ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "Carry-On": המותחן החדש של נטפליקס מדגדג את "מת לחיות"
אם אתם מחפשים סרט אקשן שמתרחש בחג המולד, כמובן ש"מת לחיות" הוא האופציה הטובה מכולם. מדובר ביצירת מופת שאף להיט חדש כבר לא יוכל להשתוות עליה. עם זאת, תמיד אפשר לנסות, ו"Carry-On" שעולה בנטפליקס בסוף השבוע מצליח לדגדג את סוליית הרגליים של הקלאסיקה העל-זמנית, וזה הישג ראוי לציון.
"Carry-On" לרגע לא מרגיש כמו חיקוי זול וחסר השראה, אבל אי אפשר להתעלם מנקודות הדימיון הרבות בינו ל"מת לחיות": שוב הגיבור הוא גבר עתיר כישורים פיזיים אך כזה שרחוק מלהיות גיבור-על, וצריך להוכיח את עצמו, בעיקר לזוגתו; שוב זירת ההתרחשות מצומצמת יחסית; שוב הנבלים מתגלים כאחרים ממה שחשבנו בתחילה; שוב הכל קורה בכריסמס; והכי חשוב - שוב אנחנו מקבלים חווית צפיה נהדרת. חבל שבנטפליקס ולא בקולנוע, אבל זה מה יש.
ברוס וויליס, למרבה הצער, כבר לא יכול להצטלם לפרויקטים חדשים חדשים. מי שמככב כאן הוא טרון אגרטון הוולשי, שכיכב בסרטי פעולה כמו "קינגסמן" ו"רובין הוד", אבל גם גילם את אלטון ג'ון בסרט הביוגרפי על אודותיו. כאן הוא מגלם גבר אמריקאי שחי בלוס אנג'לס ולא הגשים את חלומו להתקבל למשטרה, למגינת לבה של אהובתו. הוא עובד ב-TSA, רשות אבטחת התעבורה של ארצות הברית, בודק את הטרולי של מאות אלפי הנוסעים שפוקדים את שדה התעופה בלוס אנג'לס, וחולם על קידום.
ההזדמנות לצאת מלך מגיעה כשכנופייה מסתורית מתכננת לבצע פיגוע קטלני על אחת הטיסות, ולשם כך צריכה להעביר בשיקוף מזוודה עם חומר כימי. מנהיגי החבורה מנסים לתמרן אותו לעזור להם ומאיימים שירצחו את הקרובים אליו אם לא יעשה כך. הוא לוקח אותם ברצינות - אבל משיב להם מלחמה שערה.
לסרט יש כמה מעלות, אבל נתחיל בלחם ובחמאה: האקשן פשוט מעולה. מאחורי המצלמה עמד הבמאי המקסיקאי ז'אומה קולייט-סרה, שעובד בהוליווד מזה שנים עם תוצאות לא אחידות. הפעם הוא במיטבו. "Carry On" מהנה ומותח לאורך כל הדרך, ויש בו שתי סצינות אקשן אפיות ממש, כאלה שגרמו לי להסתכן בחילול הקודש ולהשוות אותו ל"מת לחיות". מה לעשות, כשמגיע מגיע.
גם תצוגות המשחק מעולות. אגרטון, כמו וויליס בזמנו, משכיל לבנות דמות שאנחנו רוצים בטובתה. את תפקיד האיש הרע מגלם ג'ייסון בייטמן, שלאורך הקריירה הארוכה שלו בדרך כלל גילם דמויות סימפטיות. לתת למאמי הלאומי לגלם את הנבל זה טריק קצת נדוש, אבל גם זה עובד. הדמות שלו מעוררת כזו עוינות שמתחשק לקפוץ למסך ולתת לה אגרוף, וזה סימן שהיא אפקטיבית.
העלילה היא כמובן לא שיא התחכום והמקוריות, אבל היא גם לא נדושה לחלוטין ולא מופרכת או חסר היגיון, ויש בה מספיק רלוונטיות וקוהרנטיות כדי לשמור על עניין. התיאור של שדה התעופה על כל הפרוצדורות שבו והאינטנסיביות שלו בימי חג משכנע, אותנטי ותזזיתי, והסרט סוחף מתחילתו ועד סופו.
קיצ'לס ושביט על "מרשעת", "גלדיאטור 2" והתפקידים הגדולים של סקרלט ג'והנסן
2. "אנורה": זוכה דקל הזהב והפייבוריט לאוסקר מגיע לאקרנים
אחד מתתי-הז'אנרים הנפוצים ביותר בעולם קולנוע "האיכות" הם סרטי ה"קשה/אבל טוב". סרטים העוסקים במצוקה של קבוצה מוחלשת כלשהי, וגורמים לקהל לצקצק בלשון לאורך כל הדרך, להגיד "איזה מסכנים המהגרים/הפועלים/הילדים" ואז להיאנח ביציאה "היה קשה. קשה...אבל טוב".
על פניו, גם "אנורה" של שון בייקר הוא כזה, ולכן לא פלא שזכה בכל כך הרבה פרסים, וידו עוד נטויה: הוא קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן, את פרס חוג המבקרים של לוס אנג'לס ועוד שלל עיטורים, מועמד לחמישה פרסי גלובוס זהב וגם צפוי להיות מועמד לשלל אוסקרים וכנראה גם לזכות בכמה, כולל אולי בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בסוף השבוע, הוא עולה לאקרנים בישראל וכך מתאפשר לנו לתהות על קנקנו.
הדרמה הזו נקראת בשמה של צעירה ניו יורקית העובדת כחשפנית. סבתא שלה היא מהגרת מברית המועצות שמעולם לא למדה אנגלית, ולכן דיברה איתה רוסית. כישורי השפה הללו מתגלים כהכרחיים כשלמקום העבודה שלה בחוף ברייטון מגיע צעיר שמחפש לפזר את ההון שלו ומישהי שתדבר איתו בשפתו. הם מתחילים לבלות יחדיו, והם הופכים לבלתי נפרדים ובשלב מסוים הוא אף מציע לה נישואין. נראה שיחסי הכוחות התהפכו - היא זאת שמסדרת לו גרין קארד, אלא שאז מתברר כי הוא בן של אוליגרך, וכשהמשפחה שלו מגלה את דבר הנישואים, היא מפעילה את כל המשאבים שלה כדי לבטלם.
התרבות הפטריארכלית, האלימה, המיזוגנית וחסרת האנושיות שאנורה היתה רגילה אליה מגיעה לשיא חדש. שליחיו של האוליגרך מכים אותה, מקללים אותה, מאיימים עליה ובעיקר מבטלים אותה ומתייחסים אליה כלא יותר מאבק.
שון בייקר מיטיב להעמיק בהקשרים הכלכליים והמגדריים של הסיפור הזה, מיטיב לשמור על קצב ועל עניין לאורך יותר משעתיים ובעיקר מקפיד להימנע מן המלכודות של ה"קשה...אבל טוב". קודם כל, באופן בלתי צפוי, הסרט פשוט מצחיק עד מאוד. בהקרנה שבה הייתי, הקהל הרים את התקרה שוב ושוב. וכך, בכל פעם שהצופה עומד לשקוע בתוך הייאוש הבורגני והנוח של הצקצוק בלשון, אנורה מעיפה לו כאפה שמעירה אותו לחיים.
בניגוד לנהוג בסרטים האלה, אנורה לא פסיבית, אף פעם לא פסיבית. כשמקללים אותה היא מקללת חזרה. כשצועקים עליה היא צועקת עוד יותר חזקה. כשבועטים בה היא בועטת גם. ברור לה שאין לה סיכוי לנצח אבל זה לא משנה, היא נלחמת על הכבוד שלה וכתוצאה מכך גם על ההגינות האנושית שלנו.
תמיד מדהים לראות איך ועד כמה סרטים אמריקאים חדשים ומדוברים דומים לסרטים ישראלים שכבר היו. "אנורה" למשל הוא מעין שילוב של "חתונה מאוחרת" ו"ולריה מתחתנת". מעבר לכך, בנו של האולגירך ומשפחתו מסומנים כיהודים, וסביר להניח שגם אנורה כזו (בכל מקרה, מייקי מדיסון שמגלמת אותה יהודייה). מן הסתם הסרט לא יופץ ברוסיה כרגע אבל יהיה מעניין לראות אותו בישראל עם קהל דובר רוסית, השפה שבה רבים מן הדיאלוגים שבו.
שון בייקר פרץ ב"פרויקט פלורידה" וכאן שוב מציג עבודת בימוי יפהפייה. קל להתעלם מהשפה הקולנועית בסרט שיש בו כל כך הרבה קללות וסקס, אבל יש פה שימוש מפעים בקלוז-אפים, גם בצרחות וגם בשתיקות.
מעבר לעבודת המצלמה, הכוכבת האמיתית של הסרט היא כמובן מייקי מדיסון בתפקיד אנורה. איזה עין היתה לקוונטין טרנטינו בליהוק הקאסט הצעיר של "היו זמנים בהוליווד" - סידני סוויני, אוסטין באטלר, מרגרט קוואלי ועכשיו מדיסון, שמתעלה מעל כולן. היכולת שלה להביע אמביוולנטיות היא בסופו של דבר המעלה הכי גדולה של "אנורה" - סרט עצוב באותה מידה שהוא מצחיק, אלים באותה מידה שהוא רך. סרט טוב, בלי החלק של הקשה, כי הוא מזכיר לנו שהקושי האמיתי הוא של האנשים שחיים את החיים האלה, לא של מי שצופים בהם ואוכלים פופקורן.
3. "החיים המדהימים של איבלין": סרט מרגש ועטור פרסים בנטפליקס
כשאוטו פרנק קרא לראשונה את היומן שכתבה בתו אנה, הוא נדהם מעומק הכישרון והתבונה ומן העושר של העולם הפנימי, ואמר שגילה אותה מחדש. דבר דומה ב"החיים המדהימים של איבלין", הסרט התיעודי החדש והמרגש להפליא שעלה לאחרונה בנטפליקס. גם בו, הורים שאיבדו את בנם מבינים שלא הכירו אותו באמת, והמורשת שלו גדולה ומופלאה מאשר שחשבו
.
את הסרט ביים בנג'מין רי הנורבגי, והוא ערך את בכורתו במסגרת התחרות התיעודית העולמית של פסטיבל סאנדנס בינואר האחרון, ויצא ממנה עם פרסי הבימוי וחביב הקהל. השבוע זכה גם בפרס הקהל הצעיר של האקדמיה האמריקאית לקולנוע. הפרסים הללו מוצדקים בהחלט.
והנה הסיפור, בלי ספוילרים: מאס סטיין היה צעיר נורבגי שהלך לעולמו בגיל 25 בלבד, אחרי שחי את חייו על זמן קצוב. כבר כפעוט איבחנו בו מחלת ניוון שרירים על שם דושאן. את רוב חייו בילה משותק לבית הוריו באוסלו. הוא החל להשתמש בכיסא גלגלים בגיל עשר, ובשלבים האחרונים לפני מותו בקושי הצליח להזיז את האצבעות.
בימי חייו הקצרים, הספיק סטיין לצבור לא פחות מעשרים אלף שעות משחק ב"World of Warcraft". משחק התפקידים הווירטואלי איפשר לו לבטא את עצמו דרך אווטאר בלונדיני ושרירי בשם איבלין, בשמו נקרא הסרט, וגם לצבור חברים מרחבי העולם. הצעיר גם ניהל בלוג, בו שיתף בחוויות ומחשבות.
אחרי מותו, הוריו נכנסו לבלוג של בנם כדי לפרסם הודעת פרידה ממנו. להפתעתם, יום לאחר מכן הם התחילו לקבל אינספור הודעות ניחומים. בתחילה חשבו שמדובר בהונאה, אבל אז הבינו שזו האמת: הילד שלהם נגע בהרבה לבבות, ורקם דרך הרשת חברויות עמוקות. במותו, הוא השאיר אחריו חיים שלמים.
"החיים המדהימים של איבלין" מתאר את כל זה בסגנון ייחודי: שילוב בין קטעי ארכיון ביתיים ואנימציה בסגנון של וורקרפט כך שמצד אחד, זהו סרט דוקו "קלאסי", ומצד אחר זוהי יצירה תיעודית שכמותה עוד לא ראינו.
הסרט הוא שיר הלל ליכולות של הדוקו להציג בפנינו סיפורים העולים על כל דימיון, לאיכויות הוויזואליות של וורקרפט ובעיקר לכוח של משחק התפקידים, שמאפשר לכל אחד לחיות חיים כפולים: את החיים שלו, שלפעמים קיבל בהם את הקלפים הלא נכונים, ואת החיים שהיה רוצה לחיות באמת.
בסאנדנס, בו צפיתי בסרט לראשונה, קראו לו פשוט "איבלין". נטפליקס החליטו להוסיף את "החיים המדהימים של". זה שם אטרקטיבי יותר אך מעודן פחות, היוצר אולי את הרושם שמדובר בתוצר סנסציוני. ממש לא: זה סרט הגון ומכבד הנמנע מנצלנות. הוא מיטיב לכבד ולהוקיר את זכרו של סטיין, ולהזכיר לכולנו שכל אחד הוא עולם ומלואו.
4. "כאן ולתמיד": האיחוד המרגש של "פורסט גאמפ"
לפני שלושים שנה, "פורסט גאמפ" הפך לשובר קופות עצום, שני רק ל"מלך האריות" ב-1994, וגם זכה בשישה אוסקרים, כולל בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקן הראשי והתסריט המעובד. מאחורי הלהיט הזה עמדו הבמאי רוברט זמקיס, התסריטאי אריק רות', והשחקנים טום הנקס ורובין רייט.
השנה, הארבעה איחדו כוחות. התוצאה של מפגש המחזור היא סרט בשם "כאן ולתמיד" ("Here"), שעלה לאקרנים בארצות הברית לפני כמה שבועות. קבלת הפנים שלו היתה הפוכה מזו של "פורסט גאמפ", ודומה לזו של "מאדאם ווב": הסרט התרסק בקופות אמריקה וקיבל ביקורת קטלניות. השבוע, הוא מגיע לאולמות אצלנו, מה שמאפשר לנו לבחון אם התקשורת האמריקאית צדקה כשהכתירה אותו כאחד הגרועים של השנה.
כמו "פורסט גאמפ", גם הסרט הזה מבקש לסקור את ההיסטוריה האמריקאית כולה דרך אינדיבידואלים, והפעם המניפה רחבה עוד יותר. התסריט מתבסס על נובלה גרפית של ריצ'רד מגוויר, ומשתמש בטריק העלילתי שלו: הסיפור מתרחש בחלל קטן אחד לאורך תקופות שונות, מן העידן הפרה-היסטורי ועד ימינו. המצלמה נייחת ואנחנו לרגע לא זזים מן הרדיוס המצומצם הזה, אבל כל כך הרבה קורה בו! הדינוזאורים באים ונכחדים, ובני האדם מחליפים אותם אבל חווים דרמות משלהם. משפחות מגיעות והולכות, וכל אחת מהן הופכת את השטח הזה לבית שלה ומלמדת אותנו על ייסודה של אמריקה, על משברים כלכליים וחברתיים מהסוג שראינו ב"מותו של סוכן", על אלימות משטרתית נגד שחורים, על יחסי הכוחות בין המינים ועל כל מה שנשגב ועצוב במוות ובחיים.
לצורך כל זה, משתמש זמקיס בטכניקות שונות, בראשן טכנולוגיית ההצערה, שמאפשרת להנקס ולרייט לגלם אותן דמויות בגילאים שונים, כולל כצעירים וכקשישים.
האם זה פאתטי לראות את טום הנקס, בן 68, מגלם בחור עם חלב על השפתיים? בהחלט. האם הסרט יומרני? בטירוף. האם הוא קיטשי וסנכריני? יש בו יותר סוכר מאשר באייס קפה. הכל נכון. ובכל זאת, הקטילות מוגזמות ומרושעות. בסך הכל, "כאן ולתמיד" עושה בדיוק את מה שקולנוע אמור לעשות: להשתמש באמצעי מבע קולנועיים כדי להגיב על המציאות.
מה הטעם בעצם בסרטים אם הם לא עושים את שני הדברים הללו? אם הם לא משתמשים בכלים קולנועיים, בשביל מה צריך קולנוע? ואם הם לא אומרים משהו על החיים שלנו, מה מעניין בהם?
אז נכון, הביצוע לוקה בחסר. האפקטים מגושמים, הסיפורים עצמם די בנאליים, הסנטימנטליות מוגזמת, והיומרה גדולה מדי. עם זאת, הסרט לפחות מנסה, ולפעמים הוא גם מצליח - יש בו הרבה רגעים מתוקים, יפים, אנושיים ומעוררי הזדהות, ובעיקר יש בו עצב גדול. הוא מזכיר לנו שאנחנו גרגירי אבק שמתאדים באותה מהירות שבה הם מופיעים. ההיסטוריה המשיכה אלפי שנים לפנינו וגם אלפי שנים אחרינו. כולנו נזדקן ונמות - כן, גם המבקרים הצעירים והמגניבים שהשחיזו את המקלדת שלהם כדי להיכנס בסרט במאה קמ"ש. ומה יישאר? האדמה, הקירות והעצים, שראו את הדינוזאורים וראו גם אותנו, ובטח צוחקים על הרצינות התהומית שבה כולנו לקחנו את הקיום הכל כך שולי שלנו.
סרטים שממש לא בוער לראות
"מרים": ציוני אך לא מצטיין
אחרי שנים שהציבור האמריקאי הלך והתרחק מן הדת, נראה שהמגמה התהפכה. לפי דיווחים בתקשורת, מכירות ספר התנ"ך עלו ב-22 אחוז בשנה האחרונה. ככה זה, כשמפלס החרדה עולה, אנשים מחפשים תשובות, ורבים מוצאים אותם בספר הגדול מכולם, זה שמתעלה על כל סרט.
האמריקאים שמתקרבים לדת ודאי ישמחו לשמוע שגם לנטפליקס יש מה להציע להם. בסוף השבוע, ורגע לפני חג המולד, עולה בשירות סרט חדש בשם "מרים" ("Mary"), וכמשתמע משמו הוא עוסק בלידתו של ישו.
סרטים רבים כבר עסקו בנושא. הטוויסט הוא שכרוח הימים, סרט זה מעמיד במרכזו דמות של אישה - מרים, אימו של ישו. את בן האלוהים עצמו אנחנו רואים רק כתינוק, וגם זה מעט מאוד.
טוויסט נוסף קשור בליהוק. למרות שזה סרט נוצרי, המציג את לידתו של ישו כאירוע החשוב ביותר בהיסטוריה המודרנית, ואת מייסד הנצרות כמי שיציל את העולם, רוב השחקנים בו יהודים. נועה כהן בתפקיד הפריצה שלה מגלמת את מרים; את בן זוגה יוסף מגלם עידו טאקו, אותו רואים לאחרונה בכל מקום - מ"קרוב אליי" זוכה האופיר ועד "החייל הנעלם"; וגם אורי פפר, מילי אביטל וישראלים אחרים מופיעים פה. הגוי הבולט היחיד הוא לא אחר מאשר אנתוני הופקינס, שמגלם את המלך הורדוס.
העלילה מזכירה מעט את "שליחות קטלנית" - או שבעצם נכון יותר לומר שהיא מזכירה לנו עד כמה "שליחות קטלנית" התבסס על המיתולוגיה הנוצרית. הורדוס רואה בעצמו המשיח ומבין שישו יערער על מעמדו, אז הוא שולח חיילים חסרי רחמים כדי לחסלו לפני שיהיה מאוחר מדי, ואת הסוף אנחנו כבר מכירים.
ראינו כבר לא מעט סרטים על לידתו של ישו, ולמרות הזווית האחרת, "מרים" לא באמת שונה מהם. הוא גנרי, יבשושי, דידקטי ואלים בדיוק כמוהם - מעין הצגת בית ספר עם תוספת של אלימות סדיסטית, ובמקרה הזה גם של שחקנים ישראלים שמדברים אנגלית במבטאים משונים. צפיתי בסרט לפני שבוע ואני לא זוכר ממנו כמעט כלום. מאחורי המצלמה עמד די ג'יי קארוסו, ביצועיסט ותיק שמזה שנים מביים בז'אנרים שונים ומשונים, וחתום למשל על "דיסטרביה", "אני מספר ארבע" ותוצרים בינוניים רבים אחרים.
גם כאן הבמאי לא מותיר חותם, אבל כנראה שזה לא ממש משנה. לא הפיקו את "מרים" כדי לזכות באוסקר. הרי המטרות אחרות: לדאוג שלקהל הנוצרי יהיה משהו חדש לצפות בו בנטפליקס בחג המולד, ולהעביר את המסר שלידתו של ישו היתה הבשורה המתוקה ביותר בתולדות האנושות. בשתי המשימות הללו, הדרמה הזו עומדת בכבוד.
קשה להרחיב את הדיבור על האיכויות האמנותיות של "מרים". עם זאת, יש הרבה מה להגיד על הייצוג היהודי והישראלי בו, ולא מסיבות פרובינציאליות. הזווית היהודית תמיד היתה מהותית לסיפור של ישו, והרי רוב השחקנים כאן כחולים-לבנים, אז רק מתבקש לעשות זאת.
סרטים רבים על ישו חטאו בייצוג שלילי, שלא לומר פוגעני, אנטישמי ומסוכן, של יהודים. מרטין סקורסזה עצמו אמר שהצטער על הכאב שגרם לנו ב"הפיתוי האחרון של ישו" שלו. מל גיבסון מעולם לא הביע חרטה על "הפסיון של ישו", אך לא צריך להיות רגיש כדי לקבוע שזה אחד הסרטים האנטישמיים ביותר בכל הזמנים. ב"מרים", לעומת זאת, אין סכנה כזו. הוא הרי מתרחש הרבה לפני הצליבה ולכן מדלג על הקטע שהיהודים מתנתקים מישו, מסגירים אותו למותו ומקוללים לעד.
עם זאת, היהודים קיימים כאן כדי לשרת מטרה אחת: לידתה של הנצרות, דת שלא בדיוק היטיבה עם העם היהודי לאורך השנים. נכון, האוונגליסטים הם עכשיו סחבקים שלנו, אבל גם זה רק כי הם רואים ביהודים אמצעי בדרך למטרה - במקרה זה, לידתו מחדש של ישו. זה יקרה, כמובן, אחרי שהיהודים בישראל יהיו שותפים למלחמת גוג ומגוג איומה. ישראל כמובן עושה עבודה טובה כדי להוביל את העולם בדרך לשם. החדשות הרעות הן שבסוף כל זה, לפי האמונה הנוצרית, שני-שליש מהיהודים יילכו לגיהנום והשליש הנותר יתנצר. את זה כבר לא נראה בנטפליקס.
לכן, קשה שלא לשאול: למה בעצם כל כך הרבה שחקנים ישראלים יהודים הסכימו להשתתף בסרט הזה, המשרת דוקטרינה נוצרית שבסופו של דבר מצפה מהם ובני משפחותיהם להתנצר? נכון, לא יזיק לקריירה להשתתף בהפקה של נטפליקס, אבל האם זה באמת השיקול החשוב היחיד? במקרה של אנתוני הופקינס, השאלה אחרת: למה כוכב כמוהו, אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים שבאמתחתו שני פרסי אוסקר מוצדקים, צריך להשחית את זמנו על פרויקט נחות שכזה? כנראה שגם לו שיקולים משלו.
הליהוק של השחקנים הישראלים הוביל פרו-פלסטינים לקרוא להחרמתו של הסרט. ככה זה, הליברלים תמיד תומכים בחופש הביטוי. לפחות מנקודת המבט שלהם, יש להם סיבה טובה להתעצבן, כי בליהוק פה יש מטענים פוליטיים משמעותיים.
למה היה חשוב ליוצרי הסרט שישראלים יגלמו את מרים, יוסף וכל השאר? לדבריהם, זה היה מתוך שאיפה ל"אותנטיות". למה הכוונה? השיקול הוא לא נראות, שהרי השחקנים האלה לא בהכרח לבנים פחות מאמריקאים לבנים. אם להשתמש בחריזה, עידו טאקו לא פחות לבן מג'יימס פרנקו. זה גם לא בגלל שהם יהודים, כי אם זה היה השיקול, אפשר היה לעבוד עם אמריקאים יהודים.
לא, זה בגלל שהם ישראלים, מה שהופך אותם לפי משנתו של הליהוק לחלק ישיר מאילן היוחסין של מרים ויוסף. כלומר, הליהוק מצהיר שישראלים יהודים הם צאצאים של מי שחיו על פיסת האדמה הזו לפני 1967, לפני 1948, לפני אלפי שנים וגם לפני לידתו של ישו. ההכרה הזו מפריכה את הטענות שישראלים גנבו את האדמה הזו ושאין להם שום זכות עליה, ושומטת את הקרקע מתחת הטיעון הכה נפוץ היום שישראלים הם קולוניאליסטים גונבי אדמות שצריכים לחזור לאירופה. "מרים" הוא ממש לא הסרט הכי מצטיין בנטפליקס, אבל במובן מסוים הוא אחד הסרטים הכי פרו-ציוניים שלהם.