הוא התחיל לארוז את החפצים שלו ואני הפניתי את הגב ופסעתי הלוך ושוב בסלון. תמיד פסעתי הלוך ושוב כשהייתי לחוצה. הדירה היתה מוארת יותר משזכרתי — קרני השמש הציפו אותה דרך חלונות המפרץ הגדולים.
חלפתי על פני תמונה של דודה שלי מחייכת על רקע תיאטרון ריצ'רד רוג'רס בערב הבכורה של המחזמר "לב העניין". ידעתי בוודאות שהורדתי את התמונה הזו מהקיר כשנכנסתי לדירה שבוע קודם לכן. היא היתה באחסון, עם האגרטל שעמד כעת על השולחן וטווסי הפורצלן הצבעוניים ממרוקו שחזרו אל אדן החלון.
ואז הבחנתי בלוח השנה על שולחן הקפה. הייתי מוכנה להישבע שזרקתי אותו, וידעתי שבשלב מסוים דודה אנליאה הפסיקה להפוך את הדפים בהתאם לתאריך, אבל לא לפני שבע שנים...
"טוב, נראה לי שארזתי הכול. אני משאיר את המצרכים במקרר," הוא הוסיף כשיצא מהחדר של דודה שלי עם צ'ימידן תלוי על כתפו, אבל בקושי הבחנתי בו. הלחץ בחזה שלי התגבר.
התקשיתי לנשום.
שבע שנים — למה לוח השנה איחר בשבע שנים?
ואיפה כל הדברים שלי? הארגזים הלא פרוקים שהשארתי בפינה? והתמונות שתליתי על הקירות? הוא הזיז את כל הדברים שלי? הוא החביא אותם במקום כלשהו כדי לשגע אותי?
הוא עצר בסלון. "את... בסדר?"
לא. לא הייתי בסדר.
התיישבתי — בעצם צנחתי — על הספה והידקתי את אצבעותי סביב הפנים של ג'ף גולדבלום עד שהפאייטים התחילו לרשרש.
פתאום שמתי לב לכל הדברים הקטנים — דודה שלי אף פעם לא שינתה כלום בדירה, אז כל דבר שנעלם או השתנה היה בולט לעין. הווילונות שהיא זרקה לפני שלוש שנים אחרי שחתול רחוב שאספה הביתה השתין עליהם. נר "הקדושה דולי פרטון" על שולחן הקפה שהצית את חלוק הנוצות שלה ושניהם הושלכו
מהחלון. השמיכה הסרוגה שהתכסיתי בה אמש, שהיתה אמורה להיות ארוזה בארגז בתוך הארון במסדרון.
היו כאן כל כך הרבה דברים שכבר לא היו כאן.
כולל...
מבטי נפל על הכורסה הכחלחלה. הכורסה שכבר לא היתה שם. שלא היתה אמורה להיות שם. כי — כי עליה —
"דודה שלי. היא אמרה לאן היא נוסעת?" שאלתי בקול רועד, אפילו שכבר ידעתי. אם היינו עכשיו לפני שבע שנים, היא היתה ב...
הוא עיסה לעצמו את העורף. "אממ, נראה לי שהיא אמרה נורווגיה?"
נורווגיה. בורחת מניבתנים ומצלמת קרחונים ומנסה להשיג כרטיסי רכבת לשווייץ ולספרד תוך שהיא לוגמת מבקבוק יין ישן נושן שקנתה בחנות קטנה מול האכסניה שלנו.
התחלתי לראות שחור. הנשימות שלי היו שטחיות. הרגשתי שמשהו תקוע לי בגרון ולא היה לי אוויר והריאות שלי לא שיתפו פעולה, ו...
"שיט," הוא לחש ושמט את הצ'ימידן. "מה קרה? אפשר לעזור?"
"אוויר," השתנקתי. "אני צריכה — אני צריכה לנשום — אני צריכה —"
לצאת מכאן. לא לחזור לעולם. למכור את הדירה ולעבור לצד השני של העולם ו —
הוא הגיע אל החלון בשני צעדים גדולים.
נבהלתי והנדתי בראש. "לא, אל —!"
הוא פתח אותו בתנופה.
הדבר הבא שקרה נראה כמו סצנה מ"הציפורים" של היצ'קוק. כי דודה שלי הקפידה לתת שמות הולמים לכל יצור שאימצה.
החולדה שגרה בתוך הקירות שלה במשך כמה שנים? פטישון. החתול שאספה מהרחוב והשתין על הווילונות? שתינקר. דורות היונים שקיננו על המזגן שלה כל חיי?
שני גושים מטושטשים באפור וכחול טסו לתוך הדירה בהמיות פראיות. "בן זו..." האיש צעק וסוכך על פניו.
הן חדרו פנימה כמו עטלפי בלהות, כמו עכברושי אופל, סיוטים תאבי נקם.
"היונים!" זעקתי. אחת מהן נחתה על השיש בחבטה רועמת והשנייה עשתה סיבוב בסלון לפני שנחתה לי על השיער. הטפרים שרטו לי את הקרקפת והסתבכו בשערי שממילא היה מלא בקשרים.
"תעיף אותה מכאן!" צווחתי. "תוריד אותה ממני!"
"אל תזוזי!" הוא תפס את היונה משני הצדדים ומשך אותה בעדינות מתוך השיער שלי. היא לא רצתה לעזוב. שקלתי לגלח את הראש בו במקום. אבל הידיים שלו היו עדינות, והן עזרו להאט את פעימות הלב המבוהלות בגרוני לקצב הגיוני יותר. "את בסדר, את בסדר, טובה, טובה," הוא מלמל בקול שקט ונמוך, ולא ידעתי אם הוא מדבר אל היונה או אלי.
שמחתי שהוא לא יכול לראות את הסומק שכיסה לי את הלחיים.
ואז — הייתי חופשייה. ברחתי מהיונה אל מאחורי הספה, והוא המשיך לאחוז בה הרחק מגופו.
"מה לעשות?" הוא שאל בהיסוס.
"תשחרר אותה!"
"הרגע תפסתי אותה!"
הדגמתי תנועת השלכה. "מהחלון!"
היונה סובבה את הראש כמו הילדה מ"מגרש השדים" ומצמצה אליו. הוא עשה פרצוף וזרק אותה מהחלון. היא נפנפה בכנפיה והתעופפה אל הגג שממול. הוא נאנח. היונה השנייה המְתה, דידתה אל קצה השיש וכרסמה מעטפה.
"אממ, אני מבין שאלה בן וזונה?" הוא שאל בנימה קצת מתנצלת.
סידרתי את שערי הפרוע. "עכשיו אתה נזכר במכתב?"
"היא יכלה לציין שהן יונים," הוא ענה והלך ללכוד את השנייה. היא התחילה לברוח לכיוון השני, אבל הוא פיתה אותה להתקרב אליו בצקצוקי לשון.
צפיתי במתרחש בחרדה גואה.
שבע שנים קודם לכן הייתי אמורה לצאת למסע תרמילאים באירופה עם מי שהיה אז החבר שלי, אבל נפרדנו ממש לפני הטיסה. בדיעבד אני מבינה שהתאבלתי על הטיול שבוטל יותר מאשר על הזוגיות שנגמרה. ואז אנליאה הופיעה בבית ההורים שלי עם צעיף נסיעות קשור סביב ראשה, משקפי שמש בצורת לב לעיניה ומזוודה לצדה. היא חייכה אלי מהפתח ואמרה, "בואי נרדוף אחרי הירח, קלמנטיין יקירתי".
וזה מה שעשינו.
היא לא ידעה לאן מועדות פנינו, וגם לי לא היה שום מושג.
אף פעם לא היתה לנו תוכנית, לדודה שלי ולי, כשיצאנו להרפתקה.
האם היא סיפרה לי אז שסיבלטה את הדירה? לא... לא הייתי בטוחה. הקיץ ההוא היה זיכרון מעורפל של מישהי אחרת בלי מפה או מסלול או יעד.
"זאת דירה קסומה", הקול של דודה שלי הדהד באוזני, אבל זה לא היה נכון. לא יכול להיות שזה נכון.
"אני... אני צריכה ללכת," מלמלתי והרמתי את התיק שלי מאחורי הספה. "אל תהיה פה כשאני חוזרת. או ש... או שיהיו השלכות."
ונמלטתי.
"שבע השנים שבינינו" / אשלי פוסטון. מאנגלית: אדוה לנציאנו. 320 עמודים. הוצאת לב אדום.