בניין בית המשפט העליון בירושלים תוכנן בקפידה. האדריכלים החתומים על המבנה המרשים הם עדה כרמי-מלמד ורם כרמי. הם אחים. כמו הרבה דברים שקשורים במבנה הזה, גם זה סמלי. ביציאה מהמבואה ניצב חלון גדול, ממנו ניתן לראות את "מעבר הכנסת", שביל שמפריד בין היכל המשפט למשכן המחוקקים. ציר סמלי, שמייצג את הפרדת הרשויות הישראלית, שמזכיר בסגנונו את הקארדו-מכסימוס, שבנו הרומאים על חורבות העיר העתיקה אחרי מרד בר כוכבא. השביל פתוח בין השעות שמונה וחצי בבוקר ועד אחת וחצי בצהריים. למה? את זה כבר אף אחד לא יודע.
אני עומד לפני שער החוק ומבקש להיכנס, אך המאבטח של משמר הכנסת מונע ממני את הכניסה. השומר עייף. הוא לא מעוניין בוויכוח. הוא יודע שאני לא מהווה איום ביטחוני בשום דרך. הוא בדק את תעודת העיתונאי שלי ואת התיק שלי. הכל כשיר. עיניו נראות טרוטות מעייפות מצטברת. סביר להניח שעוד לא מלאו לו 30, אבל פרצופו נפול כשל ישיש. הכיפה השחורה שעל ראשו בשילוב הנשק מעידים שהוא היה לוחם קרבי. בטח עשה חודשי מילואים קשים גם בשנה האחרונה. בטח גם יש לו ילדים קטנים בבית אין לו כח לאכוף חוקים קטנוניים, אבל הוא חייב. "אתה לבוש בדרך שלא מכבדת את המשכן", הוא מדקלם מתוך תקנון הכנסת. הסיבה: אני לובש חולצה של פרנץ קפקא.
אני שואל אותו אם הוא יודע מי זה על החולצה שלי, והוא אומר שלא: "אבל זה נראה כמו מהפכן, צ'ה גווארה כזה". אני צוחק. המאבטח לא צוחק. אני רוצה להסביר לו את האירוניה ברגע הקפקאי המופלא הזה, אבל אם הוא לא מכיר את הנפשות הפועלות זה סתם ירגיש מתנשא. "מדובר בסופר יהודי מפורסם", אני אומר למאבטח שמתעקש לא להתרשם, ואז מוסיף: "הוא הגרסה החילונית של הבעל שם טוב". המאבטח מחייך בעייפות כשאני מזכיר את הבעש"ט, ואז אומר: "אתה יכול לשים ג'קט מעל החולצה ולסגור או פשוט להפוך אותה". הוא נותן לי להיכנס. בתוך המשכן אני פושט את הג'קט ונשאר עם פרנץ קפקא על החולצה. אני רואה שם את טלי גוטליב לובשת חולצה לבנה ומיני שחור. היא מחייכת כשהיא רואה את החולצה שלי, וזה מנחם אותי בצורה מוזרה.
כמה שעות לאחר מכן, אני פוסע כ-350 מטרים ממשכן הכנסת אל הספרייה הלאומית כדי לבקר בתערוכה "קפקא: גלגולו של סופר" לרגל 100 שנים למותו של באחד מענקי התרבות הגדולים של המאה ה-20, ובהיסטוריה כולה. באופן אירוני התחושה הקפקאית המוכרת שמלווה תל אביבים כמעט בכל ביקור בירושלים פסחה על הספריה הלאומית, פנינה ארכיטקטונית מרהיבה, שאמונה על ליקוט האוצר העברי - אך מרגישה כמו מוסד שלקוח ממקומות רחוקים בהם נותנים כבוד לתרבות. המקום היחיד בו "עם הספר" זו לא רק סיסמה.
בכניסה לספרייה אני זכאי לבחור בין יין אדום ליין לבן, בחנות הסמוכה מוכרים קופסת גפרורים עם הצוואה של קפקא שדורשת לשרוף את כל כתביו, ובפנים מציעים כיבוד: חתיכות שוקולד בצורה של ג'וקים, כמחווה לסיפור "המטמורפוזה" המפורסם של קפקא. זה גאוני. אוי פרנץ, כמה שהיית שונא את זה!
מעבר לכל משימה עיתונאית, אני מגיע לתערוכה היפה על קפקא כגרופי. קראתי את כל כתביו, חקרתי אותם במבוכה בשנותיי באוניברסיטה (מלבד מבוכה, הדרך היחידה לחקור את כתבי קפקא היא באמצעות היבריס שקרי), בלעתי בשקיקה את כל ספרי המחקר שנכתבו על הסופר ועקבתי במתח אחרי משפט הירושה שהתנהל בירושלים בין הספריה הלאומית לבין חווה הופה, בתה של אסתר הופה, יורשת עזבונו של מקס ברוד.
את פתיחת התערוכה פותח קטע תיאטרלי נחמד, בו קבוצה של שחקנים מקריאים בצורה דרמטית מתוך מחברות העברית של קפקא. שוב, לא צריך להיות פרופסור לתולדות קפקא כדי להבין שזה מסוג הדברים שהיו מביכים מאוד את הסופר - אך הספינה הזאת כבר יצאה מהתחנה. "הואיל ואין אני כלום אלא ספרות", אמר על עצמו קפקא, שהספיק להשמיד בחייו רבים מכתביו וציווה על ברוד לשרוף את שאר עזבונו. צוואתו לא כובדה על ידי חברו הטוב ביותר, אז מה זה כבר להפוך את המחברת האישית שלו בו הוא שרבט מילים ספורות שלמד בעברית ולהפוך אותן לספקטל?
באחד מנאומי הפתיחה, מספר מנכ"ל הספרייה אורן וינברג על הקרב המשפטי שבסופו הגיעו ארגזים גדושים בדפים מעזבונו של ברוד אל הספרייה הלאומית. וינברג מציין שהעובדה שהחומרים מצאו בסוף את ביתם בספריה הלאומית היא התגשמות צוואתו של ברוד. אף אחד בקהל לא מוחה, אבל בלב כולם יודעים שהאמירה הזאת, גם אם קיבלה גושפנקא של בית המשפט, היא לכל הפחות לא מדוייקת. ראשית, בשתי צוואות שונות שהשאיר ברוד הוא לא הזכיר את כתבי היד של קפקא, אלא את "עזבונו הספרותי". את כתבי קפקא הוא מסר בחייו במתנה למזכירתו, אסתר הופה. שנית, מעבר לעמימות בנוגע למקום של כתבי קפקא בצוואה, ברוד לא קבע כי העיזבון שלו יימסר לספריה הלאומית אלא ציין את "הספרייה של האוניברסיטה העברית בירושלים" (דה פקטו, הספרייה הלאומית בתקופת חייו של ברוד) לצד ארכיונים נוספים כמו "הספרייה העירונית בתל אביב או גנזך ציבורי אחר בארץ או בחוץ לארץ".
לא אכנס שוב לקרב המשפטי המסעיר בין הצדדים (על כך מומלץ לקרוא את "המשפט האחרון של קפקא", ספר המחקר המרתק של בנימין באלינט, שבדרכו גם מהווה את אחת הביוגרפיות היותר הוגנות על מקס ברוד עצמו), אבל אציין שבשורה התחתונה יש משהו מאוד מוזר בלציין 100 שנים להסתלקותו מהעולם של הסופר היהודי הדגול דווקא בירושלים, עיר שהזיקה שלו אליה מקרית בהחלט. למרות שלפעמים נסחף בפנטזיות על פרישה מעולם הביטוח ומעבר לתל אביב כדי לעסוק במלצרות (!), קפקא היה רחוק מלהיות ציוני, והמדינה שקמה כאן ממש לא מיהרה לחבק אותו. למעשה, עד לפני כמה שנים לא היו בישראל רחובות על שם קפקא. כיום יש בתל אביב רחוב קטן ללא מוצא, ובו מספר חד ספרתי של בתים בקצה שכונת המשתלה.
מצד שני, אם לא בירושלים, איפה כן? האם היה מרגיש זר פחות בברלין או פראג? בכל מקרה, שתי דקות אחרי הכניסה לתערוכה וכל הספקות נעלמים. בין אם קפקא היה מרגיש בבית בירושלים או לא, אוסף הכתבים שלו שמצאו את מנוחתם האחרונה בין האוצר העברי המופלא של הספרייה הלאומית זוכים לכבוד הגדול ביותר שאפשר לקבל. מעבר לכך, הספרייה בוחרת לתת כבוד גם לסיפור חייו הקצר של קפקא, וזאת בלי הצטעצעות ויזואלית מלאכותית (כפי שעושים, למשל, במוזיאון קפקא בפראג).
התערוכה בנויה משלושה חללים. הראשונה מציגה את סיפור חייו של קפקא, האמצעית נותנת מין גיחה אל תוך מוחו, בחדר בו מוקראים בלופ קטעים מתוך יומנו של קפקא - ולבסוף חלל שמביע את השפעתו של קפקא על התרבות המודרנית, שכוללת בין השאר מספר ציורים מקוריים שמוצגים לראשונה בתערוכה. אפשר ללכת לאיבוד בין החללים השונים, ובעיקר בחדר הראשון בנוי בכוונה כסוג של מבוך בלי נקודת התחלה או סיום ברורים.
האוצרים נטע אסף, קארין שבתאי ושטפן ליט בחרו לתת הרבה כבוד לסיפור של קפקא, על חשבון הדפים המקוריים עצמם שהם מחזיקים בספרייה. ובצדק מסוים, עד כמה שזה מרגש גרופי'ז כמו הח"מ לראות מקרוב את העמוד הראשון של "המשפט" בכתב ידו של קפקא, בסוף מדובר בדפים על גבי דפים שכתובים בגרמנית ש-99% מהמבקרים בתערוכה פשוט לא יכולים לפענח. החומרים ההיסטוריים זוכים לכבוד של כתבי קודש, אך בו בעת ניתנת למבקר הממוצע הזדמנות להיחשף למורשת קפקא באיפוק ובפשטות כמעט אנטי-קפקאית. על כך גם מחמאות לעיצוב של הדס עפרת. האיזון בין התוכן לצורה מבוצע בצורה חכמה ואינטיליגנטית.
מילה טובה נוספת יש לומר לאוצרי התערוכה על כך שלא ברחו מעצם האירוניה בכך שהאיש שביקש שישרפו את כתביו מקבל (עוד) תערוכה שחוגגת את הסיפורים והרומנים (והמכתבים, והיומנים וכל גלויה או כרטיס ביקור שהוא שרבט עליו במהלך חייו) שהוא ביקש להסתיר מהעולם. למעשה, בין הפריטים ההיסטוריים בתערוכה בולט כתב היד המקורי של הצוואה של קפקא שדורש מברוד לשרוף את כתביו. בנוסף, עשו נכון בספרייה שבחרו לתת במה גם לקרב המשפטי שהוביל לבסוף להגעת העיזבון של ברוד לידי הספרייה הלאומית. להבדיל מדבריו החד-משמעיים של מנכ"ל הספרייה בנאום הפתיחה, בתערוכה עצמה יש פירוט קצת יותר הוגן של הקרב המשפטי. לא מובן מאליו בכלל.
קל נורא היה להפוך את החוויה כולה בתוך נבכי הספרייה הלאומית ל"קפקאית" עם איזה גימיק חביב. למשל: חדר בריחה אפל בו המבקרים בתערוכה ננעלים בחדר מלא בצלילים של שרצי ענק. טוב עשו בספרייה הלאומית שבחרו בדרך אחרת, מכובדת יותר. קפקא אמר על עצמו פעם שהוא "נעול בתוך עצמו על מפתח זר", ועל כך יש להוסיף כי נפשו הייתה מורכבת ואף מיוסרת לפרקים, אך לא "קפקאית".
"קפקא כלל לא היה קפקאי!", כתב עליו חברו הטוב ביותר מקס ברוד בספרו "החוג הפראגאי", "המילה המכוערת הזאת - 'קפקאי' - היא המצאה. והנה דווקא 'קפקאיות' זו הייתה שנואה על קפקא יותר מכל, ובה הוא לחם בחירוף נפש. קפקא אהב את הטבעי, התמים, הטוב והמזין, לא את החסר-תוחלת, הזר-ומוזר, המקולל, לא את הצד המשונה שהוא תמיד מזהה בעולם ומציין את קיומו העובדתי ומשלב בתיאוריו בהומור שחור, בלי לעשותו בשום מקום עיקר. נפשו העדינה, החזקה כפלדה, לא נמשכה אל החורבן אלא אל הפריחה. ואולם הוא ראה נכוחה את הקשיים הכרוחים בפריחה ובבנייה זו… הלאה הביטוי הדוחה 'קפקאי'!" (מתוך התרגום העברי של יפתח בריל ל"המשפט האחרון של קפקא").
במובן זה היו אוצרי התערוכה נאמנים הן לרוח כתביו של קפקא, והן לאישיותו. מאה שנה אחרי שצוואתו לא מומשה, וכתביו לא הועלו באש כרצונו - אנחנו זוכים להצצה לא רכילותית אל כתביו, אלא בגישה מחקרית ביקורתית עם תחושה היסטורית ומכבדת. זו תערוכה חובה לא רק למעריצי קפקא (זהירות מהמרצ'נדייז בחנות המוזיאון, הוצאתי שם קרוב ל-300 שקל) אלא לכל חובבי הספרות וההיסטוריה באשר הם. למעשה, זו תהיה טבילת אש טובה גם לבתולים שטרם התעוררו יחד עם הדמויות של קפקא מחלומות טרופים. הלוואי שהמאבטח של הכנסת ימצא איזו שעה פנויה כדי לבקר שם ולהכיר את צ'ה גווארה הצ'כי. גם אם באיחור, טוב שמדינת ישראל תלמד לחבק את היהודי הדגול הזה.