נתחיל מהסוף, מהביקורת המוזיקלית: "תמיד אוהב אותי" הוא באנגר פופ קלאסי. עם מיליוני האזנות בסטרימינג ואינספור גרסאות כיסוי זה מרגיש מיותר לציין את זה, אבל לפעמים גם את המובן מאליו יש להגיד. הפזמון שלו הוא מהקליטים שיצאו כאן בשנה האחרונה, והוא מתחרה רציני ל-APT של רוזה וברונו מארס לתואר "הלהיט הקליט של הסתיו שקשה להוציא מהראש ברגע שהוא מתנחל שם". אני מחבב את השיר למרות שאני אתאיסט גמור שלא מאמין ביישויות דמיוניות שאוהבות אותו, ואין לי בעיה להשמיע אותו לבנות שלי ולרקוד איתן בחדר בשמחה - כי בדיוק כמו APT, גם במקרה של "תמיד אוהב אותי" המילים די פשטניות ומגוחכות. ככה זה עם תולעי אוזניים, זה יותר הביט הכיפי, ופחות הליריקה המתוחכמת - וזה ממש בסדר.
זו לא רק הדעה האישית שלי על השיר, אלא פחות או יותר מה שיוצר השיר המקורי אומר עליו. הראפר אֶלַייצוּר, או יאיר אליצור, מקפיד להבהיר בריאיונות שהוא יצר את השיר "כדי לצאת ידי חובה" בפני הרב שלו, שהניח בפניו את המילים שיהפכו לפזמון השיר. בריאיון לתכנית "הפטריוטים" ביום שני האחרון הוא אמר לינון מגל כי "השיר הזה, מחילה שאני אומר, מטופש מאוד". באותו יום הוא גם התראיין בתכנית הבוקר של ערוץ 13, שם אמרה לו רותם ישראל: "הכי הזוי, שמעתי שאמרת בהתחלה שהשיר מכוער", על כך הגיב אליצור, בחיוך כבוש: "אני עדיין…", ואז השניים נקרעו מצחוק.
והאמת היא שאם אהבתם את "תמיד אוהב אותי" אז בהחלט כדאי לכם להאזין לשירים קודמים של אלייצור, שרבים מהם - להבדיל מהלהיט התורן - מציגים כתיבה אישית מורכבת יותר ומעניינת הרבה יותר. האמונה של אליצור, שחזר בתשובה לפני 15 שנה, משפיעה מאוד על האמנות שלו - אבל היא לא מבטלת את הכישרון שלו שמצליח לשלב כתיבה אינטליגנטית עם לא מעט הומור.
בין השירים המומלצים: "המפתחות של האזיקים", מין גרסה אמונית מוקדמת של "ילד מטריה"; השיר "רביד" שמלא בניים דרופינג של זמרים ישראלים, וכולל הצצה יפה לפער בין דמות הראפר על הבמה לאבא לחמישה שחוזר הביתה; "אבטיח" (ספוילר: חרוז ל"משיח") שהוא קצת "תותים" של חנן בן ארי רק בגרסה הברסלבית, ומעל כולם "לא חוזר לרחובות" שחושף את הפוטנציאל הקומי העצום של אלייצור, שעובר בקליפ כמו הגרסה החרדית ל"ליל דיקי" הגאון.
להבדיל מהשירים האלה, שלפחות בציבור החילוני לא נחשבים ללהיטים, "תמיד אוהב אותי" לא רק הפך להמנון של ממש - בעיקר בגרסה המוכרת של הגר"א ששון שאולוב - אלא גם עורר "סערה" ציבורית מלאכותית. גם אליצור עצמו יודע שהסיבה שהוא הוזמן לפטריוטים כדי לבצע את השיר היא לא כי זה השיר האהוב על יותם זמרי, אלא בעיקר מתופעת הלוואי שלו - השיר "מעצבן" שמאלנים. הרבי נחמן אמר שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, בעוד הרב מירילשווילי אמר שמצווה גדולה לעצבן סמולנים תמיד.
כמובן שכמו רוב הדברים בערוץ הזה, מדובר בהנדוס מציאות נאה. ינון מגל ניצל את הביקור של אליצור באולפן כדי להציג מכתב שכתב הורה אנונימי בבית ספר שקרכלשהו בו הוא מתלונן שהשמיעו את השיר לילדים בכיתה. מה אני אגיד לכם? זה נשמע כמו אוי אוי אוי. ניוז פלאש: הורים לילדים מתלוננים כל הזמן על כל דבר שקורה בבית ספר שלהם, מהטעם של המנות בצהרון ועד סדר השיעורים בימי שישי.
האמת היא שמעטים השמאלנים שמתעסקים בתקופה הזאת במילות שירים. רובנו עסוקים בהישרדות מול הגזירות הכלכליות הכבדות שנחתו עלינו, ובחרדה לגורל החטופים ולקרובי משפחתנו שבמילואים. בזמן שהמהפכה המשפטית עושה את דרכה חזרה אל חיינו, להתעצבן משיר פופ נחמד זה לא פריבילגיה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. באופן אירוני, בעוד רוב החילונים לא ייחסו למילות השיר יותר מדי משמעות, בדיוק כפי שהם עושים עם שירים של עומר אדם, נועה קירל אוו אריאנה גרנדה - דווקא בציבור החרדי השיר גרם לפולמוס סוער.
הרב עזריאל אוירבך, ממנהיגי הפלג הירושלמי, טען שהשיר הוא כפירה. העיתונאי החרדי ישראל גרובייס הזהיר מפני תפיסת העולם הפשטנית של השיר, והאשים את השיר בשימוש של "מקצבים פופולריים של ההמון". הרב דויטש ממעלה אדומים טען כי השיר הוא "בין ספק אפיקורסות לוודאי אפיקורסות", וציטט את החזון איש כדי להבהיר שהתפיסה כאילו יהיה "עוד יותר טוב" סותרת את האמונה היהודית. מאוחר יותר הסביר הרב שלום ארוש, שכתב את פזמון השיר, שהרב דויטש חשב שמדובר בשיר חילוני ולכן הגיב כפי שהגיב. נו, נו, מתברר שגם לגאונים בתורה יש יועצי תקשורת.
הלוואי והייתי יכול לכתוב את הטור החמוץ שהעורך שלי ציפה ממני לכתוב. זה יכול היה להיות הרבה יותר קל. הייתי כותב בשיא הטבעיות על כמה זה מטורף לשיר בתקופה כל כך עצובה, עם חיילים שמתים כל יום וחטופים שנמקים בעזה על כך ש"תמיד יהיה רק טוב". הייתי יכול להיות האתאיסט שמתנשא על דתיים שבוחרים להמשיך להאמין באהבה של יצור שמיימי שהם אפילו לא מסוגלים לומר את שמו מרוב ייראה, ולשאול איפה היה הקב"ה ב-7 באוקטובר. הייתי יכול להיות הדמגוג שכותב שקל מאוד להאמין שאלוהים אוהב אותך בזמן שאתה לא צריך להתגייס ומקבל תקציבים מהמדינה, ועוד שאר ירקות שבאמת מאוד קל לכתוב אבל הם פשוט לא רלוונטיים כי לפעמים שיר חמוד הוא שיר חמוד. בדיוק כפי שאני לא מתכוון לקטול את רוזה על המילים המטופשות: "פרצוף נשיקה, פרצוף נשיקה, נשלח לטלפון שלך", שפותחות את הלהיט הגדול ביותר בעולם כרגע, אין לי סיבה לשפוט את המילים של ארוש ואליצור, בטח ובטח אם הן באמת מספקות נחמה מסוימת לאנשים מסוימים. יש גבול לציניות.
לא צריך להיות יהודי מאמין כדי להאמין בכח של מילים. בתור בן אדם שמתפרנס ממילים ומפרנס את משפחתו באמצעות חיבור של מילים אחת לשנייה, אני בטוח מאמין בזה. לפי התלמוד אין חטא גדול יותר מהוצאת דיבה, ואין מכשול גדול יותר בדרך אל האושר מאשר לשון הרע. אני לא יודע אם אני מאמין בזה. אונס למשל זה חטא יותר גדול מדיבה בעיניי. גם רצח. גם לבעוט בכלב. אבל אני כן מאמין שלרוב, לשון הרע זה פשוט מיותר. כמו רוב המלחמות. אני גם מאמין בכוח של מוזיקה לשנות את העולם. יש שיטענו שזה תמים יותר מלהאמין באלוהים, אבל יש לנו מספיק דברים להתווכח עליהם, ויש לנו מספיק מלחמות לסיים. בינתיים, אפשר פשוט להידבק בגרוב של אלייצור וששון שאולוב, או פשוט להעביר תחנה. הטכנולוגיה קיימת.