ארון בלייק הוא זמר אופרה אמריקאי מוערך עם קול טנור לירי שנוגע ללב. הוא גדל בקליפורניה, 50 ק"מ דרומית להוליווד, והתאהב באופרה בגיל צעיר, מה שהוביל אותו לקריירה מוזיקלית מרשימה. בלייק זכה לתשומת לב עולמית כשהופיע בבכורה של האופרה המודרנית "שותפים למסע" מאת גרגורי ספירס, שהתקיימה באופרה של סינסינטי. הביצוע הרגיש והעמוק שלו תפס את תשומת הלב של הקהל והמבקרים כאחד, והפך אותו לשם בולט בזירת האופרה המודרנית. הקלטת ההופעה החיה, שיצאה ב-2017, הוכתרה לאחת מעשר ההקלטות הקלאסיות הטובות של השנה על ידי מגזין "ניו יורקר". ב-2022 זכה בפרס הגארמי על תפקידו ככהן הגדול של אמון באלבום זוכה פרס הגראמי של המטרופוליטן אופרה, אכנתון מאת פיליפ גלאס.
בין הופעותיו בעונות האחרונות ניתן למנות את חזרתו ל"מט" בתפקידים בולטים בכרמן ודון ג'ובאני, הופעות ברסיטלים בברלין ובפראג, ובכורה כ"פינקרטון" באופרה מאדאם באטרפליי. במילים אחרות: בלייק אמנם מצוייד בבייביפייס, אבל ניסיון ממש לא חסר לו. הוא עמד על הבמות הכי גדולות בעולם, ביצע את האופרות הכי מפורסמות שאי פעם בוצעו, ובכל זאת: סביר להניח שהוא מעולם לא התפרק בבכי על במה, כפי שאירע לו בשבוע שעבר על בימת האופרה בתל אביב.
זה קרה במהלך המופע הראשון של "רקוויאם המלחמה" של בנג'מין בריטן שזכתה לגרסה אופראית כל כך נחוצה, במקום ובזמן שכל כך נחוץ לו - ישראל, סוף 2024. אחד מרגעי השיא מפגיש בין שני חיילים משני צדדי המתרס, כשעד סוף הדואט אנחנו מבינים שמדובר במפגש בין חייל מת לאוייב שהרג אותו. הבמאי עידו ריקלין שעיבד את הרקוויאם לגרסה בימתית, בחר לתת לשני החיילים להתחבק בסוף (לפי התוכנייה, היה זה הבריטון הישראלי עודד רייך, שהציע שהם ייפרדו ב"חיבוק אמיתי, לא חיבוק של תיאטרון"). התוצאה הייתה דרמה אמיתית על הבמה, בזמן שרייך מחבק את בלייק, האחרון החל לבכות. לא בכי של תיאטרון, בכי אמיתי. כמה אמיתי? בלייק לא הצליח לעצור את הדמעות מהרגע הזה, ועד סיום ההשתחוויה.
זה קורה לפעמים. פיסת אמנות שנכתבה לפני שנים ארוכות שמרגישה כל כך אקטואלית ואישית. אותו דואט מרגש מתחיל במילים "הצלחתי לברוח מהקרבות, דרך מנהרה עמוקה ואפלה שנחפרה לפני זמן רב". אין ישראלי אחד שיכול לראות צעיר מפוחד על הבמה מדבר על "מנהרה" בלי להצטמרר. הקטע כולו, גם בלי 100 חטופים שנמקים במנהרות עמוקות ואפלות שנחפרו מזמן, מעביר את הסבל וההכרה המרה של החיילים במלחמה, ואת חוויתיהם הקיומיות המנוגדות, בין החיים למוות. הצמרמורת מגיעה בילט-אין ביצירה הזאת.
הרקוויאם הוא שילוב מרתק בין הטקסט הליטורגי הקלאסי של המיסה למתים לבין שירים אנטי-מלחמתיים שנכתבו על ידי המשורר וילפרד אוון, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, ונהרג זמן קצר לפני יום שביתת הנשק. כמו אמנים רבים לפניו הוא לא זכה לראות את האמנות שלו הופכת למשמעותית כל כך בשביל כל כך הרבה אנשים.
עצירה קצרה לאזהרה: אם אתם אלרגים למבקרי מוזיקה שכותבים על עצמם, אתם מוזמנים לקפוץ שתי פסקאות קדימה. בצר לי לא אוכל שלא לכתוב על החשיפה הראשונה שלי לרקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן. זה היה כשהייתי צעיר יותר, לפני שנים רבות. היה לי יותר שיער, סחבתי עליי פחות קילוגרמים ובעיקר היה לי הרבה יותר זמן פנוי להיחשף ליצירות מוזיקה שלא הכרתי. באותה תקופה היה לי חבר טוב שהיה משמיע לי מוזיקה כזאת בדיוק, ואני הייתי עושה את אותו הדבר עבורו. המטרה הייתה לחדש, ולהפתיע.
החבר כבר לא איתנו לצערי, אבל המוזיקה ששמעתי אצלו נשארה איתי. לא הכל היה באותה רמה כמובן, אבל היצירות שהפתיעו אותי באמת ונכנסו לי ללב, מלוות אותי עד היום. פעם אחת הוא הוציא תקליט שחור מתוך עטיפה שחורה, עליה היו כתובות כמה מילים באנגלית בפונטים גדולים. הוא נתן לי לשמוע את היצירה באוזניות גדולות, בלי להרחיב עליה מילים. שמעתי רק את שש הדקות הראשונות, ואז הוא שאל אותי: "מתי אתה חושב כתבו את היצירה?". הבנתי שזו שאלה מכשילה, וניחשתי בהתאם, אך התשובה שלו הדהימה אותי: מדובר ביצירה שהוקלטה לראשונה ב-1963.
מדובר ברקוויאם קלאסי, שניתן בקלות להאמין שנכתב במאה ה-18 כמו הרקוויאם של מוצרט או במאה ה-19 כמו הרקוויאם של ורדי. אלא שהוא יצא באותה שנה בה הדיילי מירור טבע את המושג "ביטלמניה", אחרי שאלבום הבכורה של ארבעה חברים מליברפול קבע שיא שעדיין לא נשבר של 30 שבועות רצופים בפסגת מצעד המכירות (הוא הוחלף בפסגה על ידי האלבום השני של אותם ארבעה מופלאים). זו הייתה השנה שג'ואן באאז ובוב דילן הפכו להיות קול של דור בארה"ב. זו הייתה השנה שהעולם גילה את הרולינג סטונס לראשונה, השנה של לזלי גור ושל האירוויזיון השמיני. וכן, באותה שנה יצאה לעולם גם אחת מהיצירות הקלאסיות הגדולות של המאה, וגם הפופולריות ביותר. עד סוף אותה שנה התקליט השחור מכר 200 אלף עותקים, מספר חסר תקדים ליצירה תזמורתית חדשה.
יש לא מעט מאמרים ומחקרים שמנסים להבין למה דווקא "רקוויאם המלחמה" של בריטן הפך לפופולרי כל כך, אבל בעיני הח"מ זה תמיד מיותר לבדוק למה יצירות מסויימות "תופסות" ואחרות לא. אם בכל זאת צריך לחשוב על הסבר מניח את הדעת, אז מדובר בעוצמה העל-זמנית של הפואמות המקוריות של וילפרד אוון, שהצליחו לתפוס בצורה מושלמת את הזוועות שבחוויות הקרב, אך לא דרך הרומנטיזציה או ההאדרה של הגבורה, כפי שהיה נפוץ בתקופתו.
כך למשל בשירו המפורסם ביותר "Dulce Et Decorum Est" (בלטינית: "מתוק וראוי") אחד משירי המלחמה המפורסמים בהיסטוריה - שדווקא לא משולב ברקוויאם המלחמה של בריטן - שמתאר חיילים תשושים חוזרים משדה הקרב, ואז מותקפים בגז. אחד החיילים לא מספיק לעטות מסכת גז, ואוון מתאר בצורה גרפית מאוד כיצד החיים עוזבים את גופו: "בכל חלומותי הוא לצדי, אוחז בי, מחרחר, נחנק, טובע" (מתוך התרגום העברי של חנה ניר). השיר נחתם בקריאה לחבריו המשוררים שכתבו בפטריוטיות על הניצחונות הקרב כי אם הם היו רואים את העיניים המתעוותות של אותו חייל וכיצד הדם פורץ בגועל מריאותיו, הם לא היו משמיעים את הכזב הישן לפיו "מתוק וראוי למות בעד ארצנו", אותו פתגם רומאי שמוכר גם לנו הישראלים בגרסתו המקומית של טרומפלדור.
בריטן עצמו כתב לא מעט אופרות, ולכן הדרמטיות במעבר של היצירה המפורסמת ביותר שלו לבמת האופרה מרגישה טבעית כל כך. הדרמה תמיד הייתה שם, אבל הגרסה הבימתית של ריקלין לוקחת את כל העסק צעד אחד קדימה. לכך אחראית גם מעצבת הבמה והתלבושות אולה שבצוב, שהפכה את הבמה לזירת קרב שהיא גם קבר ענק. התזמורת, בניצוחו של אלכסנדר ג'ואל, עמדה בגבורה מול היצירה המפורסמת, ולעומת מה שהלך על הבמה לא נסחפה לדרמטיות, ושמרה על מין קפדנות קרה ומקצועית.
על הסולנים ארון בלייק ועודד רייך שגרמו לכל אדם בעל דופק להחסיר פעימה כבר כתבתי, אך חובה להזכיר גם את הסופרניות שקד סטרול ואלה וסילביצקי המופלאות, ואת הבריטון של יאיר פולישוק, שמקבל יותר ויותר קרדיט בהפקות האחרונות של האופקה - ומחזיר בגדול. ההפקה נתנה גם מקום של כבוד למקהלת האופרה בניצוחו של איתי ברקוביץ', כמו גם את מקהלת הילדים מורן בניצוחה של כרמל אנטופולסקי עמית, שקולה נשמע מרחוק (כפי שבריטן התכוון), בזמן שהמקהלה עצמה שרה מתוך היציע של בית האופרה. הברקה שהצדיקה את עצמה.
בעת הביצוע המקורי של הרקוויאם - בחנוכת קתדרלת קובנטרי המחודשת באנגליה, שנהרסה בהפצצות גרמניות במלחמת העולם השנייה - הייתה תחושה שקרית באירופה שעידן המלחמות הגדולות מאחורינו. שישים שנים אחרי, בזמן שילדים משני הצדדים עדיין נהרגים בשם אותה קריאה לטינית עתיקה (ואפילו לכתוב על זה אסור, שכן אתה עלול להיות מסומן כבוגד ותבוסתן), לשבת במשך שעה וחצי בתוך בית האופרה בתל אביב ולשמוע את השירים האלה, על רקע המוזיקה השמימית של בריטן, זו הצהרה אמנותית נדירה ואמיצה. בסיום, החזיקו כל חברי המקהלה תמונות של החטופים שנמצאים עדיין בעזה, והזכירו לכולנו את מה שחשוב באמת.