לא צריך להיות עיתונאי בשביל לעקוב אחרי שידורי ועדות הכנסת השונות, בסך הכל צריך חיבור לאינטרנט. הוועדות משודרות בשידור חי באתר הכנסת, וההקלטות שלהן עולות במלואן לאתר לאחר מכן. ככה זה נעשה בדמוקרטיות, וישראל, נכון לכתיבת שורות אלה, היא עדיין דמוקרטיה.
מי שיילך לצפות בהקלטה הלא ערוכה של הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל מאתמול, יראה את עינב צנגאוקר האמיתית, זאת שבדרך כלל לא רואים במהדורות החדשות. סבלנית, צנועה וכל כך כל כך חזקה. עצובה, אך לא שבורה. היא הייתה הראשונה לקבל את זכות הדיבור בוועדה, אך ביקשה, בשקיפות כנה, לוותר על הכבוד מכיוון שרצתה לחכות לשר זאב אלקין, ש"איחר" לפתיחת הוועדה.
ושוב, לא צריך להיות עיתונאי, כל אזרח כבר אמור להכיר בשלב הזה את שיטת העבודה העלובה הזאת של שרי ממשלה וחברי הכנסת מהקואליציה, שמחכים שמשפחות החטופים יסיימו לדבר ואז נכנסים לוועדה. אלקין נכנס אתמול בערך רבע שעה באיחור, והספיק לשמוע את דבריה שוברי הלב של הדסה לזר, אחותו של שלמה מנצור, זקן החטופים, ששרד את פרעות הפרהוד בעיראק, וציין את יום הולדתו ה-86 בשבי חמאס.
בסיום דבריה של הדסה, זכות הדיבור חזרה לצנגאוקר, שבאצילות שוב ויתרה על הבמה, וביקשה מהשר אלקין להתייחס לדבריה של הדסה לזר. זה לא נאמר בחוצפה, אפילו להפך. "אני בטוחה שהאחות של החטוף היקר תשמח לתגובתך לפני שאני אדבר", היא אמרה לאלקין, ובחרה לפנות אליו בכבוד בתור "אדוני" ו"השר".
ואז הגיעה התגובה של אלקין, שנראתה כאילו הוכתבה לו על ידי בינה מלאכותית מהדור הישן, חסרת כל מודעות אנושית. הוא דיבר על המחירים שנצטרך לשלם, ועל כך ש"חייבים להפוך כל אבן" כדי להחזיר את החטופים. את הסיסמאות האלה משפחות החטופים שומעות כבר 14 חודשים. את הסיסמאות האלה עינב צנגאוקר פשוט לא מסוגלת לשמוע יותר, והתגובה שלה הייתה בהתאם.
התגובה של עינב צנגאוקר הייתה אגרסיבית, בוטה ולא נעימה - אבל היא גם הייתה נחוצה. בכלי התקשורת הדהדו כמובן משפט אחד קיצוני במיוחד, אבל הוא לא מייצג את המונולוג של עינב, שארך יותר מ-13 דקות ללא הפסקה. אף מהדורת חדשות לא יכולה לשדר 13 דקות של אמא שזועקת על ההפקרה של הבן שלה, אז עדיף להוציא סינק של אמירה אלימה. זה מביא רייטינג, שזה כיף גדול, וזה גם גורם לעוד קצת קיטוב, שזה טוב לאינגייג'מנט (שזה אפילו יותר כיף מרייטינג!).
אף תכנית רדיו לא יכולה לתת 13 דקות רצופות של אמת נוראית כל כך. עינב דיברה על האונס השיטתי, על הגופות שאף אחד לא מודה שלעולם לא נמצא, על החזון המשיחי של חלקים בקואליציה לבנות בתים על המנהרות בהן נותרו עדיין מספר חטופים חיים. בסוף היא הכריזה שהיא "לא רוצה לראות אף נציג מהממשלה המחורבנת הזאת שיבוא לנחם אותי בלוויה של מתן". כשזוכרים שבנה חי, המשפט הזה הופך למצמרר יותר.
הקלישאה אומרת שכל ישראלי חייב לשמוע את 13 הדקות האלה, אבל כדרכן של קלישאות זה לא מדויק. המילים של עינב שורפות את הלב, ולא בטוח שכבר יש מה לשרוף בשלב הזה. ובכלל, אם לצטט את שלום חנוך, אז מילים כבר לא אומרות מאום בשלב הזה. אין לאף אחד דרך להבין בכלל מה עובר על משפחות החטופים, ובטח שאין זכות לשפוט אותן. אלקין עצמו הקשיב לדבריה של צנגאוקר, ולא הגיב. גם זו שיטת עבודה. בהמשך, כשהיא קמה לעזוב את הדיון אלקין פנה אליה אישית ואמר: "אני חבר בקבינט, עינב, וממך אני מוכן לקבל כל דבר קשה כי מותר לך, כל עוד לא החזרתי לך את הבן שלך, מותר לך".
מדהים שאחרי יותר מ-13 דקות שהקשיב לדברים של צנגאוקר, הוא חשב שלחזור על המנטרה לפיה "לך מותר הכל" זה הדבר הנכון להגיד. רמות הניתוק של אלקין מחרידות. מתברר שהניתוק של אלקין הוא הדבר היחיד שגדול יותר מרמות האינטרסנטיות של האיש שזחל לממשלה שהעומד בראשה "שלח בריונים לביתו", לטענתו. לזכותו הוא לפחות הקשיב לצנגאוקר עד הסוף, במקום להורות להוציא אותה מהכנסת, כפי שעשה יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן.
צנגאוקר לא צריכה את המילים היפות של אלקין או את החיבוק שלו, היא צריכה שהוא יישב בקבינט ויילחם בשביל להחזיר את כל החטופים. "לא כי מותר לי", הגיבה לשר, "לא מותר לי הכל… אין לנו לגיטימציה לעשות מה שאנחנו רוצים. אנחנו זועקים את הזעקה של היקירים שלנו ומבקשים ממכם לפעול להפסיק לדבר... אנחנו בוכים, מתעצבנים, מגדפים, אבל אנחנו עם הצער והכאב שלנו כל שניה, אנחנו לא מחפשים את האמפתיה... תתביישו לכם, איך אתם ישנים בלילה".
עוד אנשים שקשה להבין איך הם ישנים בלילה הם אנשי זרוע התקשורת של מכונת הרעל, המכונים "הפטריוטים" של ערוץ 14. זה היה עוד ערב של דיונים ברמה גבוהה על "דיקטטורת מערכת המשפט", שכלל על הדרך גם ניתוח אובססיבי של ציוצים של אילן שילוח וקביעה גזענית לפיה יש משהו ב-DNA של קיבוצניקים שהופך אותם לחובבי טוטליטריזם. עוד יום במשרד. בין לבין ינון מגל שקל בקול רם אם לתת לעינב צנגאוקר במה בתכנית שלו.
"אנחנו רוצים לראות את עינב צנגאוקר? את איך שהיא דיברה הבוקר לאלקין?", שאל מגל את הפאנל שלו. תזכורת למי שהספיק לשכוח: עינב צנגאוקר היא אישה מאופקים, מצביעת ליכוד, שהיא במקרה גם אמא של מתן בן ה-24 שנחטף בפיג'מה ממיטתו בקיבוץ ניר עוז. גלגול העיניים המופגן של מגל כשהוא מדבר על אמא של חטוף הוא יותר מהצהרת כוונות, מדובר בהצהרת מלחמה. המסגור של מונולוג הכאב שלה כ"איך שהיא דיברה הבוקר לאלקין", מעבר להיותו מופת של אנטי-עיתונאות, מתפקד כמשרוקית כלבים לבייס. מישהו בצד הפאנל (זמרי או פליישמן) עונה לו בבירור: "לא", ומגל אומר בלי טיפה של חמלה "לא לראות? אוקיי, בואו נעבור נושא". וככה, בלי לחשוב פעמיים, ויתרו על "הנושא" הזה, שמאחוריו עומדים 100 חטופים.
בקטנה
חדי האוזן שמו לב לבחירה מוזיקלית מעניינת באחד המעברונים של "הפטריוטים" שהציגו את אנשי האופוזיציה והמחאה על רקע שירת המקהלה המפורסמת מתוך "כרמינה בוראנה" של קרל אורף הגרמני, שהיה מקורב למשטר הנאצי. למי שלא מחובר לגוגל נזכיר שמדובר ביצירה שמומנה על ידי יוזף גבלס, שאף דאג אישית לפטור את אורף משירות צבאי. היצירה עצמה הפכה למזוהה עם ההיטלריזם, סימלה את המיתולוגיה הארית, והושמעה באסיפות של אנשי הרייך השלישי. במקרה הטוב, זו הייתה בחירה תמימה שנובעת מבורות עצומה של אנשי ערוץ 14. במקרה הרע, ולצערי הסביר יותר, נחצה עוד גבול של הסתה. הלוואי וזה היה מפתיע.