קורבן וטוב לו

"(רגע לפני:)
ביום שתלו את אייכמן עשו לי ברית מילה. אשה רעה בשיער בצבע אדום ניסתה לחטוף מהמוהל חלק מגופי שהונח על מגבת, אבל אמא הושיטה לה חתיכה של כבד עוף, והאשה הרעה קיללה אותי. האם קללות מתגשמות?

ובינתיים דודה פרהומה הזדיינה פעמיים בשבוע עם קליינט אלמוני מעבר לקיר, ויואב החתיך מסיירת דובדבן התקשר לאפס חמש שש. מי שטיפש, רבותי, כולם משתינים לו על הראש מלמעלה..." (עמ' 7)

הקדמתי בציטוט מתוך הפתיחה של "דודה פרהומה לא היתה זונה" (עם עובד) לא רק כי אני חושבת שזו אחת הפתיחות המקסימות שקראתי, אלא גם כי אני חושבת שהיא טובה יותר מכל מה שאוכל לכתוב על הספר הזה.

הפתיחה הזו מתקיימת בעולם שהוא כמו פרומו מדהים לסרט חובבני, כמו שטיח רקום שתחתיו מטטאים את הכאוס. יוסי אבני מותח כל פרט מן הפתיחה הזו על פני כל הספר. הוא מפרט, משחזר, מסביר ומאכיל את הקורא בכפית מילימטרית. וחבל.

באחד מספריו הקודמים, "גן העצים המתים", צוחק אבני על עצמו כשהוא מתאר את הגיבור שלו כמי שכותב את אותו סיפור שוב ושוב. אבל מודעות עצמית אינה פוטרת מעונש. נראה שחזרתיות מן הסוג הזה נפוצה בקרב סופרים מעוטי ניסיון. האם זו התאהבות נרקיסיסטית שמביאה את הנותנים הצעירים בקולמוס לחזור ולעבות כל פרט עד לכדי בעתה? או בלשונם של מגיבי האינטרנט - איפה לעזאזל היה העורך?

ושוב, חבל. חבל, כי ליוסי אבני (שם בדוי לסופר אמיתי ש"דודה פרוהמה לא היתה זונה" הוא הרומן הראשון שלו, אחרי שני ספרי סיפורים) יש כמה איכויות שאין לזלזל בהן: הוא משלב בצורה מעניינת בין ז'אנר הומוסקסואלי (בתי קפה, גנים, זיונים, בדידות ושנאה עצמית) לבין הז'אנר האוריינטליסטי סטייל "סימטת השקדיות בעומריג'אן", עם כל הבישולים, הריחות, האמונות הטפלות והמאמא המזרחית המצחיקה והמסרסת. אבני מצליח לתת תיאור משעשע ואמפתי שאינו שחוק, ושיכול היה להישאר נפלא, אילולא היה העומס המוגזם הופך את הדמויות שלו לקריקטורות עם גגים קבועים, שממאיסות עצמן על הקורא.

הגיבור, שילדותו עוברת עליו בשכונת עולים ענייה בישראל, עוזב אחרי הצבא לגרמניה, ומשם, אחרי שנפרד מאהובו זה חמש שנים, הוא עובר לסרביה. בין השיטין נרקם לו סיפור פרו ציוני: גם אחרי שעשה עיניים למאות בלונדינים חסונים, ממשיך הגיבור לקלל אותם על מה שסבא שלהם עשה לשכנה עם המספר על היד, ועם הסרבים הוא מוצא גורל משותף: כל העולם חושב שהם מניאקים כי הם טבחו באיזה 7,000 גברים מוסלמים, אבל הם בעצם קורבנות מסכנים ועניים שאף אחד לא מבין, בדיוק כמונו.

נראה שגם המחבר הולך יד ביד עם הסיסמאות שמציפות את הקונצנזוס הישראלי העכשווי. הוא לא מציע עמדה ביקורתית, או לפחות טורח לנמק. המספר מזוהה עם גאוות הקורבן שלו בכל המובנים: הומו, מזרחי, יהודי וישראלי.

כך, אם בכוונה או לא, מציע יוסי אבני טפיחה על השכם הציוני השפוף והתרוממות רוח לאגו הקורבני. זוהי עוד תופעה לא מבורכת שמופיעה עכשיו הרבה בספרות החדשה, וכמו תופעת החזרתיות הנרקיסיסטית, גם היא אינה מעידה על איכות. רק שבנוסף לזו האחרונה, היא גם מפחידה.