למה אני אוהבת את הישרדות? כי למרות שהיא מתרחשת על אי בודד, מרוחק, כביכול בתנאים סטריליים, היא מראה מדויקת לחיים האמיתיים ולמערכות יחסים. להישרדות יש יכולת לעשות זום אין על הפחדים הכי עמוקים שלנו, גם כחברה וגם כאינדיבידואלים (בדיוק כמו בחיים - כאלה יש מתי מעט). הפחד להרוויח את עצמך אבל להישאר לבד, מול הפחד להתמזג אל הזוגיות או השבט, לאבד את עצמך, אבל לא להיות לבד לעולם.
הישרדות זוגות זה אותו דבר רק על סטרואידים. בהישרדות זוגות נורא קל לראות את הפצע הרגיל שלנו בכל זוגיות - ניסיון למצוא את האיזון בין ביטחון לריגוש מבלי ליפול לשעמום ומלודרמה. אנחנו כל הזמן מחפשים את האיזון בין ריגוש לביטחון. מצד אחד, אתה רוצה מישהו שיהיה שם איתך - שותף למסע שיגרום לך להרגיש פחות לבד ופחות מפוחד, מישהו לחזור אליו הביתה, מישהו שייתן חיבוק ויהיה שם ללא תנאי. מצד שני, הוא יכול גם להוריד אותך, לשעמם אותך למוות, להחזיק עליך ציפיות לא ריאליות, ולהקשות עליך לפרוח.
שקד ורון, למשל - הוא המנהיג האסרטיבי והבטוח בעצמו, היא הצל השקט והמעריץ שנשען עליו ומדי פעם דורש לא לדבר אליו עם תנועות ידיים מסוימות. במשך זמן מה זה עבד: הוא היה הדמות הדומיננטית שמסדרת את העניינים, שמתכננת ועושה "אסטרטגיות" עלק, ורון הייתה בתפקיד מעריצה מלווה, מה שאפשר לה להסתתר מאחורי הארבע-ראשי שלו ולמלא אחר ההוראות בלי לקחת סיכון או לחשוב בשביל עצמה. כשהוא הודח, היא הרגישה כביכול שהביטחון נלקח ממנה, אבל ההדחה של שקד היא הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה כי עכשיו היא תוכל להבין שביטחון מעולם לא היה ולא יהיה לה משקד, או לצורך העניין מאף אחד חיצוני, ולתפוס את הדרך היחידה להרגיש ביטחון אמיתי - והיא להיות כמה שיותק משק אוטרקי ולגדל את האוכל שלך בעצמך.
ציון ושליו מראים לנו זוגיות שמבוססת על ציפיות בלתי אפשריות. שליו, שתקוע בגיל שבו הטראומה קרתה (לפי ההתנהלות שלו זה היה בגיל ההתבגרות), והוא בא להישרדות כי הוא רוצה למצוא אבא נורמלי שחוזר הביתה, משחק איתו, ואז משכיב אותו לישון עם סיפור. ומה הוא מקבל? את ציון. ערמומי, כריזמטי, אבל מכור לשעבר, קריזיונר, ובעיקר גבר שבזבז את רוב הזמן שלו על חיפושים, לא באמת הצליח לפרוץ, להתפוצץ, להבין מי הוא ומה היכולות שלו. לא פלא שהוא פורח במשחק הזה, שמאפשר לו להפגין כישורים שאין להם יותר מדי שימוש ביומיום האפרורי, שבו כדי לשרוד צריך ללכת בין הקווים בלי לדרוך על כלום. בהישרדות לדרוך על הקווים, למעוך אותם ולמחוק אותם זה מה שמביא אותך לגמר.
"יצאתם אבא של הטיפשים", הוא נוזף בשליו המסכן. "כמה כישרוני צריך להיות כדי להרוס את זה?" הוא נכנס בו, ונכנס בו, כאילו הוא לא מרגיש רע מספיק. "תילחם על התחת שלך," הוא מטיף, בהבעה שנראתה כאילו היא כוללת לא רק את הציפיות של ציון משליו, אלא את הציפיות של אבא של ציון מציון, ושל אבא שלו לפניו. "אבא שלי שוגה מאד בדרך שבה הוא מעביר לי את הדברים", שליו אומר למצלמה, ובזה הוא צודק, וזה כי ציון לא באמת מפנים שעומד מולו ילד שצריך אבא. הוא אפילו קורא לו 'אחי'. הוא לא רואה את התפקיד האבהי כמו ששליו רואה אותו, מה שבטח גרם לכמה אי הבנות בעבר, ובהישרדות מקצין עוד יותר. הוא לא רואה את הילד בן החמש שרוצה חיבוק, הוא רואה גבר צעיר שצריך להתחשל וללמוד על החיים ועל בני אדם כדי לשרוד. ליטרלי. הוא דוחף אותו, לוחץ עליו, שומר עליו, אבל לא באמת רואה אותו.
למעשה בשלב זה של המשחק לשליו יש עוד פחות סיכוי לקבל אבא מאשר בזמנים רגילים. ציון בטוח שהוא מככב בסדרת פשע של HBO, והוא באמת דובר את הז'רגון, רק לא באמת מבין איך עובדת הישרדות, לא מבין איך עובדים אנשים, ושחצן בכדי לזהות איומים. מזל שהוא לא שחצן מכדי ללכת לשי ולהתחנן בפניה לקחת חסות על הילד שלו, כשהוא מבטיח לה בתמורה שהוא לוקח את אבא שלה איתו לגמר. "לא מעניין אותי, תמצאי דרך לסדר את זה, את יותר קסקסה מעשרים כמוהם", הוא אומר לה כשהיא מציינת ששליו בעייתי. ממש שומעים את האכזבה מאחורי המילים שלו, ואני יכולה להבין אותו. הוא לא הספיק לחיות את החיים שלו, לא בא לו עכשיו להיות אבא של תינוק, ולהחליף חיתולים כל היום. בא לו ילד חבר, ילד גבר. כמו שי. שי היא הבן האידיאלי בשביל ציון. עצמאית, מחוספסת, יודעת לדאוג לעצמה בכל מצב, לא תלותית, ומאד לא בכיינית.
ברור גם בפרק הזה ששליו בכה. אחרי ההדחה, ליד המדורה, בבוקר, בערב. האיש לא שומר כלום בבטן, הא? הכל הוא מוציא. אני מניחה שזה טוב לעתיד הבריאותי שלו - פחות סיכויים להתקפי לב ומחלות סטרס. למשחק? טיפה פחות. הישרדות זה משחק חברתי, ולבכיינות, גם אם נטולת דמעות, יש בעיקר את עצמה, ומקסימום מישהו שעומד לידה ואומר לה "כן, את צודקת".
אפרופו בכיות, טניה ואיתמר קידמו את פני שקד המודח בטרוניות ומענות במקום ברכות וצהלות, אכלו לו את הראש במקום כיבוד, ועשו לו שחור במקום קפה. אירוח אשכנזי קלאסי - מעט אוכל והרבה רגשות אשם. איתמר היה שמח לאידו של שקד, שהדיח אותו, אבל השמחה הזו לא הספיקה כדי לסתום לו את הפה. הוא המשיך לטרחן ולטרחן בתמיכתה של טניה שמדגימה אימהות הליקופטר מחרבת. אחרי סדרת ההנחיות שנתנה לו ל"דייט" עם רון (אור? רון?) מתבהר שטניה שותפה פעילה מדי בחיים ובמניעים של הבן שלה, עד לרמה שהיא מכירה את הטריקים שלו לכיבוש ליבן של בחורות. היא ליטרלי מייעצת לו לשחק ברגשות של רון לטובתם - גם הם זוג שמכביד אחד על השני - טניה לא נותנת לאיתמר ללמוד להתמודד לבד, כביכול מתוך דאגה לו, אבל למעשה מתוך תלות רגשית שלה. היא זקוקה לו בדיוק כמו שהוא לה, ואולי אף יותר.
יש גם מי שיודעים לשחק את המשחק אחרת. עמרי ושי, למשל, הם פאוור קאפל בזוגיות פתוחה - שני אנשים אינטליגנטים, מחושבים, שפועלים יחד רק מתוך בחירה, וללא מחויבות. אני לא חושבת ששמעתי אותם מבטיחים אחד לשני שטויות של בריתות, וזה כי שניהם יודעים שהם משתמשים אחד בשני למטרות שלהם, ושניהם מרגישים עם זה סופר נוח, וימשיכו לעשות את זה עד שזה לא ישרת אותם יותר. זו זוגיות לא רעה בכלל: שני אנשים שרצים יחד למען מטרה משותפת, זוג שבוחר להיות ביחד לא כי הם חייבים אחד את השני, אלא כי כיף להם, ומועיל להם. מונוגמיה מודעת, מה שנקרא, כי מונוגמיה רגילה פשוט לא עובדת, לא יעזור.
גם אילנה ועמרי הם דוגמה טובה למונוגמיה מודעת במשחק. הם בשבטים שונים, אבל לא שוכחים שהם ביחד. הם לא מקנאים אחד לשני אלא מפרגנים על הצלחות, דואגים אחד לשני אבל לא תלויים. אפילו אילנה, שהיא החלשה מבין שניהם, היתה סופר קול בזמן שלא ידעה אם עמרי הודח בסוף או לא, ואני מאמינה שהיא גם היתה ממשיכה את המשחק, כדי לתת לו את הסיכוי לחזור מאי הגורל, בכל מחיר - במקום להתרסק, היא הייתה מוצאת איך לייצב את עצמה כאדם עצמאי במשחק, כמו שראינו בעמידה שלה מול ניצן הכעוס.
אם התעופה העצמית המוגזמת של שקד באה לי מקולקל, אז ניצן בכלל עושה לי גירודים בכל הגוף. קודם כל אני לא מאמינה לו למילה. לא היה "אני אוהב אותך" אחד שהיה אמיתי בעיני, כולל ה"אני אוהב אותך" לדודיק, ובוודאי ובוודאי לא זה שנאמר לאילנה. עלק אוהב אותה. הוא לא רואה אותה ממטר, מתנשא עליה כי לדעתו היא חלשה ומבוגרת ולכן חסרת כוח במשחק. הסיבה היחידה שהוא בכלל מתייחס אליה זה כי הוא רואה בעמרי יריב מסוכן ואין לדעת מתי מניפולציה תוכל להיעשות עליו דרכה. דבר שני, מה עם הדיבור הנגוע הזה של אב מאוכזב? אני לא יודעת בכמה שנים אילנה גדולה מניצן אבל משערת שלפחות עשר - לא שזה מנע ממנו לדבר אליה כאילו היא מלצרית שלו בבית קפה (שהייתה יורקת לו בקפה אם היה מדבר אליה ככה). מה נשמע עם האחים ירושלמי? אחד חושב שהוא מתת אל לאנושות, והשני רדוף על ידי רוחה של מנהלת בית ספר פולניה? "הפסקתי להיות נחמד", "נגמר הסיפור", "לא מקובל עלי" - ולמי אתה קורא "מאמי" בסוף כל משפט? הסטרייטית הפשוטה, במקום להבין סיטואציות עסוק באגו, דיבורים כוחניים ובפנקס החשבונות העלוב שהוא מנהל. מה חבל שבהישרדות, מי שמדבר הרבה על הכוח שלו, בסוף נופל על האף מסיבה טיפשית, מחליק על קליפת בננה בצירוף סאונד מצחיק כמו בפרק של השמן והרזה.
העובדה היא שגם בלי שקד סיומאי ניצחו במשימות הפרס, קצת גם בזכות ציון שהרס לקללאגן, כי התחרפן על הרפסודה, קרא לאילנה טניה 16 פעם, נפל למים, צרח והשתולל. שבט השמנמנים סיומאי לקחו את האוכל המקסיקני והזמינו את מיכל וציון ללילה מפנק עם הילדים, ועם חולדה. דודיק ויתר מראש על האוכל, איזה איש משונה וקסום שהדבר שהכי מקשה עליו בהישרדות זה לשמוע את הקשקושים של כולם. גם כאן שליו הצליח למצוא משהו לבכות עליו - הוא קינא במיכל ומירב, שהתחבקו. חבל שהוא לא הקשיב למה שהן סיפרו על היחסים שלהן - מירב בפירוש אמרה שהיא הייתה צריכה לעזוב את אמא שלה להרבה שנים כדי שהן יוכלו לחוות את החוויה הזאת ביחד. תקרא בין השורות, בחור - כל צמד צריך להיפרד כדי לחזור טוב יותר ולהתקדם - גם במשחק.
על האי הזה רק מי שלומד להיות לבד באמת יכול לנצח. את עצמו, את הרעב, את הספקות העצמיים - הילדים וההורים הם רק מטאפורה יפה לרעיון הלוזרי שאנחנו זקוקים למישהו אחר כדי להצליח. זה הפרדוקס הגדול של הקיום. אפשר להיות צמד טוב רק אם לא חייבים אחד את השני, מי לא שיבינו בעונה הזאת שחיבור מוגזם מחליש אותם, יודחו אחד אחרי השני.
כמו בכל מערכת יחסים, ככל שהיא יציבה יותר, כך אתה תלוי יותר ומסונדל יותר. ככל שמערכת היחסים קרובה יותר, היא נוגסת בחופש שלך יותר. ככל שאתה מחויב יותר אתה תלוי יותר וחופשי פחות. הישרדות זוגות היא מבחן אכזרי בדיוק לאיזון הזה. גם על האי אנחנו רואים את כל הזוגות - אלה הגיעו מהבית ואלה שנוצרו על האי, מתענים בטווח שבין ביטחון ורוגע אל מול הרצון והחופש לפרוץ קדימה. הפרק נגמר בהצרחה - מיכל וציון נשארים בסיומאי, ושליו ומירב נשלחים לשבט קאללגן. אולי זו תהיה ההזדמנות של שליו לעבור את גיל ההתבגרות ולסיים עם זה כבר.