וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

המכוערים

3.4.2003 / 13:38

אמיר אוריין על מופעי החנפנות הדוחים של תעשיות הבידור והתרבות של אמריקה וישראל

וברכות לזוכים

בשבוע אחד נחשפה העין המקומית לטקס האימפריאלי של האוסקר האמריקאי, ולטקס הנידח יחסית של פרס התיאטרון הישראלי. כאן וכאן הגיבור המרכזי בדרמה הוא הצורך הבלתי נדלה של יוצרים להתחנחן בפני הצופים, בפני העם כולו, המדינה, הממשלה, הספונסרים, האלוהים ומעל לכל אלו, בתחומי הבלתי מושג, במרחבי האינסוף - שרת התרבות. חנופה גדולה מהחיים, זוהרת, מצמררת, מביכה, ומתוך מה שנאמר שוב ושוב בפה מלא, נמחק כמעט לחלוטין רישומו של תפקיד חברתי של יוצר, תפקיד שהוא כמעט בלתי אפשרי בתנאים הנתונים, והוא לשים אל מול פני האומה את המראה שתציג את כיעורה ההולך וגדל.

המכוערים

הכיעור האנושי הוא בטטה אנושית מדושנת עונג, יושבת בביתה, מקרינה לעצמה תמונה של טיל מתפוצץ ולוחצת על השלט להעביר תחנה ברגע שעל המסך מופיעה כתבה על חסרי בית. והכיעור הזה הוא חיילת לבושת מדים נקיים ומגוהצים, מסורקת בקפידה, מאופרת במידה הנכונה, מחייכת אל מצלמת הטלוויזיה בעוד היא לוחצת על הכפתור שישלח טיל במסלול המוות. והכיעור הזה הוא קצין לבוש מדים נקיים מגוהצים, מגולח בקפידה, פניו מביעות כנות ובטחון עצמי, מסביר בקול שקט ורגוע, בשפה נקייה וברורה, כיצד רוצחים בני-אדם. והכיעור הזה הוא שתי בדרניות על הבמה ב"שיקגו", מעכסות בחצאיות מיני, ויורות ברובה-דמה אל עבר לוח של נורות זוהרות, ואחר כך מקרבות את הקנה אל שפתיים משוכות אדום עז, נושפות בו, ומחייכות בפיתוי מתחנחן. והכיעור הזה הוא במאי הפתיח לתכנית כלשהי בערוץ הילדים, שהלביש את המגישים בבגדי צבא וצילם אותם על רקע מטוסי קרב. והכיעור הזה הוא מיסטר פרזידנט ואדוני ראש המדינה, ניצבים על הדוכן, לבושים בקפידה, בלוריתם המדולדלת מהודקת אל הקרקפת, מכריזים על מלחמה בטרור, בעוד שהכול יודעים שהם מתכוונים לכבוש שטחים, לרצוח בני-אדם ואת שארית הפליטה לשעבד לצרכיהם ולנצל את משאבי הטבע שלהם. והכיעור הזה הוא ניקול קידמן ואדריאן ברודי על הבמה, מעוותים את פרצופם בחיוך מאוזן לאוזן, וניקולס קייג' באולם, ועוד הרבה מה-שמם כוכבים שמרוויחים מיליוני דולרים בעבור סיפוק מאה ועשרים דקות של חלום אלקטרוני למיליוני צופים בכל רחבי האימפריה, מדקלמים נאומים פטריוטים, למען האלוהים, המדינה ותאגידי הדלק. כשעולה לבמה אחד, מייקל מור, לומר שאמריקה מכוערת, הוא נתפס כנביא זעם. בחוויה הקפיטליסטית נביא זעם הוא תמיד ליצן שמספק את האתנחתא הקומית בתוך זירמת הלאומנות. זו היתה, אם כן, גם שעתם המכוערת של כוכבי הקולנוע.

פולק

בהשוואה לאלו, יוסי פולק בטקס הישראלי, מפתיע בפשטותו ובישירותו. כשעלה לבמה בתל אביב, אמר: "אני מקדיש את הפרס הזה לרייצ'ל קורי, המתנדבת האמריקאית, שנדרסה למוות על ידי בולדוזר של הצבא הישראלי". צריך הרבה אומץ לב כדי לעמוד אל מול אולם עמוס בקולגות ומצלמות טלוויזיה ולומר משהו שרובו של הקהל כלל אינו רוצה לשמוע.

הקהל האמריקאי מגיב על הופעתו של מייקל מור בשאגות, שאין לדעת אם הן של תמיכה או של בוז, או תערובת של השתיים. הישראלי מגיב בשתיקה כבדה. אולי, בהשוואה לעמיתו האמריקאי, הישראלי נמצא במצב מתמיד של מלחמה מאז שנולד ואינו מכיר דרך חיים אחרת. אולי הוא מבקש להניח לדברים להתאדות כאילו לא היו קיימים מעולם. כך גם כשאומרים לישראלי את המילה "כיבוש", הוא מתייחס אליה כאילו לא נאמרה כלל. לא במקרה מקרינים באחד מקטעי הקישור ראיון עם צופה שמביע תודה לתיאטרון על שזה משכיח ממנו את המציאות. הכחשת המציאות כתכונה נעלה.

אולי מה שאמר פולק הוא המקסימום שאפשר לומר באירועים מלוקקים כאלה. ואפילו כך תמיד יימצא מישהו שיתריס: "מה שייך?". ובכן יקירי, שייך גם שייך. אם ראש הממשלה שלך משקיע את כספך, 18 מיליארד שקל נכון לרגע זה, במלחמה יזומה שמטרתה להשמיד עם אחר, אז לשרת התרבות שלו אין כסף להצגות תיאטרון, שלא לדבר על לחם למובטלים. ואם אותו נהג בולדוזר היה מועסק בחפירת תלמים לחקלאות, ובהנחת יסודות לבתים חדשים, במקום לעסוק בהרס בתים וברצח החפים מפשע, אולי אותם יוצרים על במות הפרסים לא היו צריכים לבזות את עצמם בפרהסיה, אל מול שרת תרבות מדושנת עונג, מחייכת בנימוס ומבטיחה תקציבים שאין באפשרותה לספק.

?Who loves you baby

בתעשיית הבידור היוצרים לא באמת אוהבים את הקהל שלהם. הם מכבדים אותו, מתחנפים אליו, פוחדים מפניו, נרגשים בגללו, אבל לא אוהבים אותו. לא באמת. ידוע שהם לא אוהבים מבקרים, הם עצמם מעידים על כך, אבל הם גם פוחדים ממה שיגידו החברים, האמא, האבא, הבעל, האישה, הילדים, השכנים, והם מכבדים את הספונסרים שלהם ואת שרי התרבות שלהם ומתחנפים אליהם, ובתחתית הרשימה נמצא גם הקהל, אבל הם לא אוהבים אותם.

ככה זה בתעשיה, בתיאטרון כמו בקולנוע, כמו בכל חרושת התרבות. הקהל הוא האלוהים, וכמו בין חסיד לאלוהיו, גם כאן אהבה היא יראה, יראה היא אהבה, אהבה היא אהבת הקהל, שהיא יראת הקהל, ועל כן יאמר היוצר התעשייתי לעצמו בוקר וערב: ערב טוב קהל נפלא! אתה הקהל הכי טוב בעולם! ואחר כך הוא יכול ללכת לשירותים להקיא בגועל נפש, או להפעיל מנגנון הכחשה אורגיאסטי.

sheen-shitof

עוד בוואלה

קק"ל מעודדת לימודי אקלים באמצעות מלגות לסטודנטים צעירים

בשיתוף קק"ל

אינטלקט

אינך יכול לאהוב באמת את מי שאתה מחויב, בוקר וערב, לפייס אותו, להשביע את רצונו, לספק לו את השטויות שהוא מורגל אליהם, להשכיח ממנו את המציאות, לטמטם את תודעתו החברתית, ולהנציח את עבדותו אל מול השיטה השלטת. אבל הקהל מעריץ את מי שמעריץ אותו, ומחיאות הכפיים ההדדית נמשכות לנצח לנצחים.

מאייר הגדול, ההוא ממטרו גולדווין מאייר, תעשיית הסרטים הענקית בזמנה, אמר פעם: "אני מייצר סרטים לקהל בעל אינטליגנציה של ילד בן 12. ככה עושים את הכסף הגדול". במאי ישראלי אחד, שמרבה לעבוד בתעשיית התיאטרון המקומית, אמר לי פעם ברגע של משבר או של אמת או של שניהם כאחד: "נשבר לי להתחנף למנויים המטומטמים האלה, מהשורה הראשונה באולם ועד לשורה האחרונה ביציע. כמה עוד אני יכול לתחוב את הלשון שלי בתחת שלהם". מפאת כבודו והמוניטין שלו ראוי שיישאר בעילום שם.

כי אינך יכול לאהוב באמת את מי שהצבת אותו מעליך, ואתה תלוי בו לפרנסתך, וסוגד לו, ומחויב לומר לו רק את מה שהוא רוצה לשמוע, ומנוע מלהציג בפניו אמירה ביקורתית, אם בכלל זו קיימת עדיין ולא נשטפה ונשחקה זה מכבר בתעמולת השיווק התעשייתי. בתעשיית התרבות לא יכול להתקיים דיאלוג. דיאלוג אמיתי הוא מפגש של דעות ואמונות שונות ומשונות, דו-שיח קוטבי, לא תמיד על דרך ההסכמה. הבמה אומרת אז משהו לקהל, שהקהל לא בהכרח רוצה לשמוע, אבל יש באמירה כזאת כדי לפקוח עיניים ולשנות את המציאות. לא בתעשיה. בתעשיה עושים בידור, ומרגיעים ומכחישים ומסכימים על הכל, בעיקר על כך שכולנו יהודים ואמריקאים גאים וצודקים ואלוהים לשלטון בחרתנו.

מקום אחר

ישנו מקום אחד, שבו היוצר באמת מכבד את האינטליגנציה של קהלו, ומוכן לקיים עימו דיאלוג, ומוכן להציג בפניו גם כפירה בעיקרי אמונותיו של הצופה, ולוותר על פרסום ושכר, ועל אהדת קהל מובטחת מראש, ולהיות חשוף לעלבונות, לניכור ולדחייה, כי זהו המחיר שהוא מוכן לשלם על היותו אמן, אולי נביא המבקש תיקון. באותו מקום אפשר לומר שהיוצר אוהב את קהלו באהבה מן המעלה הגבוהה, אהבה שהיא מכלול של תחושות, תמונות, מחשבות ורגשות, שניתן להם ביטוי בדיאלוג אמיתי. המקום הזה הוא התיאטרון האופוזיציוני. לא מצלמים אותו לטלוויזיה.

טרם התפרסמו תגובות

top-form-right-icon

בשליחת התגובה אני מסכים לתנאי השימוש

    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully