפורים צייצו במרחק ונמלים הלכו על האדמה, מובילות מזון לקניהן. השמש שהתחבאה בין העננים ניסתה להפציע לבוקר חדש, הגשם הקלוש הוסיף לרדת והטיפות נשרו על פניו ואל פיו ונספגו בינות העפר והדם. הוא רצה עוד זמן, הוא הרגיש את המוות כפסע ממנו וכעת ניתנה לו הזדמנות נוספת. אך איזו הזדמנות היא זו?
"האם תוכל ללמד אותי, ללוות אותי במסע הזה?" שאל בהיסוס.
"איני יכול," השיב הזר. "נשארתי עד כה כדי למלא את חובתי אליך, אך אני מוכרח לחזור כעת. יש דברים שעלי לעשות."
"האם יש דרך שבה אוכל לשוב לחיי, לזכות בחזרה בחיי הקודמים?" שאל בקול תחינה.
הזר הביט בו ונראה כי הוא מבקש לומר משהו, אולם הוא נותר שקט ורק הפנה את גבו אליו.
"קח אותי איתך." הוא התקרב אליו והחזיק בזרועו, אך הזר הסיר אותה באחת.
"זאת אחריות גדולה להפוך אדם," אמר הזר. "יש העושים זאת בחופזה, יש העושים זאת למען עצמם. אך אני מאמין שיש להפוך אדם רק כאשר האדם והיוצר רוצים בכך," הוסיף והישיר אליו מבט. "לא התכוונתי להפוך אותך. לא כיוונתי שזה יהיה גורלך. ובכל זאת לא אוכל לקחת אותך איתי. תצטרך לקבוע בעצמך את גורלך."
הזר הסתכל לאחור. קרני השמש הראשונות התחילו לעלות במרחק. "לפני שאלך, אתה חייב לדעת כמה דברים כדי לשרוד. הקשב היטב." גם הוא הרגיש את קרני השמש, ובהלה לא מובנת אחזה בו. "אתה תחיה שנים רבות. ככל שתשכיל ללמוד מהר את יכולותיך, כך כוחך יגבר מיום ליום. בני אדם ינסו לרדוף ולהרוג אותך מפני שיראו בך רוח, שד או שליח השטן, ותמיד יהיו מבני מיננו שיקראו עליך תיגר."
הוא זקף את אוזניו, מנסה להיאחז בכל פיסת מידע, ובה בעת הרגיש תיאבון עצום והחל ללקק את שפתיו.
"זה הצמא," אמר הזר, "הצמא שלך לדם. הדם הוא הצינור לחיים, הוא החמצן שאתה מחפש, הוא שיגרום ללבך לפעום שוב. הוא האנרגיה שמאפשרת לנו לחיות. הגוף שלך זקוק לו כדי להתקיים. דע לך, אתה זקוק למעט דם כדי לספק את צימאונך ולמלא את כוחך, אך התאווה אליו לא תפחת. ככל שתיקח ממנו יותר, כך היא תגדל. עליך לקחת לידיך את האחריות ואת השליטה לנוכח הרעב הבלתי פוסק."
קרני השמש הראשונות החלו נוגעות בו. הוא הרגיש את החמימות עולה בו, אך הייתה זו חמימות ממארת, מכלה, וכל זיכרון לחום המחיה, המזין, אבד ממנה.
הוא הרגיש כמיהה אליה, לשמש, אך הזר עצר אותו. "אור היום," הצביע על הכדור הכתום שעלה מן המזרח, "יכול לגרום לך כאב עז, כוויות וחולשה. הישמר לך מפני החמה המאירה והתחבא ממנה." קרני השמש כבר הבהיקו ברקע ובית הקברות הישן נפרש לפניהם.
"כעת פרעתי את חובי לך. אתה עזרת לי לזכור מי אני, ואני מקווה שבמסעך תוכל גם אתה לגלות את עצמך," הוסיף הזר וסב לאחור.
"אל תלך," התחנן וניסה לאחוז בשולי גלימתו, אך זו נקרעה מידיו.
הוא מיהר לסור לאחור, שכן ידיו נכוו ממגע השמש בגופו החשוף.
"כדאי שתמצא מחסה." פניו של הזר התעוו בכאב כאשר דיבר. "אנחנו בני אלמוות, אך אין משמעו שאנחנו נצחיים".
הוא נעזר במצבה כדי להישאר על רגליו בעודו צופה בזר נכנס למעבה היער. "לפחות אמור לי כיצד עלי לחיות בעולם הזה, שאיני שייך אליו."
הזר נעצר בגבו אליו, ידו אוחזת בענף אורן גבוה, ולא הסב אליו את ראשו.
"אתה תמצא את הדרך שלך. קודם עליך להיזכר מי אתה ומאין באת, ואז אולי תדע גם לאן אתה הולך. הישמר לך, אייזיק שניאור."
הזר נעלם בין העצים הגבוהים והותיר את אייזיק לבדו בעולם החדש.

"אלוהי, נשמה שנתת בי - טהורה. אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך, ה' אלהי ואלהי אבותי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים."
רינת אמרה בלחש את המילים, כפי שנהגה בילדותה, אף שלעתים היו כעפר בפיה. השעה הייתה חמש וחצי בבוקר ואלומות אור קלושות חדרו מבעד לתריסים המוגפים, מבשרות שחלף-עבר הקיץ. היא התקשתה להירדם שוב, ולכן קמה, ניגשה לחדר האמבטיה ושטפה את פניה. כשהביטה במראה, חשה את לבה ההולם. היא לא חשבה שתמצא עבודה בתחום בריאות הנפש, לאחר ששני הוסטלים כבר דחו אותה על בסיס חוסר ניסיון, אלא שאז קיבלה טלפון מפתיע. אסתר, מנהלת ההוסטל בשכונת נחלאות, ביקשה ממנה להתחיל מיד אחרי החגים.
אולי עכשיו תביני סוף-סוף מה קרה לה, צייץ קול בראשה. היא קיוותה שזאת לא טעות ונתקפה תחושה של רגליים קרות. האם תוכל באמת לסייע לאנשים המטופלים שם בעולמם הסוער?
היא חזרה לחדר וחיפשה בין הארגזים בגדים מתאימים ליומה הראשון כעובדת סוציאלית. היא קיבלה מלגת לימודים מלאה באוניברסיטה בזכות משרתו של אביה כפרופסור מן המניין בחוג לארכיאולוגיה. היא ידעה שקשה לו עם התחום שבחרה. העבודה עם פגועי נפש הייתה לדידו כמו חיטוט בפצע שטרם העלה ארוכה. הוא היה רוצה עבורה עיסוק אחר, שירחיק אותה מפצעי העבר, אך כבר למד על בשרו שעליו לאפשר לה ללכת במסלול שלה.
היא דילגה בין הארגזים הפרוקים למחצה שמילאו את חדרה. לפני כשבוע עברה לגור עם מירית, חברתה-שותפתה במעונות מימי הלימודים.
"את יודעת שערכתי את אחד המחקרים הראשונים שלי בארכיאולוגיה ממש כאן מול ביתך," אמר אביה כאשר עזר לה להעביר את חפציה. "הייתי עוזר מחקר באותם ימים. מול הבית שלך ניצבת אחוזת קבר שנקראת קבר יאסון."
גם עבורו היה המעבר קשה. רינת לא הצליחה למצוא את מקומה בתא המשפחתי החדש שהקים מאז נישא בשנית, על אף ניסיונותיו לקרב אותה. בזמן התואר הראשון התגוררה במעונות, לאחר שבמשך שנים עברה בין דירות. לאחר סיום התואר חזרה לזמן קצר לבית אביה, והוא ניסה לשכנעה להישאר שם. "אני לא נעלמת," הבטיחה. "אני מבטיחה לבקר."
בסוף מצאה חולצה לבנה מכופתרת וסריג צבעוני שקיבלה מחברה והתאימה אותם לחצאית ג'ינס שחורה, ששלתה מארגז אחר. יהיה עליה לסדר את כל חפציה כשתחזור מהעבודה. היא שלחה יד לצווארה, למשש את השרשרת, ולרגע נתקפה חרדה כאשר לא הרגישה אותה. השרשרת עברה מאם לבת במשך דורי דורות. העדי היה כמעט כל מה שנותר לה מאמה. "אני חייבת למצוא אותה," מלמלה.
היא החלה לחפש בכל החדר, בין הארגזים והקלסרים מהתואר הראשון, עד שנתקלה בארגז הזיכרונות. בארגז זה היו מרוכזים כל חפציה של אמה, שנמסרו לאביה והוא מסרם לה. היא העבירה את הארגז איתה ממקום למקום, אך מעולם לא העזה לפתוח אותו. היו בו אלבומי התמונות ומחברת הרשימות, שאמה נהגה לכתוב בו את כל המכתבים לפני שהעתיקה אותם ושלחה.
עכשיו הוציאה רינת מהארגז מסגרת עטופה בנייר עיתון. לאחר שהסירה את הנייר, הניחה על השידה את התמונה היחידה שלה עם אמה מיום הולדתה השמיני, לפני שהכול השתנה, וליטפה באצבע את דמותה. הן עומדות בה בחצר הבית, שפתיה של אמה פשוקות והיא מביטה בה במבט מלא אהבה, בעוד רינת מחייכת למצלמה ושתי גומותיה נגלות.
התמונה נראתה כמעט זרה.
צפצוף מהטלפון שלה בישר על הודעה. הוא זכר, חשבה בחיוך ושלחה את ידה לטלפון, בציפייה לראות הודעה מיאיר, בן זוגה, המאחל לה הצלחה ביומה הראשון בעבודה.
האכזבה ניכרה על פניה כשראתה כי ההודעה היא ממירית שבחדר הסמוך. "התעוררת?" שאלה. רינת הסתכלה על השעון. יותר מדי זמן הייתה שקועה בחיפוש. היא חייבת לצאת.
היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה להרגיע את עצמה. לאחר שנים שבהן ביקשה לברוח מדמותה, הרגישה שהגיע הרגע לפגוש בה, במה שהייתה, בנפשה השסועה והסוערת. העבודה בהוסטל, עם אנשים שלקו בנפשם כמו אמה, היא אבן דרך שעליה לעבור. אחרת לעולם תמשיך לברוח.
ולפתע ראתה את השרשרת, כאילו חיכתה שם תמיד, מונחת מתחת לכרית. מבטה עבר אל התמונה שעל השידה. אני רוצה לעשות את זה, אמרה לעצמה. אני חייבת לעשות את זה, בשבילי, בשבילה.

"מה את עושה ערה בשעה כזאת?" שאלה את מירית, שעמדה ליד השיש והסתובבה אליה בחיוך רחב.
"נראה לך שתתחילי עבודה חדשה ואני לא אקום להיות איתך? רוצה קפה?" רינת הנהנה, ומירית הוציאה מהארון ספל חום. על מסך הטלוויזיה שפעלה ברקע ראתה רינת שוטרים ומה שנראה כמו צוות חילוץ במסוק שמרחף מעל אזור מדברי.
"מה את רואה?" שאלה את מירית, שהגישה לה ספל קפה חם והפנתה את מבטה למסך. "מצטערת, לא רציתי להרוס לך את היום הראשון. קיבלתי התראה למתנדבים של מד"א על מישהו שנפל ונפצע במדבר יהודה. הדלקתי את הטלוויזיה כי רציתי לראות מה קרה. בהתחלה חשבו שהוא החליק, אבל אז מצאו את הגופה..." מירית היססה אם להמשיך, "וזה נראה להם כמו רצח."
רינת ניסתה לעכל את הדברים וביקשה ממירית להגביר.
הכתב ראיין את עד הראייה המבוהל, ששוחח עמו כמי שכפאו שד. הוא נראה כמו תלמיד ישיבה צעיר, עם זקן בן יומו וכובע שחור רחב בעל שוליים רחבים לראשו. "הלכנו לטייל אתמול בלילה במדבר כמה חברים, חשבנו לישון כאן, אהרל'ה..." הוא הצביע לאחור ביד רועדת, "הוא כנראה קם באמצע הלילה... מצאנו אותו רק בבוקר." מבטו פזל לצדדים. "הוא היה מכוסה בדם, ו..." נראה שהאברך רוצה להמשיך בתיאור הזוועות שראה, אך השידור נקטע וחזר לאולפן. קולו של השדר הבטיח שיעדכנו כאשר ייחשפו פרטים נוספים על המקרה.
"מסכן. במד"א אומרים שהיו לו שריטות על כל הגוף," אמרה מירית. "בכל מקרה, את לא צריכה לראות את זה עכשיו. אני לא רוצה שזה יקלקל לך את היום הראשון." היא כיבתה את הטלוויזיה. רינת נותרה מהורהרת וחשבה על מילותיו של האברך. "הכנתי לך משהו," ניסתה מירית להסיט את מחשבותיה והוציאה כובע צמר סרוג. "מתחיל להיות קריר, אני מקווה שהוא ישמור עלייך."
"זה בדיוק מה שהייתי צריכה," השיבה רינת וחיבקה אותה.
"שיהיה לך בהצלחה היום. אני רוצה לשמוע הכול אחר כך. ואגב, אני כנראה אחזור מאוחר היום, יש לי דייט." מירית חייכה אליה. "תוציאי את המפתח, שאוכל להיכנס."
רינת הופתעה. "מישהו שאני מכירה?"
"לא. מישהו שהתחיל להתכתב איתי, נשמע ממש חמוד."
"תבלי יפה היום," אמרה רינת בחיוך. "אני חייבת לזוז, שלא אאחר ביום הראשון שלי."
היא חבשה את כובע הצמר, שסיפק לה הגנה מהרוח הקרה. היא החליטה לנסוע באוטובוס, אף על פי שהמרחק מדירתה השכורה ברחביה להוסטל בנחלאות לא היה רב. לאחר שיישרה את החצאית ואת החולצה התיישבה בירכיתי האוטובוס והניחה את ראשה על החלון בניסיון להרוויח עוד כמה דקות של שינה.
היא הקיצה כאשר האוטובוס קפץ, ככל הנראה מפני שעלה במהירות על פסי האטה, וראתה שכבר אינה לבדה על הספסל הדו-מושבי. גבר חרדי גדל ממדים ישב לצדה וקרא במסכת יומא מתוך התלמוד הבבלי. הוא לא הסיר את עיניו מהספר גם כשהאוטובוס קפץ וחרק, בזמן שהנהג ניסה להשתלב בנתיב. רינת לא הרגישה בנוח להיות קרובה כך לגבר, במיוחד משום שירכיו העבות התחככו כל העת ברגלה.
היא ניסתה להתכווץ כנגד החלון ועצמה שוב עיניים, אך התקשתה להירדם. היא ניקתה את שמשת החלון, שצופתה באדים מהבל פיה בקור הירושלמי. האם השנה יזכו לראות את ירושלים מכוסה בשמלה לבנה, ככלה בחופתה? האם היא עצמה תזכה להלך יום אחד בלבן?
היא הייתה בת עשרים ושש, ורוב חברותיה ומכריה כבר נישאו או התארסו. אבל היא, שהבית שבאה ממנו לא היה שלם, לא ידעה אם תוכל לבנות בית משלה. היו שנים שחשבה שלעולם לא תמצא את האדם להקים איתו בית וכבר ויתרה על כך בלבה. אך בשבוע הבא יחגגו יאיר והיא שלושה חודשים יחד, וזהו הקשר הארוך והיציב ביותר שחוותה עד כה ועתה חתונה לא נראתה כמו חלום רחוק כל כך. כשדיברו על הנושא, הוא אמר שעוד מוקדם, שהם יכולים ליהנות יחד. חתונה כרוכה במחויבות של מגורים משותפים וילדים, והוא בכלל רוצה לצאת לטיול הגדול שלא הספיק לעשות לאחר השחרור.
האוטובוס נכנס למנהרה אפלולית ואורותיה הצהובים ריצדו על פניה. היא נצמדה לחלון הקר וצבעה בהבל פיה את השמשה, כמו שעשתה בילדותה. היא כבר לא ילדה, חשבה וניקתה את החלון בשרוול הסריג. לפתע ראתה פנים מביטות בה מצדה האחר של הזגוגית, חדות ובעלות מבט עז. הן נעלמו כלעומת שבאו.
רינת נבהלה וקפצה, והגבר שלצדה הרים את מבטו מהספר ונתן בה מבט מלא תוכחה על ההפרעה. היא התנצלה והידקה את מעילה סביב כתפיה במבוכה. היא לא הייתה בטוחה במה שראתה.
בתחנה הבאה היא ירדה.

בשעה מוקדמת כזאת, שכונת נחלאות עדיין לא הייתה הומה. הרחובות רק התעוררו לחיים. רינת הלכה מרחוב בצלאל בין הסמטאות וחיפשה את המבנה העתיק שזכרה מביקורה הראשון בהוסטל לפני שבועיים, כאשר הגיעה לריאיון עבודה. ככל שהתקרבה אל המקום, כך נעשו נשימותיה מהירות ושטוחות יותר. ההתרגשות גברה ועמה גם הפחד. היא פסעה בסמטה הצדדית שהובילה ללב השכונה, המדרכה המודרנית התחלפה אט-אט באבני מרצפת שבורות, עד שהגיעה אל החומה שהקיפה את ההוסטל ואזובי קיר עיטרו אותה.
נשימתה נעשתה מאומצת ומבלי משים היא גירדה חזק את ידיה. היא מיששה את השרשרת שהייתה ענודה סביב צווארה.
רינת צעדה אל המבנה, אשר התנשא לגובה שלוש קומות והיה מכוסה בשיח מטפס. חלק מהחלונות היו פתוחים, אך ברובם היו התריסים מוגפים. מבחוץ נראה ההוסטל מוזנח וערירי עם חומתו הסדוקה, מראה עזוב שעוברים על פניו מבלי להקדיש לו תשומת לב מיוחדת.
כאשר התקרבה אל המבנה והתכוונה לפתוח את השער, שמה לב לתבליט חרוט של עץ הפוך טבוע במרכזו. היא חשבה שהתבליט יעניין את אביה והוציאה את מכשיר הטלפון כדי לצלם אותו, אך צל גדול כיסה את עיניה. כשהביטה מעלה, ראתה מולה אדם מגודל שזקן כיסה את פניו, והוא גבוה וחסון למראה, על אף גילו המבוגר.
"שלום," קרא בקול עבה. "איך אני לעזור לך?" הוא היה לבוש כחרדי, וחולצתו הלבנה הייתה מוכתמת בכתמים כהים.
"אני רינת," השיבה. "אני אמורה להתחיל לעבוד פה." קולה היה צרוד, והיא כחכחה קלות. "אני מחפשת את אסתר, המנהלת." לפי מראהו, לא הייתה בטוחה אם מדובר באחד המטופלים או מישהו מהעובדים.
הגבר הצל על עיניו ביד אחת ונראה כמי שחושב מה לעשות בה. "כן, כן," אמר לבסוף. "שומע עלך." רינת שמה לב לחיתוך דיבורו המוזר. "בוא, כנסי." האיש הגדול פתח עבורה את השער והתקדם במהירות במעלה השביל, אל דלת ההוסטל. דיירים הסתובבו בחצר או דיברו ביניהם, איש לא טרח להביט בה או בבן לווייתה המגודל.
כאשר הגיעו לדלת הוא נהם לעברה, "זה פה שמאל, המשרד זה אחרון." היא רצתה להודות לו, אך הוא כבר הסתובב ונעלם בצעדים מהירים בחצר.
רינת נכנסה להוסטל בחשש, כאורחת לא קרואה. היא הייתה בהוסטלים במהלך הכשרתה בלימודים ולרוב היה מדובר במקומות מרופטים. עכשיו הופתעה לגלות שבניגוד למראה החיצוני העתיק והמוזנח, בפנים היו הקירות מסוידים, המבנה משופץ והריהוט חדיש.
היא חיפשה את אסתר לבשר לה על בואה ומצאה אותה משוחחת ליד משרדה עם אחד הדיירים, שנראה בשנות הארבעים לחייו. הוא לא היה מטופח, ותיק צד נתלה על מותנו. אסתר שמה לב לרינת, שעצרה כמה צעדים מאחוריו, וסימנה לה בידה שתמתין. "טוב, גבריאל, אני חייבת לסיים. אתה חייב להפסיק עם הסיפורים האלה, כבר דיברנו על זה," אמרה לו.
"אבל אני אומר לך, הם מנסים לאכול אותי," הוא התעקש וגירד בראשו בחוזקה.
"גבריאל, אף אחד לא רוצה לאכול אותך, אתה יכול להירגע. אתה רואה שאתה פה ולא נגרם לך כל נזק, נכון?" ראשו היה שמוט. "עכשיו תגיד לי," עברה אסתר לנימה עניינית, שיותר משמץ של דאגה נמהל בה. "לקחת את התרופות שלך היום?"
"כן," ענה מובס.
"בסדר גמור," אמרה המנהלת. "עכשיו תסלח לי, יש לי פגישה." היא הביטה לעבר רינת שחיכתה לה. "בכל מקרה, אם זה ירגיע אותך, אדבר על זה עם ד"ר שניאור."
"לא, אל תגידי לו. אני לא רוצה שהוא ידע." הוא הרים את ראשו כאדם הנאבק על חייו.
"גבריאל, אתה יודע שאין לנו סודות," אמרה אסתר בקול פסקני וסתמה את הגולל על השיחה. "ותשים משחה על המוגלה, אתה רק פוצע את עצמך כשאתה מגרד שם." גבריאל פצה פה להגיב, אך אז ראה את רינת וסכר אותו. "גבריאל," אמרה המנהלת בחגיגיות, "תכיר, זאת רינת, העובדת הסוציאלית החדשה שלנו." רינת חייכה במבוכה. "ועכשיו תסלח לי, אני צריכה לדבר איתה."
"שלום," אמר גבריאל ושלח יד רועדת ושמנונית מן המוגלה שבראשו ללחוץ את ידה. רינת נרתעה מעט, אך לא רצתה להביך אותו ולבסוף ביקשה את סליחתו ואמרה שהיא שומרת נגיעה. "את דומה לה," אמר והמשיך להביט בה באותו מבט בעיניו הגדולות.
"למי?" שאלה רינת, ששקעה במבטו.
"גבריאל, סליחה, אנחנו ממש צריכות ללכת. תוכלו להכיר בהמשך." אסתר הניחה יד על גבה של רינת והובילה אותה למשרד. "ככה זה פה, תצטרכי לדעת לחתוך לפעמים."
המנהלת הייתה אישה חרדית גדולה בשנות החמישים לחייה, שמבטה לאה. לחייה התפוחות שיוו לה מראה אמהי. "שבי. תרצי משהו לשתות?"
רינת הנהנה וסקרה את החדר הקטן בזמן שאסתר הרתיחה מים והכינה לה תה. המקום היה עמוס תיקיות ודפים מפוזרים, ובספרייה המלאה עמדו ספרי טיפול לצד ספרי חסידות. היא שמחה לגלות על מדף אחד את פרויד ואת אדמו"ר הזקן, את יונג ואת המהר"ל מפראג.
"אני שמחה שאת מתחילה לעבוד אצלנו," אמרה אסתר בחביבות. "התרשמתי ממך מאוד בריאיון. התלבטתי, כיוון שחסר לך הניסיון הנדרש, אבל ד"ר שניאור, הפסיכיאטר שלנו, קרא את קורות החיים שלך ואת סיכום הריאיון וחשב שאת מתאימה. הוא אישר את מועמדותך מול העמותה המנהלת של ההוסטל."
רינת הרגישה מוחמאת, אך שוב עלה בה חשש, בשל הציפיות שתלו בה למרות חוסר ניסיונה בתחום. היא ניסתה להרגיע את עצמה במחשבה שהיא מכירה את התחום טוב יותר ממה שהיא חושבת ואמרה לעצמה שזה המקום שהיא צריכה להיות בו.
"זה הוסטל קטן, בסך הכול שנים-עשר דיירים ודיירית אחת שבאה והולכת, את תכירי אותה בהמשך. אנו מתמודדים עם מקרים מורכבים, יש כאן אנשים שחוו התקף פסיכוטי באמצע החיים, לרוב בעקבות אירוע דחק, וסובלים ממחלות שונות, בעיקר סכיזופרניה והפרעות אישיות," הסבירה אסתר. "חשוב לי שתדעי שאנחנו מוצפים פה בזמן האחרון ונמצאים בתפוסה מלאה. לרוב יש לנו שתי עו"סיות בחצי משרה, וכבר כמה זמן שיש לנו רק אחת ואנחנו לא מוצאים עו"סית נוספת. עכשיו, כשגם העובדת היחידה יצאה לחופשת לידה והודיעה שהיא לא מתכוונת לחזור, החלטנו לפרסם את המשרה כמשרה מלאה." היא בחנה את רינת, שהקשיבה לה בשתיקה. "תהיה לך הרבה עבודה, אני מקווה שאת מוכנה לזה."
"כן, בהחלט." רינת ניסתה להסתיר את חששותיה במידת האפשר ושיוותה לקולה נימת התלהבות כשאמרה שהיא מוכנה ונרגשת מאוד להתחיל לעבוד.
"רציתי גם לציין שבתקופה שהיינו עם עו"סית אחת, לקחתי את שני הדיירים המורכבים שלנו בהשגחה אישית, אבל עכשיו אני חושבת שנכון שהם יעברו אלייך. אני לא מרגישה שהתקדמתי איתם כל כך ואני מקווה שאת תצליחי יותר."
רינת ניסתה להבין כיצד מצופה ממנה, חסרת הניסיון, להצליח במקום שאסתר הוותיקה נכשלה בו. אולם היא לא אמרה דבר, רק הנהנה והקשיבה.
"מדובר בגדי, הדייר הוותיק שלנו, ובגבריאל, שפגשת קודם במסדרון," המשיכה המנהלת. "שניהם עם סכיזופרניה פרנואידית. את בטח יודעת שזה אומר שיש להם מחשבות שווא, שמתבטאות בדלוזיות ובהלוצינציות. במקרה שלהם הן עוסקות בדרך כלל ברדיפתם על ידי גורמים עלומים."
"כמו שגבריאל אמר לך הבוקר, כשנפגשנו?" שאלה רינת.
"בדיוק." אסתר הנהנה. "יש לו סיפור קבוע שמנסים לאכול אותו או משהו דומה. הסיפור הזה חוזר על עצמו בכל פעם שהוא הולך לארוחת שבת בקהילה המארחת שלנו בעיר העתיקה."
"קהילה מארחת?" שאלה רינת.
המנהלת הסבירה, "את ההוסטל הקימה קהילה חרדית מהעיר העתיקה, שהחליטה לפתוח מקום לפגועי נפש לפני שנים רבות. הם היו הראשונים שפתחו בית מחסה לאנשים שמתמודדים עם מוגבלות נפשית, כבר למעלה ממאה שנה, אז הוא נקרא 'הקדש', שמעת עליו?"
"הקדש?" חזרה אחריה רינת והנידה בראשה לשלילה, "לא. אני לא מכירה."
פניה של אסתר אורו, כמי שמתכוונת לפצוח בשיעור היסטוריה. "בסוף המאה התשע-עשרה לא היו בכלל מקומות מחסה לאנשים עם קשיים נפשיים. האנשים האלה היו זרוקים ברחובות או שהיו למעמסה על משפחותיהם. ואז אותה אגודה יהודית אורתודוקסית מסתורית פתחה להם מקום להיות בו ולקבל טיפול."
המנהלת פנתה לארון הספרים והוציאה ספר ישן ומרופט. "המעון שלנו הוא צאצא של ההקדש הראשון ויש לו היסטוריה ארוכה. אני אוהבת לצטט מכאן לכל העובדים החדשים." היא עלעלה בספר, עצרה וקראה בקול: "בית צר ונאלח היה בעירנו אשר נקרא בשם 'הקדש' שהיה נמצא באחת החצרות העתיקות בירושלים, ובו מסכנים חולי הרוח וחשוכי המרפא, שהתגוללו שם על שקי תבן קרועים ובלואים. התולעים, הפרעושים והזבובים אכלו את בשרם, והנה בהיות בית כזה מוכן וכבר עומד להוציאם מאפלה לאורה, החלו משפחות לפרוק סבלן מעל שכמן וחולים חדשים הובאו אל הבית."
"זה יפה מאוד מצדם," אמרה רינת. המילים העבירו צמרמורת בגופה, והיא הרגישה שעורה נעשה חידודים-חידודים. "מעולם לא שמעתי על הקהילה הזאת. איך היא נקראת?"
"פורשי עלמא, אם אינני טועה. הקהילה סגורה מאוד. כמעט אין לה קשר גם עם הקהילות האחרות. אנשיה חיים אך ורק בעיר העתיקה." היא הניחה את הספר מידיה. "על כל פנים, אחד הדברים שהם נוהגים לעשות הוא להזמין את הדיירים לארוחת שבת בישיבה שלהם.
"בכל מקרה, מבחינת הצוות," המשיכה בטון ענייני, מסמנת שהחלק הזה בשיחה הסתיים, "חוץ ממני פגשת את אב הבית שלנו, ידידיה. הוא לא דברן גדול, אבל נמצא כאן יותר מכולם ויעזור לך בכל מה שצריך. יש שני מדריכים במהלך היום ומדריך אחד בלילה. בתקופה האחרונה אנחנו סובלים גם ממצוקת מדריכים." רינת הנהנה, אך מחשבותיה נדדו. תחושה מוזרה מילאה אותה, כאילו הגיעה למקומה הנכון.
"טוב, סיימנו להיום," אמרה אסתר והקיצה אותה ממחשבותיה. "אני רוצה שתעברי קודם על החומרים שהשארתי לך במשרד ומחר תוכלי להתחיל בעבודה עם הדיירים."

בסוף היום, כשיצאה מההוסטל וסגרה את השער אחריה, הרגישה רינת שהותירה מאחוריה עולם קסום שאיש בחוץ לא יודע על קיומו ועל האנשים החיים בו. המחשבה העציבה אותה. היא כיסתה את צווארה מפני הרוח הקרה שהחלה לנשב וחבשה לראשה את כובע הצמר שסרגה לה מירית.
בפגישה עם אסתר הרגישה את הטלפון רוטט כמה פעמים. היא הייתה בטוחה שיאיר חיפש אותה ופתחה בהתרגשות את הודעת הווטסאפ ממנו. לקח לה רגע לקלוט שכתב שהוא צריך להישאר בעבודה עד מאוחר ושלא יוכלו להיפגש היום. היא נשכה את שפתה באכזבה.
רגע לפני שסגרה את המכשיר והחזירה לתיק, שמה לב להודעה נוספת. זאת הייתה הודעה שלא ציפתה לה, שנשלחה ממישהו שלא ראתה זמן רב.

"שסעת וכיפורים" / אדיר שור. עריכה: גל אלגר. 328 עמודים. הוצאת קינמון.