גם במהדורות חדשות שעוברות במהירות בין נושא לנושא, יש רגעי חסד. אחד מהם התרחש אמש, כמעט מבלי שנבחין בו, עת התארחה פדוית השבי, שרון אלוני קוניו, לשיחה קצרה עם יונית לוי באולפן המהדורה המרכזית.
תכף נגיע אל הרגע הזה, שהפך מתמונה וקול לאגרוף בבטן של כל מי שמצפונו עדיין לא נשחק עד דק, כפי שמייחלת ממשלת ישראל, אבל קודם כל סליחה. ממי אני מבקש סליחה? מהחטופים בעזה וממשפחותיהם. אמנם העלינו את החטופים על ראש דאגותינו, אבל עם הזמן שחלף, נדמה שהתרגלנו: אנחנו מברכים שנזכה לראותם במהירה, אנחנו עונדים את הסיכה הצהובה, יכול להיות ששמנו את פעמינו לכיכר החטופים פעם או פעמיים או אפילו חמש, אבל בגדול - הם הפכו לכוכבית בשידורי החדשות.
מניין הימים בפתח משדרי האקטואליה, קרוב משפחה של חטוף לקראת סיום התכנית - והנה הם הפכו ממשהו שצריך לבעור בלב כולנו למעין תחזית מזג האוויר. הבדיחה השחוקה על מזג האוויר התקיימה גם בעניינם: כולם מדברים על הנושא, אף אחד לא עושה יותר מדי בקשר אליו. מצוות אנשים מלומדה של מניין ימי המלחמה, קיר לא מטויח, כמנהג החרדים, זכר לחורבן הבית, אבל לא משהו שאפשר לפעול למענו.
יסלחו לי קרובי המשפחות שסבלן הוא בל יתואר, אבל גם הן נכנסו לשטנץ של הדיווח החדשותי. בפנים ארוכות הם יושבים באולפן, מחכים בסבלנות לתורם, שמגיע אחרי הדיווחים הביטחוניים והפוליטיים. בעיניים טרוטות מחוסר שינה הם מספרים על הגעגוע, עונים על שאלות שהפכו לקלישות לגבי מה יעשו לאחר שובו ועוד.
זה אמור לזעזע כל צופה, אבל מה לעשות שגם אנחנו, אפילו מי שמזדהים במיוחד עם כאבן, הפכנו קצת אטומים, לא מכוונה רעה חלילה כמו אלה (ירחם אלוהים על נשמותיהם. בעצם - שלא ירחם) שמגדפים אותם ושהפכו אותם לאויבים, אלא רק מרוב שנשחקנו. ואם הסבלנות שלנו כצופים נשחקה, רק דמיינו מה עובר על בית שבו לא רק החוסר והגעגוע הפכו לדיירים קבועים, אלא שכל צלצול טלפון מקפיץ את כולם, כבר יותר מ-14 חודשים.
רגע שובר לב
והנה, דווקא ברגע שבו היה נדמה ששום דבר כבר לא נוגע בנשמותינו, התארחה באולפן חדשות 12 שרון אלוני קוניו. אלוני קוניו התראיינה כבר פעמים רבות בעבר, ובכל זאת, הנה כמה ראשי פרקים: היא נחטפה עם משפחתה מקיבוץ ניר עוז, שהתה עם בעלה דוד ושתי בנותיה, אמה ויולי, בשבי במשך 52 ימים, לאחריהן שוחררו - בעוד בן זוגה, דוד נותר מאחור.
אז מה הצליח לרגש כל כך בסיפור שעיקריו ידועים מראש? הרגע שבו סיפרה איך בתה הקטנה סיפרה בטיפול האחרון שעברה, לפני מספר ימים, למטפלת: "נראה לי שאבא שלי כבר לא אוהב אותי". לשווא מסבירה לה שרון שאביה מאוד מתגעגע אליה ורוצה לשוב הביתה, אבל בעיני הילדה הקטנה, לעובדה שאבא לא חוזר הביתה במשך כל כך הרבה ימים, יש רק משמעות אחת: אבא לא אוהב אותה מספיק.
זה היה רגע שובר לב דווקא מפני שלא תוארו בו זוועות, עינויים, אונס וכל מקרי הקיצון עליהם שמענו כבר מפי שורדי השבי. לו הייתי יכול, הייתי מקרין את הקטע הזה בלופ לשרי הממשלה, מכריח אותם לצפות בו שוב ושוב, בעודם נאחזים בקשקוש על כך שסיום המלחמה יביא עלינו 7 באוקטובר נוסף.
אפילו יונית לוי, ששומרת לרוב פאסון שזיכה אותה בכל מני תארים כמו "נסיכת הקרח" נקלעה אל סף הבכי. "זה שובר לב מה שסיפרת עכשיו", אמרה לאלוני-קוניו ולשבריר שנייה השתרר שקט באולפן שבו עוברים במהירות מנושא לנושא, רגע אחד שבו יכלו לשמוע איך כל עם ישראל נושם נשימה כבדה מול מסך הטלוויזיה.
יסלחו לנו משפחות החטופים על שהתרגלנו לסבלן. על שהפכו לריטואל: מניין הימים, הראיונות הקבועים עם עינב צנגאוקר, הכרזת המשפחות בכל מוצאי שבת, בן המשפחה הקבוע שנמצא בכל פאנל חדשותי משעות הבוקר ועד למהדורה המרכזית. סליחה מהן ותודה לשרון אלוני-קוניו שהצליחה לרגע לסדוק את התבנית ולגעת בלב כל הורה בישראל - ולו לרגע אחד של חסד, חסד שלצידו מתעוררים בצוותא התקווה לשחרורם והזעם על מי שהפכו אותם, בציניות דוחה, לכלי משחק פוליטי.