זה היה המרץ הבהיר ביותר בבריטניה שמישהו מצליח לזכור. זה לא ביטוי, זו הגירסה הרשמית הבדוקה, שיא מקומי חדש. בכל מקרה, החגיגה נגמרה היום. האקלים חזר לעצמו העגמומי. עיקר היום, כמו עיקר השבוע הזה ושלושת הבאים, מוקדש לעבודה על "Lullaby". אחת הסוגיות הקשות במוזיקה למחול היא שאלת האפקטיביות לאורך זמן. כמעט כל דבר יכול להיות "מעניין" לדקה או שתיים. להתאים מוזיקה לתנועה שתעבוד גם אחרי חמש, עשר, חמש-עשרה דקות זה כבר סיפור יותר מסובך. בזמן האחרון אני מקשיב למוזיקה מנקודת המבט של השקט: כיצד היא מתייחסת אליו או ממשיגה אותו, באילו אופנים היא ממסגרת אותו, איך היא מובילה אליו. זו שאלה של פרספקטיבה; היא רלוונטית לאמביינט ולרוק כבד באותה מידה. כבר אמרתי ששקט הוא המשאב הפנימי היקר ביותר? מורטון פלדמן: "עכשיו, כשהדברים כל כך פשוטים, יש כל כך הרבה מה לעשות".
הבעיה עם סיקור המלחמה בעיראק היא לא שמראים יותר מדי, אלא שמראים פחות מדי. הגיע הזמן לבחון מחדש את הטאבו על הצגת גופות בטלוויזיה. הימים שבהם דיווח מהחזית היה לכל היותר ראיון חפוז עם לוחם מפויח שמנסה לשמור על מורל גבוה, לא יחזרו בקרוב. יש משהו מגונה בתצלום תקריב מפורט כל כך שמחסיר את הדבר עצמו. כבר עכשיו היחס העמוק של יותר מדי אנשים למושג המלחמה, מזכיר את וודי אלן ב"שושנת קהיר הסגולה", שאחרי הנשיקה לא מבין למה הפייד-אאוט והקאט מבוששים להגיע.
שלישי, 1 באפריל 2003: שקט
3.4.2003 / 16:52