פרויקט חייו של אדיר מילר מרגש ומצחיק, אבל יש בו גם משהו עצוב מאוד

הטרנד החם בקולנוע הישראלי הוא סרטי שואה בהם הדור השני וא/ו השלישי נוסעים למזרח אירופה בעקבות המורשת של משפחתם. זה התחיל לפני כמה שבועות עם "הנכס" של דנה מודן שזוכה להצלחה וממשיך עכשיו עם "הטבעת", שעולה לאקרנים בסוף השבוע.

מאחורי הסרט עומדים שמות שכבר יש להם ברזומה עיסוק בנושא: אדיר מילר, שכיכב ב"פעם הייתי" השואתי של אבי נשר; ג'וי ריגר, שפרצה בסרט שואה אחר שלו, "החטאים"; והבמאים יואב ודורון פז, שלאחרונה הוציאו את "תוכנית א'" על תוכנית הנקמה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה.

חלוקת העבודה היתה כזו: אדיר מילר כתב את התסריט, לפי סיפורו האישי. הוא גם מככב, כשבצידו ג'וי ריגר, תיקי דיין, צוות של שחקנים הונגריים וגם ירדן ג'רבי, בתפקיד בכורה קולנועי. הוא אף אוחז בשרביט הבימוי ביחד עם האחים פז, ולצילום אחראי משה משעלי שצילם להם את "תוכנית א'", וגם את הסדרה "אבירם כץ" של דנה מודן שהזכרנו לפני שנייה. בישראל, הכל תמיד נשאר במשפחה.

מילר מגלם אדם שהיה הבטחה גדולה בעולם המשפט, אבל ירד מגדולתו בגלל פרק אפל בעברו ועובד כמורה לנהיגה. הוא חי בצל סיפורה של אימו, בגילומה של תיקי דיין, שהצילה את חייה ואת חייו בזמן השואה בזכות הטבעת שלה, אותה מסרה לחייל הונגרי שחס עליהם תמורת השוחד המוזהב. כשמצבה הבריאותי האם מידרדר, גיבורנו מחליט כי הדרך היחידה להציל אותה תהיה לאתר את החייל ואת התכשיט, ולשם כך נוסע להונגריה.

בטאץ' שנראה לקוח מאחד הסרטים של נשר, מתברר כי לגיבור יש בת שניתקה איתו קשר, בגילומה של ג'וי ריגר. הסיבה לנתק: היא לסבית, ואף עומדת להתחתן עם אישה בגילומה של ג'רבי, והוא מחזיק בדעות חשוכות ולא מסכים לקבל אותה ואת הבחירות שלה. היא בכל זאת מצטרפת אליו למסע, שנוסף לאיתור הטבעת גם מאפשר להם לנסות לאחות את הקרעים.

ראינו כמובן לא מעט סרטי שואה, אבל התסריט של "הטבעת" בכל זאת מצליח לרתק והוא בנוי בצורה חכמה ומותחת עם הרבה תפניות. החוכמה כאן היא שיש בסרט הרבה בדיחות, רובן בדיחות קרש עדתיות על הבדלים בין אשכנזים ותימנים, אבל הן באות בצד העלילה ולא במקומה או כחלק ממנה, כך שהסיפור מתקדם בצורה קוהרנטית, רהוטה ולא מעיקה. יש בו הרבה פלאשבקים לעבר המתארים את הונגריה בזמן המלחמה, והם שומרים על ערכי הפקה גבוהים בסך הכל. זה לא "רשימת שינדלר", אבל יחסית לרקורד המביך למדי של הקולנוע הישראלי בכל הקשור לשואה, זה בסדר גמור.

קו העלילה הלא-שואתי, זה שמדבר על יחסי האב השמרן ובתו הלסבית, משכנע פחות. עם זאת, מילר וריגר מקסימים והם מצליחים לשדרג את התסריט. מילר הצהיר כי "הטבעת" הוא "פרויקט חייו" והתשוקה שלו בהחלט ניכרת פה. יש אולי אנשים שפחות מתחברים להומור שלו, אבל קשה להאמין שיש איש אחד בעולם שלא יגיד שהוא אדם טוב, והנשמה שלו משתקפת על המסך. למרות הנושאים הקשים, "הטבעת" הוא בסך הכל מה שנקרא קראוד-פליז'ר. יפתיע מאוד אם לא ישבור קופות.

כיוון שכך, מעניין לבחון את האידיאולוגיה של הסרט. ובכן, מדובר באחד מסרטי השואה הלאומניים ביותר שיצאו מישראל בשנים האחרונות. יש בו אפס ביקורת פנימית, והוא אגרסיבי ביותר כלפי הדמויות ההונגריות, אפילו כשהן אדיבות.

באחד מרגעי השיא, הגיבור הישראלי סופג השפלה פומבית בגלל שהוציא דרכון אירופאי, ומי שמוכיחה אותו על כך היא נציגת הדור הצעיר. המסר ברור: מי שמרכין את ראשו בפני הצוררים האירופאיים יקבל מהם מנה אחת אפיים, ורק מי שיישאר נאמן לדגל הכחול לבן יישאר עומד על הרגליים.

ברגע אחר, התסריט מדבר ישירות לצופים ומצהיר שגם היום, ב-2024, כולנו צריכים לראות בעצמנו ניצולי שואה. כלומר, לפחות לפי "הטבעת", אנחנו נמצאים בדיוק באותה נקודה בה היינו ב-1945. אדיר מילר ידוע בעיקר כסטנדאפיסט, אבל פרויקט חייו נושא עמו בשורה עצובה מאוד.