אם ירצה מישהו ביום מן הימים לתאר את קריסתה של מדינת ישראל אל תוך עצמה, לבדוק כיצד התפוררה תנועה ציונית מפוארת בת קרוב ל-150 שנה, לתאר את מסלול ההתרסקות של חברה שהתיימרה להיות חברה מופת, שעוררה התפעלות כה גדולה בלב אומות העולם, אזי הוא יוכל להבין את מנגנון ההרס העצמי שלנו בצפייה בשתי תכניות טלוויזיה - אחת קצרה, קטע מיומן חדשות שבועי, והשנייה סדרה תיעודית כבדה יותר בת חמישה פרקים.
התוכנית הראשונה היא למעשה קטע בין כמה דקות שבו "ריאיין" דני קושמרו את ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מאחר שנתניהו אינו מתראיין אלא לדובריו (למשל ערוץ 14), התקיים הריאיון במעמד צד אחד בלבד: זה של המראיין, שהציג לנתניהו שאלות לגיטימיות שעליהן היה עונה לתקשורת כל ראש ממשלה או נשיא בכל מדינה דמוקרטית שאינה ישראל.
נכון שאין חוק כתוב שמסדיר את החובה של ראש ממשלה מכהן למסור עדכונים לציבור באמצעות התקשורת החופשית. יחד עם זאת, הסיבה שאין חוק כזה היא בדיוק אותה הסיבה שבגללה יכול ראש ממשלה שהוא גם נאשם בבית המשפט לכהן בתפקידו: איש לא חלם שיבוא יום וראש ממשלה שמתנהל נגדו משפט יחשוב אפילו להמשיך ולהיאחז בקרנות המזבח. זאת הסיבה ששר שהוגש נגדו כתב אישום חייב להתפטר בעור השר הבכיר, "פריים-מיניסטר", ממשיך לכהן.
איש לא העלה על הדעת שיבוא יום שבו ראש הממשלה יימנע מחובתו להתראיין, חובה מוסרית שאין גדולה ממנה בימים של מלחמה שנמשכת למעלה משנה. כלומר, לא רק שראש הממשלה בורח מאחריות, הוא בורח אפילו מהגשת דוח לציבור.
קושמרו אפילו לא צריך להתאמץ כדי לנסח שאלות, שלו היה ראש הממשלה נאות לענות עליהן, אין ספק שהייתה ניתנת לו שהות ארוכה להסביר את עמדותיו. משאין הוא עושה כך, אפשר להניח שאין לו תשובות טובות, כי כשאתה מסרב להציג את עמדותיך בשקיפות ולענות על שאלות, סימן שהוויכוח שלך אינו עם יריב פוליטי כזה או אחר, אלא עם העובדות, עם המציאות הנוראית שהבאת על עמך ומדינתך.
נניח לרגע לקושמרו ונעבור אל החלק השני במשימת הצפייה של מי שירצה להבין לא רק את חומרת המצב שבו שקועה ישראל, אלא גם את עוצמת הנפילה, מאיגרא רמא בדמות מאיר דגן, לבירא עמיקתא בדמות בנימין נתניהו.
הסדרה התיעודית של דרור מורה (יס דוקו) על חייו ופועלו של ראש המוסד המנוח, מאיר דגן, שהיה לפנים גם אלוף בצה"ל והקים את סיירת רימון, יחידת מסתערבים ללחימה בטרור בעזה, היא בגדר צפיית חובה לכל ישראלי. עשו לעצמכם טובה וקחו את אחד הסופ"שים הגשומים שעוד נכונו לנו, כדי לצפות בה בבינג', במקום להימלט למחוזות הטראש המנחם.
דגן הוא תזקיק של הישראליות, של תפיסת הביטחון של ישראל, של מה שרצינו להיות ומה שהיינו צריכים להיות. הוא בן לניצולי שואה, שעלה לישראל כילד. על הקיר במשרדו הייתה תלויה תמונה מצמררת - מילה שלצערי נעשה בה שימוש תכוף מדי - של סבו, הרב, כורע על ברכיו, מרים את ידיו ומתפלל אל מול פניהם של חיילים נאצים, שניות לפני שנרצח.
הוא התגייס לצנחנים, הקים לבקשתו של אריאל שרון את יחידת המסתערבים שפעלה נגד הטרור ברצועת עזה בראשית שנות השבעים, כמו כל בני דורו - חטף את מלחמת יום הכיפורים, שלאחריה איבד את אמונו בהנהגה הפוליטית והצבאית, נשאר בצבא במגוון של תפקידי פיקוד ולחימה - ולימים מונה על ידי שרון לעמוד בראש המוסד. הוא נחשב למפקד יצירתי ונועז, כזה שפועל - ואכן כהונתו במוסד נחשבת לכזו שהחזירה את ההערצה לארגון הביון הישראלי.
בתפקיד הזאב
אלא שדגן הוא הרבה יותר מכך. הוא לא שש אלי קרב מתוך שנאה. להיפך, הוא חשב שאי אפשר לנצח בקרב אם לא הנחת בפני האויב גם אלטרנטיבה.
כשהוא אומר שהוא מאמין בחזון "וגר זאב עם כבש", אבל רק בתנאי שבמשל הזה הוא (כלומר מדינת ישראל) יהיה תמיד הזאב, הוא מבטא את הרוח שעיצבה את תפיסת הביטחון של ישראל במשך דורות: דאגה עילאית לקיום היהודי ללא גרם של גזענות, שמירה על אופק מדיני לצד ניצחונות בשדה הקרב ובעיקר ההבנה שמאבק אינו אסטרטגיה אלא טקטיקה שנועדה לשרת יעד אסטרטגי.
שמונה השנים שחלפו מאז לכתו של דגן מעניקות לסרט תיעודי שהיה יכול להיות "רק" מעניין גם שני כוחות נוספים: הראשון הוא ממד של עדות שכיב מרע, כלומר - חלק מהשיחות עם דגן צולמו בסמוך מאוד למותו הידוע מראש. משמע, אין לו מה לבקש עוד לעצמו אלא רק לומר מילים שיהדהדו גם אחרי מותו (והן אכן מהדהדות חזק יותר מכל צופר אזעקה).
הממד השני הוא כמעט מיסטי: דגן, שנפטר בשנת 2016, מפרש את המציאות הישראלית של 2024 כאילו ישב באולפן של קושמרו שמנסה לשווא לקבל תשובות מבנימין נתניהו.
כמובן שלא מדובר בפרשנות צרה של מהלך כזה או אחר, אבל במשמעות הרחבה של הדברים, בכל הנוגע למושגים כמו אחריות או אסטרטגיה, נשמעים הדברים לא כלקוחים מתוך סרט תיעודי, אלא מתוך דיון בפאנל אקטואליה.
כך כשדגן מדבר על מה שקורה כאשר נלחמים ללא אסטרטגיית יצירה (הוא מדבר על מלחמת לבנון הראשונה, אבל הדברים נכונים לגבי המערכה הנוכחית בדיוק מבהיל ממש) - או אז עולה הגעגוע למנהיגים שהייתה להם תכנית כזאת (מעטים מאוד לאורך ההיסטוריה הישראלית הקצרה, גם בימים שקדמו לנתניהו).
כך גם - ואפילו ביתר שאת - כשהוא מתאר את מושג האחריות, במקרה שלו אחריות המפקד. בפרק השני למשל הוא מתאר את הייסורים שחש כשמ"פ שלחם תחתיו נהרג, אחרי שדגן היה זה ששכנע את אמו להסכים שיחתום קבע בתפקידו הקרבי.
הוא מתאר באופן אמיץ את התחושות שהציפו אותו בעת ימי זיכרון ומעיד: "אנשים חושבים שאתה הולך לשם בשביל המשפחות, אבל אתה הולך רק בשביל עצמך" - משפט שמהדהד באוזניים לא רק מפני שהוא מבטא אמת מוסרית עמוקה כל כך, אלא מפני שהוא עומד בסתירה לימים האלה שבהם לא רק שרים (וראש ממשלה אחד) מוקפים בסוללת עורכי דין שתפקידם להרחיק מהם אחריות, אלא גם, למרבה הצער, מפקדים בכירים במערכת הביטחון.
דגן לא מזכיר את נתניהו במילה, אבל כמעט כל אבחנותיו הן חלק מכתב אישום מוסרי נגד ראש הממשלה המכהן, לא נגד מעשיו אלא נגד אופיו הנכלולי ואישיותו הנפסדת של מי שעסוק רק בגורלו האישי ומה שקורה לגורלנו הוא רק פועל יוצא של כוונתו לדבוק בשלטון עד אין קץ.
הסדרה המאלפת של מורה אינה אקטואליה אלא תעודה, אבל הפער בין מה שהיא מציגה מראש המוסד הטוב ביותר שהיה לישראל לבין ראש הממשלה הגרוע ביותר שהיה לה מלמד על עומק התהום שאליה נפל המעשה הציוני.
הפער בין המפקד האמיץ שכמו מתייצב גם אחרי מותו כדי לקחת אחריות מוסרית, לבין הפוליטיקאי שאין לו מוסר, שהפך את הקריירה שלו למסע של בריחה מאחריות עד כדי כך שתכניות אקטואליה נאלצות לקיים אתו ריאיון במעמד צד אחד, הוא כזה שמדינת ישראל פשוט אינה מסוגלת לצלוח.
בין אם למטרות של פענוח ההוויה הישראלית לצרכי השעה ובין אם יום אחד, לצורך מחקר היסטורי על התאבדותה של מדינת ישראל, צפו בשיחה הדמיונית והקצרה של קושמרו עם ראש הממשלה ומיד לאחריה בשיחה האמיתית והארוכה של דרור מורה עם ראש המוסד - ותבינו באחת כיצד איבדה מדינה שלמה את דרכה.
ספוילר: ההבנה אולי מספקת מזור לאינטלקט, אבל בשום אופן אינה מרככת את הכאב העצום.