כשהלב שבור, רגעי השיא ב"ארץ נהדרת" לא מצליחים לזעזע. בטח לא להצחיק

לך תעשה סאטירה במדינה שאת גבולות הגזרה של השיח הציבורי שלה מגדירים שלמה קרעי וטלי גוטליב. אם תפקידה של סאטירה הוא לעמת את הצופה עם המציאות בדרך שהופכת אותה למגוחכת, אזי אחרי שעה וחצי של חדשות (אפילו בהנחה המעט חומלת לפיה התחלתם לצרוך את מנת האקטואליה היומית שלכם בשמונה בערב ולא, נניח, בשש בבוקר) בהן צפינו בעיניים עצומות לרווחה, מרוב אימה, מתיישב הצופה אל מול ארץ נהדרת כשהוא במצב רוח כמעט אובדני.

מה זה אומר? שסף הגירוי של הצופים הוא כה גבוה, עד שאי אפשר לחדור עוד אל הלב, הנפש והתודעה שלנו בעזרת הפקה מושקעת, כזאת שמחפה אפילו על הקטעים הפחות מצחיקים שלה (ובכל תכנית סאטירה של שעה נטו, יש רגעים מתים) בעזרת ההפקה המושקעת: אפיון הדמויות, האיפור והסטיילינג וכמובן - המשחק המשובח של רוב הטאלנטים.

כל אלה הן נסיבות מקלות לעובדה שפעם היינו מתגלגלים מצחוק נוכח גלריה של דמויות, מלובה הקופאית הרוסייה ועד למשפחת טורטל, שמנסה לסגור פער תרבותי בעזרת דיבור כאילו-גבוה ושלל מותגי אופנה, ואילו היום יכולה לחלוף שעה של "ארץ נהדרת" כשהתגובה הפיזית היחידה שלי, כצופה שמת לצחוק קצת, תהיה עווית קלה בקצה השפתיים. תכנית סאטירה יקרה שלי, זו לא את אלא אני, הצופה שלך, שהפכתי לתשוש נפש במידה כזאת שבה מתקיימת בי אמרתו של הקומיקאי האמריקאי-יהודי, ג'קי מייסון: "ככל שאני מתבדח יותר כך אני צוחק פחות".

וארץ נהדרת מתבדחת: כותביה מוכשרים, שחקניה מעולים, כל צוות ההפקה מתפקד כמכונה משומנת, אבל התחושה היא שגם הם, הכוכבים, רוצים למות מבפנים.

לך תצחק על אילה חסון למשל (יניב ביטון המופלא), לטעמי החיקוי המוצלח ביותר בגלריית הדמויות שבתכנית אמש, כשהדמות האמיתית משרתת נאמנה את האנשים שרוצים לסגור את הערוץ שנותן לה במה. כן, כל הגגים הנכונים שם, כל המניירות הקטנות שבונות דמות מופלאה, קריקטורה מושלמת, אבל בסופו של דבר הדאחקה היא לא עליה, אלא עלינו.

זה לא שאי אפשר לעשות סאטירה מוצלחת אפילו בימים שכאלה, ראינו כזאת אצל "היהודים באים" או ב"מי זאת?" (אפרופו תאגיד השידור), אבל הראשונה מתחה את גבולות השיח מספיק בשביל לשים על הכוונת את קודש הקודשים של הישראלי שמילא את האיבר החושב שלו בבדותות תנ"כיות והשנייה הציגה נשים כבני אדם (במקרה דנן, וולגריות כמו "גברים-ישנים"), מה שעדיין מצליח להצחיק אפילו בשלהי 2024.

בלתי אפשרי כמעט לעשות את זה כשאתה תכנית שמכוונת אל המיינסטרים. נכון, המיינסטרים שבין לפיד לגנץ, עם נגיעות של ליברמן ויאיר גולן, אבל עדיין כזה שנותרו לו כמה פרות קדושות. כלומר - המורשת המפוארת של מי שנכנסה לנעלים העצומות שהותירו אחריהם שייקה, פולי וגברי, ובמשך שנות דור הצליחה להחדיר לשיח הציבורי מטבעות לשון מ"אוהבים נקניקיות?" ועד "דבר חלש" (כדוגמאות בלבד), הפכה מנכס לנטל. הם למשל לא יכולים להציג את יוסף הצדיק כגיי בארון (ע"ע "היהודים באים").

אני חייב כאן פסקה אישית: לאחר אחת התכניות הראשונות של "היהודים באים", אי שם לפני לא מעט שנים, כתבתי עליה שאין לה את הכלים להתחרות על לב הצופה, כשיש בסביבה הפקה מפוארת כ"ארץ נהדרת". אפילו אם נתוני הרייטינג תמכו בהנחה ההיא, הרי שהיום ברור לי שהייתה זאת "אמת לשעתה": קצת כמו צה"ל שלא מצליח להביא את עוצמתו לידי ביטוי במנהרות עזה, שמצמצמות מאוד את אופי הלחימה, כך גם במלחמה על היכולת להצחיק את הצופה הישראלי: המפציץ החמקן היקר כבר פחות יעיל היכן שנלחמים עם סכינים בין השיניים.

וזה לא שהם לא מנסים: מריאנו אידלמן בתפקיד בנימין נתניהו, למרות שהחיקוי אינו דומה למקור באופן לא אופייני ל"ארץ נהדרת", הוא כמעט תמיד בינגו. הצגתו של ישראל כ"ץ כגולם שימושי (ירון ברלד) היא מדויקת - כך גם תואמי קרעי (דמות חדשה יחסית של אלי פיניש), גלנט, גולדקנופף, הרצוג, בן גביר - וכל אותן דמויות שהסבו אמש לפאנל של התכנית - כולם מוצגים בכישרון רב, אבל אבוי - לך תצחק עם נתניהו-אידלמן כשעולה החשד שנתניהו האמיתי כפה על ישראל הסכם מדיני רק כדי שתהיה מדינה אחת באירופה אליה יוכל לטוס ללא חשש. איך אפשר עוד להגחיך עוד את המציאות?

ואגב מציאות, במצב העניינים הזה, מה הפלא שהרגע הכי מצחיק בתכנית אמש, זה שאשכרה חילץ ממני נחרת צחוק, היה במבזק החדשות "עוד כותרות", שהראה, בין היתר, את גדעון אוקו מתנצל בפני יאיר גולן על שכינה אותו בטעות יאיר נתניהו. ההתנצלות היא כה כנה ומשתדלת, עד שהיא עושה בדיוק את מה שהסאטירה אמורה לעשות.

המערכון על הכבש ה-16 הדגים בדיוק את היתרון היחסי של "ארץ נהדרת" וגם מדוע הוא כבר לא מספיק בכדי לנצח במלחמה על נפשו התשושה של הצופה. מעבר לכבוד שיש לגידי גוב, יוני רכטר, דיוויד ברוזה ויהודית רביץ כאמנים, כמו גם לזיכרון הטרי-יחסית מיהונתן גפן, נדמה שמה שהריץ את הישראלים לחסל את הכרטיסים למופע האיחוד היה הנוסטלגיה, הגעגוע לארץ ישראל שאינה עוד, התחושה שמופע האיחוד הוא בעצם חלק ממסיבת הסיום של מדינת ישראל כפי שהכרנו אותה, לפני ששינתה את פניה עד לבלי הכר לנוכח עינינו המשתאות.

לפיכך, מה הטעם לצחוק (למשל בצלילים של קופה רושמת) על מי שמראש התכנסו כדי להעלות מופע קאברים של עצמם, מופע קאבר של כולנו, כפי שהיינו פעם, אם תרצו: קאבר כל הדרך אל הקבר?

וכך הפכה ארץ נהדרת לבבואה של צופיה: לא מצליחה להתרגש אפילו נוכח ספירת החטופים הכאילו-מצמררת ("והחטוף ה-101 הוא זה שאיתו אני לא נרדם") - משקיפה בחיוך מריר על מציאות שאותה אין בכוחה לשנות ודמעה נוצצת בקצה חיוכה, כמו מי שבמהלך ההלוויה נזכר לפתע בסיפור מצחיק אודות המנוח ומבלי משים נפלטה מפיו נחרת צחוק, בין כל קולות הנהי מסביב.

זאת, ממש כמו אלה, נפלטה מלב שבור - וזה נוגע ללב, ממש כמו "שיר ספירת החטופים" שחתם את התכנית אמש, אבל כבר לא מצליח לזעזע, בטח שלא להצחיק.