כולכם טועים: שרה ויאיר נתניהו הם בכלל לא הנושא בתחקיר "עובדה"

"מטלטל" היא מילה ששמורה לתחקירים ולחשיפות עמוקות. ביום רביעי פורסם בכאן 11 תחקיר על נחמן חורי, הנהג שדרס למוות (אם יורשה, יותר קרוב לרצח) את רוכב האופניים גיא תימור. עבודת השטח הזו הביאה לחשיפה עיתונאית שבהחלט ראויה לאחת ההטיות של השורש "ט.ל.ט.ל".

הבעיה העיקרית במדינה המוטרפת שלנו היא שבשנים האחרונות, ובעיקר מאז 7 באוקטובר, במילה הזאת נעשה שימוש שגדל לממדים אינפלציוניים. עוד טלטלה ועוד אחת, ומרוב שאנחנו מטולטלים, זו כבר הפכה להיות המציאות שלנו. "בעולם מטורף רק המטורפים שפויים", אמר הבמאי היפני אקירה קורוסאווה, ובהשאלה מהציטוט הנפלא הזה ניתן לומר שבעולם מטולטל המטולטלים הם היציבים. החושים שלנו כל כך קהו, ששום דבר כבר לא מרגש אותנו. אם לא יטלטלו אותנו נשתגע.

בל נטעה, הממצאים שהביא ב"עובדה" ספי עובדיה היישר ממכשיר הטלפון של חני בליוויס, עימה היה מיודד במשך שנים רבות, הם לא רק מופת של עיתונות, אלא מסמך שלפני עשר שנים היה מרעיד את אמות הסיפים וכנראה גם מביא להליכים משמעותיים כנגד המעורבים. והנה אנחנו, בסוף 2024, עם ראש ממשלה שזוכה לכינוי "הנאשם מספר 1", עם שר ביטחון פנים - סליחה, ביטחון לאומי - לו היסטוריה עבריינית, עם מערכת משפט מוחלשת ומפוחדת ועם אין ספור עדויות קודמות על הטירוף של האישה החזקה במדינה. בנסיבות הללו, מה לנו כי נטולטל?

התחקיר של עובדיה, על גילוייו המדהימים, לא חידש דבר לאיש. כולם יודעים שכך מתנהלת המדינה שלנו, כולם מכירים את אותה "מכונת רעל" מפורסמת. התגובות נעות בין אהדה מוגברת עוד יותר של תומכי משפחת נתניהו, לבין מנה נוספת ולא משמעותית לסלידה העצומה שחשים מתנגדיה. מה שהיה הוא שיהיה, וצריך להיות יותר מתמימים כדי לחשוב שכעת תגיע "רעידת אדמה", האחות הגדולה והאקטיבית יותר של "טלטלה".

כל החשיפה מתבססת על שיחות שנשלפו מהמכשיר של בליוויס, אולם צריך לזכור שעד יום חמישי אחוז זעום מהציבור הכיר בכלל את שמה, וכשמושאי התחקיר העיקריים הם לא פחות מאשת ראש הממשלה, בנו ומפכ"ל משטרה שתול (אין ספק שתיפתח נגדו חקירה. ברור), קל לראות בה רק כלי משחק, "אדם שנוצל", כפי שהגדירו זאת לא מעט פרשנים ומקורבים במהלך סופ"ש. המקרה של בליוויס והתנהלותה מלמדים אותנו על מורכבות נפש האדם, ובעיקר כמה קל לתמרן אותה - אפילו בקרב אלה שאינם קלים לתמרון.

חיים לוינסון הפך בצדק לעיתונאי במעמד סלב. הישירות והבוטות שלו, לצד חשיפות יפות ומרובות, הציבו אותו בחוד החנית. גם ביום שישי ב"אופירה ולוינסון" לא היסס להיכנס בדובר המשטרה ולהתייחס לתחקיר במילים חריפות. זמן קצר לאחר הפרסום צייץ ב-X "תמיד אהבתי את חני" עם אזכור לציוץ ההספד שלו בזמן אמת על האישיות שלה, כשכנה נפלאה מיפו מחד, אבל מנהלת לשכה ואשת סוד נוקשה מאידך.

עם הדברים שכתב לוינסון, שכידוע אינו חסיד נלהב של בולשיט, אפשר להסכים או שלא, אחרי הכול מדובר בחוויה סובייקטיבית, אלא שהציוץ הזה רק פתח את דברי ההספד. בציוצי ההמשך תיאר את פועלה, את תכונותיה ואת הסיוע לשכניה וסיכם ב"איזה אישה טובה הייתה".

בליוויס הלכה עם משפחת נתניהו באש ובמים. היא הייתה סופר-נאמנה. נאמנות היא תכונה שנחשבת לחיובית, הרי כולנו רוצים עובדים מסורים, בני זוג שלא יבגדו וכלב שיכשכש בזנב כשאנחנו מגיעים הביתה, אבל לאורך ההיסטוריה נאמנות גם הוכיחה את עצמה כמסוכנת. לא צריך להזכיר אילו מעשים נוראיים, גדולים כקטנים נעשו בשם הנאמנות בעבר, וכיצד היא הולכת יד ביד, באופן המילולי ביותר שיש, עם המילה "אומרטה", קוד השתיקה של המאפיה שנחתם על ידי חתך בכף היד.

בגלל הנאמנות, ובעיקר בשל הפעולות שעשתה בשמה, אנחנו יודעים שהפעם לוינסון, וכנראה גם אחרים שסיקרו את לשכת ראש הממשלה, אכלו את הלוקש: בליוויס לא הייתה אישה טובה. היא גם לא הייתה "עובדת משרד שנוצלה". היא הסבה נזק במו הוראותיה ופיה להרבה מאוד אנשים וסייעה להפוך את חייהם לגיהינום, כולל החיים של משפחה שכולה מקיסריה. כך לא נוהג אדם חיובי. גם העובדה שהמכשיר הנייד שלה, נשק יום הדין, נמסר כאקט נקמה (שאליו נגיע עוד מעט), לא הופכת אותה לאישה טובה, ממש כשם שניר חפץ, שהחל להסגיר בנדיבות סודות מתוך המשפחה רק לאחר שהפך לעד מדינה, לא בדיוק נמצא בצד של המלאכים השומרים. אפשר לקבוע בוודאות שבהגדרה העדינה ביותר היה בבליוויס, לצד הטוב, גם המון רוע.

אם היה משהו בתחקיר שבכל זאת הצליח לטלטל בכל מאודו ולהזיז את המחט המצפונית של הצופה, זהו סיפור הנסיעה של בליוויס, לאחר שנושלה כבר מהלשכה, לבית בקיסריה. עובדיה תיאר כיצד בעודה על ערש דווי, בליוויס נענתה לבקשתה של שרה נתניהו, נסעה במשך שעה וחצי מיפו כדי להביא את הגברת לתל אביב, המתינה בחוץ במשך יותר משעה בטרם התבשרה ש"כבר לא צריך, הוא הגיע הביתה". מכל המסמכים המזעזעים שנחשפו בתוכנית, זה היה הרגע האנושי המסעיר ביותר. לא היה בו שום אלמנט פלילי והוא לא נגע למפגיני קפלן או לאורלי לב. היו שם רק אטימות ונבזות כלפי אדם הנוטה למות.

זה גם היה הרגע ששינה באבחה את עמדתי על בליוויס. אחרי הדעה שעיצבתי עליה במשך יותר משעה כאדם שלילי שבאמתחתו שלל מעשי נבלה, פתאום חשתי כלפיה מנת רחמים. אקורד הסיום העצוב הזה עורר את האמפתיה שכנראה לא מגיעה לה. ואז הכול הפך להיות ברור יותר: אם מתחקיר כזה, על אישה שלעיתים קרובות מדי סבלה ממחסור כה חמור במצפון, יצאתי עם תחושה כזאת, מה לי כי אלין על חיים לוינסון והאחרים שהכירו אותה במשך עשורים שלמים?