אחד מתתי-הז'אנרים הנפוצים ביותר בעולם קולנוע "האיכות" הם סרטי ה"קשה/אבל טוב". סרטים העוסקים במצוקה של קבוצה מוחלשת כלשהי, וגורמים לקהל לצקצק בלשון לאורך כל הדרך, להגיד "איזה מסכנים המהגרים/הפועלים/הילדים" ואז להיאנח ביציאה "היה קשה. קשה...אבל טוב".
על פניו, גם "אנורה" של שון בייקר הוא כזה, ולכן לא פלא שזכה בכל כך הרבה פרסים, וידו עוד נטויה: הוא קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן, את פרס חוג המבקרים של לוס אנג'לס ועוד שלל עיטורים, מועמד לחמישה פרסי גלובוס זהב וגם צפוי להיות מועמד לשלל אוסקרים וכנראה גם לזכות בכמה, כולל אולי בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בסוף השבוע, הוא עולה לאקרנים בישראל וכך מתאפשר לנו לתהות על קנקנו.
הדרמה הזאת נקראת בשמה של צעירה ניו־יורקית העובדת כחשפנית. סבתא שלה היא מהגרת מברית המועצות שמעולם לא למדה אנגלית, ולכן דיברה איתה ברוסית. כישורי השפה הללו מתגלים כהכרחיים כשלמקום העבודה שלה בחוף ברייטון מגיע צעיר שמחפש לפזר את ההון שלו ומישהי שתדבר איתו בשפתו.הם מתחילים לבלות יחדיו, והופכים לבלתי נפרדים, ובשלב מסוים הוא אף מציע לה נישואים.
נראה שיחסי הכוחות התהפכו - היא זו שמסדרת לו גרין קארד, אלא שאז מתברר כי הוא בן של אוליגרך, וכשהמשפחה שלו מגלה את דבר הנישואים, היא מפעילה את כל המשאבים שלה כדי לבטלם. התרבות הפטריארכלית, האלימה, המיזוגינית וחסרת האנושיות שאנורה הייתה רגילה אליה, מגיעה לשיא חדש. שליחיו של האוליגרך מכים אותה, מקללים אותה, מאיימים עליה ובעיקר מבטלים אותה ומתייחסים אליה כאל לא יותר מאבק.
שון בייקר מיטיב להעמיק בהקשרים הכלכליים והמגדריים של הסיפור הזה, מיטיב לשמור על קצב ועל עניין לאורך יותר משעתיים ובעיקר מקפיד להימנע מהמלכודות של ה"קשה… אבל טוב". קודם כל, באופן בלתי צפוי, הסרט פשוט מצחיק עד מאוד. בהקרנה שבה הייתי, הקהל הרים את התקרה שוב ושוב. וכך, בכל פעם שהצופה עומד לשקוע בתוך הייאוש הבורגני והנוח של הצקצוק בלשון, אנורה מעיפה לו כאפה שמעירה אותו לחיים.
בניגוד לנהוג בסרטים האלה, אנורה לא פסיבית, אף פעם לא פסיבית. כשמקללים אותה, היא מקללת חזרה. כשצועקים עליה, היא צועקת עוד יותר חזק. כשבועטים בה, היא בועטת גם. ברור לה שאין לה סיכוי לנצח, אבל זה לא משנה, היא נלחמת על הכבוד שלה וכתוצאה מכך גם על ההגינות האנושית שלנו.
תמיד מדהים אותי לראות איך ועד כמה סרטים אמריקאיים חדשים ומדוברים דומים לסרטים ישראליים שכבר היו. "אנורה" למשל הוא מעין שילוב של "חתונה מאוחרת" ו"ולריה מתחתנת".מעבר לכך, בנו של האוליגרך ומשפחתו מסומנים כיהודים, וסביר להניח שגם אנורה כזו (בכל מקרה, מייקי מדיסון, שמגלמת אותה, יהודייה). מן הסתם הסרט לא יופץ ברוסיה כרגע, אבל יהיה מעניין לראות אותו בישראל עם קהל דובר רוסית, השפה שבה מתנהלים רבים מהדיאלוגים שבו.
ישי קיצ'לס ואבנר על "אנורה" וסרטי הכריסמס הגדולים
.שון בייקר פרץ ב"פרויקט פלורידה" וכאן שוב מציג עבודת בימוי יפהפייה. קל להתעלם מהשפה הקולנועית בסרט שיש בו כל כך הרבה קללות וסקס, אבל יש פה שימוש מפעים בקלוז־אפים, גם בצרחות וגם בשתיקות.
מעבר לעבודת המצלמה, הכוכבת האמיתית של הסרט היא כמובן מייקי מדיסון בתפקיד אנורה. איזו עין הייתה לקוונטין טרנטינו בליהוק הקאסט הצעיר של "היו זמנים בהוליווד" - סידני סוויני, אוסטין באטלר, מרגרט קוואלי ועכשיו מדיסון, שמתעלה מעל כולן.היכולת שלה להביע אמביוולנטיות היא בסופו של דבר המעלה הכי גדולה של "אנורה" - סרט עצוב באותה מידה שהוא מצחיק, אלים באותה מידה שהוא רך. סרט טוב, בלי החלק של הקשה, כי הוא מזכיר לנו שהקושי האמיתי הוא של האנשים שחיים את החיים האלה, לא של מי שצופים בהם ואוכלים פופקורן.