בקיץ 2019, רגע לפני הקורונה ושאר הצרות, הגיע לאקרנים העיבוד המחודש של "מלך האריות". הוא היה פרק נוסף בסדרת העיבודים של דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם, ולמרות שהוגדר כ"לייב-אקשן" לא היו בו למעשה שחקנים בשר ודם או פריימים מצולמים כלשהם. מדובר היה פשוט באנימציה חדשנית וריאליסטית במיוחד, שהציגה אותו סיפור כמו בסרט המקורי, אבל בצורה שגרמה לצופים להרגיש כאילו שהם נמצאים בספארי.
התוצאה היתה מחרידה, ולא רק שלא הוסיפה שום דבר למקור המופתי, אלא גרעה ממנו. זה לא מנע ממנה להפוך לבלוקבסטר עצום. בישראל, היא הצטרפה לרשימה מצומצמת של סרטים מן השנים האחרונות שחצו את רף מיליון הכרטיסים. כתוצאה מכך, מגיע עכשיו פרק נוסף ביקום ההולך ומתרחב של "מלך האריות", שוב על בסיס אותה טכנולוגיה פורצת דרך, שבינתיים עשתה עוד כמה צעדים קדימה. הוא עלה לאקרנים בסוף השבוע, ומוקרן אצלנו בגרסה המקורית ובגרסה מדובבת לעברית.
הפעם, קוראים לסרט "מופאסה: מלך האריות". גם הוא רחוק מלהיות יצירת מופת, וגם במקרה שלו זה כנראה לא יפריע לו לרסק את הקופות. ההבדל היחיד לעומת הפעם שעברה: באותו קיץ 2019 שנראה כל כך רחוק, העיבוד הקודם הגיע לאקרנים עם הרבה דיבור סביבו, והיה תופעת תרבות ברמה של "ברבי" ו"מרשעת". הפעם, הסרט החדש מגיע לאקרנים בשקט-בשקט, רגע לפני שנגמרת השנה וסוגרים את הבסטה. ככה זה: התרגלנו כבר לכך שפרקים חדשים של "מלך האריות" יהיו חלק שגרתי מחיינו, כמו טילים מתימן באמצע הלילה.
"מלך האריות", כזכור, הציג לנו את דמותו של המלך המבוגר מופאסה, בדיבובו של ג'יימס ארל ג'ונס, שהלך לעולמו לפני כשלושה חודשים והסרט הזה מוקדש לו. ארון פייר, שפרץ השנה בלהיט "רבל רידג'" של נטפליקס, מחליף אותו. העלילה מתארת את צעירותו של מי שאנחנו מכירים כמלך בא בימים, ומנסה להבין מה עיצב את אישיותו ובנה את דמותו. התשובה לכך לא מעניינת במיוחד, וספק אם תשנה את מה שחשבתם על הדמות או על החיים בכלל.
נוסף לכך, התוצר החדש מסביר גם מה יצר את הקרע בין מופאסה לאריה אחר, אותו בסופו של דבר נכיר כסקאר. בין השאר, השניים מתחרים על לבה של אותה לביאה, סארבי, כאן בקולה של טיפני בון. ביונסה שוב חוזרת על תקן נלה, ובתה במציאות בלו אייבי קרטר תורמת את קולה לבתה בסרט. גלריית הדמויות כוללת עוד הרבה שמות מוכרים. האנרגטיים מכולם הם סת' רוגן ובילי אייכנר כאתנחתאות הקומיות, פומבה וטימון. התוספת המשמעותית היא דמותו של קירוס, מלך האריות הלבנים, שמתהדר ברעמה צחורה אך בנשמה אפלה, וניצב על תקן הארכי-נבל, אויבו של מופאסה. הוא מדבר בקולו של השחקן הדני מאס מיקלסן, שבדרך כלל מככב בסרטים מסחריים פחות.
גם במאי הסרט, בארי ג'נקינס, מוכר מעולמות הקולנוע האמנותי. הוא פרץ בזמנו עם "אור ירח" המוערך וזוכה האוסקר, והמשיך עם "סיפורו של רחוב ביל" והסדרה "מחתרת המסילה" שהיו גם כן מאתגרים יותר מאשר מסחריים. הליהוק שלו לפרויקט הממוסחר של דיסני עורר סקרנות, תמיהה וביקורת, ובסופו של דבר התברר שההר הוליד עכבר - הקולנוען חלילה לא מביש את עצמו, אבל גם לא מותיר חותם, וקשה להרגיש בהבדל. אם היו אומרים לנו שמאחורי המצלמה עמד ג'ואי שמואי, היינו מאמינים.
באשר לקפיצת הדרך הטכנולוגית - במקרה זה מרגישים בהבדל. ועוד איך! דבר כזה עוד לא ראינו: האריות, החיות האחרות והעולם שלהם נראים מוחשיים באופן מדהים, מפעים וכל שם תואר אחר שרק תרצו. כל תנועה, כל הבעת פנים, כל משב רוח - הכל נראה כל כך אמיתי, כאילו באנו לקולנוע ומצאנו את עצמנו בסוואנה.
השאלה היא, מה בעצם הטעם בכל זה - אז מה אם זה נראה אמיתי? גם סרטי טבע נראים ככה, בטח אם יש לכם טלוויזיה ברזולוציה מספיק גבוהה, רק שהם מלכתחילה הדבר האמיתי. מה הטעם להשקיע כל כך הרבה משאבים, כסף ואפקטים בשביל להציג חיקוי למשהו שממילא קיים באמת? בשביל זה המציאו ופיתחו את הקולנוע - בשביל להתחרות בנשיונל ג'יאוגרפיק? בשביל להציע פתרון למי שרוצים לקחת את המשפחה לספארי וידם אינם משגת לממן את הטיול? לא ברור אם מקומו של "מופאסה: מלך האריות" באולמות הקולנוע, או בחדר תצוגה במוזיאון הטבע.
העימותים בין האריות מתפתחים בסופו של דבר לקרבות אלימים וקטלניים למדי, ולא ברור מה הקשר בין זה ל-DNA של הסרט המקורי. מה בין הקלאסיקה ההיא למוטציה הזו, שברגעי השיא שלה נראית כמו גרסת המבוגרים בלבד של נשיונל ג'יאוגרפיק. ולמה שהורים ירצו לקחת את ילדיהם לראות מחזות מבהילים כאלה? מספיק אנשים ינהגו כך כדי להפוך את "מופאסה: מלך האריות" לשובר קופות ענקי, אבל מה לעשות שאני פשוט לא מסוגל להבין אותם? אני לא מתווכח עם ההצלחה, היא פשוט נשגבת מבינתי.
ישי קיצ'לס ואבנר על "אנורה", "בידוק" וסרטי הכריסמס הגדולים
מעבר להישגים הקופתיים שבוודאי ירשום, בכל זאת יש ב"מופאסה: מלך האריות" משהו נוסף שיזכרו בעתיד: המוזיקה של לין-מנואל מירנדה. בניגוד לשמות נוצצים אחרים כאן, היוצר שאחראי ל"המילטון" ו"אנקנטו" לא מאכזב, ומספק מחרוזת להיטים קצביים וקליטים. הימור: את השיר "ביי ביי" מהסרט עוד נשמע הרבה, למשל כפסקולים לכתבות מגזין על מישהו שפוטר או פרש או על זוג שנפרד. בשלב מסוים כבר יימאס ממנו, אבל עד אז כבר יהיה סרט נוסף בסדרת "מלך האריות".