זחוחי-מן

מסתבר ש"דרדוויל" אמור היה להיות אפל וקודר, ככה בכיוון של הבאטמנים של טים ברטון (הראשון ו"באטמן חוזר"), אבל יותר אלים. אחרי ההצלחה המטורפת של "ספיידרמן" הוחלט לדחוף את הסרט יותר לכיוון המואר של סם ריימי. המפיקים חשקו כל כך בדירוג PG-13, המאפשר הרבה יותר צופים פוטנציאלים, שהם הגישו את הסרט שלוש פעמים לוועדת סיווג הסרטים, כשבכל סיבוב הוגשה גירסה מתונה ורגועה יותר, עד שהצליחו להיפטר מדירוג ה-R, למבוגרים בלבד. בין השאר נחתכו עלילת משנה בה מגן מרדוק על הראפר קוליו, המואשם ברצח שלא ביצע, וכמה סצינות עירום ואלימות.

הסרט נשאר די ריק. אין בו לא את המורכבות של "באטמן", ולא את החינניות של "ספיידרמן". מעבר לקלישאת האב שנרצח, לא נשאר בסרט (או אולי מעולם לא היה) מפתח להבנת דמותו של דרדוויל/מאט מרדוק – אדם שהתעוור בילדותו, אך שאר חושיו התחדדו מאוד. ביום הוא עורך דין המגן על החלשים, בלילה הוא לובש חליפה ויוצא לחסל את אלו שחמקו מהחוק. כפי שהוא אמר לאנס בבית המשפט – "אני מקווה, לטובתך, שירשיעו אותך היום". מצד אחד הפעולות של דרדוויל הן די קיצוניות, כמו גם השינוי שחל בו, ומצד שני לא ניתנים לנו הכלים להבין מנין הגיעה הקיצוניות הזו.

קשה לי להבין איזה אדם שפוי בדעתו ילהק את בן אפלק כסופר הירו. נער קולג' מפונק – סבבה, טייס שובר לבבות – ניחא, ניצב מספר חמש – מעולה, אבל גיבור על? היכולת שלו להיות חצוי באמת בין שני עולמות, להיקרע על גבול הטוב והרע, לפעול מתוך כאב אמיתי – הגיעה לשיאה ב"ג'ני מהבלוק". שביעות הרצון העצמית שלו כל כך בלתי נשלטת, עד שגם כשהוא מאט, עורך הדין העיוור והכושל, נראה שהוא עומד לצבוט ישבנים של בחורות שעוברות ברחוב.

עניין נוסף הוא שורות המחץ, רכיב בסיסי בכל סרט פעולה. אני מצטערת, אבל כשמאט אומר לאלקטרה "לא קלטתי את השם שלך", לא יכול להיות שהיא תגיד "לא אמרתי אותו" כמו איזו פרחה בטיילת. קשה לי לחשוב אפילו על שורת פאנץ' אחת ששווה ציטוט מכל הסרט.

באופן משונה, הסרט הרבה פחות גרוע מסכום חלקיו. אפשר ליהנות ממנו, אבל מי שאוהב את "דרדוויל" ייעלב מהסרט הזה. כי הוא כמו באטמן 4 – קשקוש מקושקש. אבל חמוד.