הוליווד הוא המקום בו חלומות מתגשמים. כל המיתוס האמריקני במקום אחד. בשנת 1970 הגיע להוליווד צעיר בן 20 מניו ג'רזי בשם אלן סילבסטרי. לא היה לו שקל על התחת, או דולר על הישבן, תלוי מי מספר את הסיפור. "הייתי מרושש, לא היו לי תכניות ולא היו לי שאיפות", הוא סיפר בריאיון לסן פרנסיסקו אקזמינר ב-1986, "אפילו לא הלכתי לסרטים". הוא ניסה להתפרנס כנגן גיטרה, כשהוא קיבל לפתע הצעה מאוד מפתיעה: להלחין פסקול לסרט. הייתה רק בעיה אחת: הוא לא ידע להלחין שום דבר.
הוא קנה את הספר "הלחנה לסרטים: הטקסט השלם" של ארל הייגן, המלחין שאחראי לנעימה של "התכנית של דיק ואן דייק", ולימד את עצמו איך לכתוב פסקול. יחד עם השנתיים האקדמיות שלו בבית הספר למוזיקה ברקלי בבוסטון, זה הספיק. הסרט דל התקציב "חבורת דוברמן" הפך להצלחה מפתיעה, וסילבסטרי יכול היה להשוויץ בתואר מפתיע: מלחין סרטים. כמה שנים לאחר מכן יפגוש את הבמאי הצעיר רוברט זמקיס וילחין את הפסקול לסרט "בעקבות האוצר הרומנטי". שיתוף הפעולה המוצלח הזה יהפוך להיות קבוע, ומאז סילבסטרי יעבוד עם זמקיס על כל סרטיו.
כמו במקרה של ג'ון וויליאמס וסטיבן שפילברג, יהיו כמה סרטים שיבלטו מעל כולם בשיתוף הפעולה המוזיקלי-קולנועי הזה. במקרה של סילבסטרי וזמקיס היה זה "פורסט גאמפ" שיזכה להצלחה כבירה גם בקופות וגם אצל המבקרים, אבל אם יש פסקול אחד שעומד מעל כולם בקריירה של סילבסטרי, זה ללא ספק הפסקול של "בחזרה לעתיד".
האגדה מספרת שאולפני הסרטים בהוליווד לא באמת רצו לעשות את "בחזרה לעתיד". התסריט שכתב זמקיס עם בוב גייל הרגיש להם מוזר מדי. אלא שאז נכנס לתמונה סטיבן ספילברג, השם הכי גדול בהוליווד באייטיז, שהחליט להפיק את הסרט בחברת ההפקות "אמבלין". הייתה רק בעיה אחת: ספילברג ממש לא התרשם מהעבודה של סילבסטרי, והציע לזמקיס להחליף אותו. האחרון ניגש לסילבסטרי והסביר לו שבשביל לרצות את ספילברג הוא יצטרך להלחין משהו "אפי". שבועיים אחרי הוא כבר הקליט את הנעימה המפורסמת של "בחזרה לעתיד" שמוכרת לכל בן אנוש שנולד מאז 1985.
אלפי ישראלים הגיעו כדי לראות סרט שרובם כבר ראו, ובכל זאת אפשר היה לשמוע את הנשימה נעתקת מפיהם ברגעי המתח שכולנו ידענו איך הם ייגמרו. מחיאות כפיים סוערות נשמעו באולם בכל פעם שביף חטף אגרוף או נקבר תחת הר של דשן. תשואות נשמעו גם כשמכת ברק פגעה בכיכר השעון, והעבירה 1.21 ג'יגהוואט אל "קבל השטף" של מכונת הזמן ושלחה את מרטי מקפליי בחזרה לעתיד. צריך לזכור ש"העתיד" בסרט הוא שנת 1985, שזה 40 שנה בעבר מבחינת צופי הסרט בהווה, דבר שהופך את כל החוויה לאפילו יותר קסומה בשביל ההורים בקהל, שהביאו את הילדים שלהם כדי לחוות את אחד הסרטים הכי אהובים בכל הזמנים בצורה הראויה ביותר - על מסך ענק ועם מוזיקה חיה.
צריך לזכור שבזמן אמת הפסקול של "בחזרה לעתיד" הכיל בעיקר פזמונים (כולל ארבעת השירים שמנוגנים ב"נשף" בסרט), ורק שתי רצועות שהולחנו על ידי סילבסטרי היחסית אנונימי דאז. מאז יצאו גרסאות מורחבות ומחודשות של הפסקול, שמכיל את כל הקטעים של סילבסטרי שהפכו כבר לקלאסיקות. מאז הוא הלחין פסקולים לסרטים מצליחים לא פחות, כמו סדרת סרטי "הנוקמים", אבל הוא לעולם לא יצליח - וספק אם בכלל ניסה - ליצור יצירה אפית כזאת שוב.
אגב, ספילברג שבזמן אמת רצה להחליף אותו בסרט זכה לעבוד איתו לא מעט מאז כמפיק, ואף השתמש בו כבמאי בסרטו "שחקן מספר אחת" (שם מהדהדת הנעימה של 'בחזרה לעתיד'). במהלך העבודה הוא יכה על חטא ויהלל את סילבסטרי: "אלן מתלהב מהאפשרות לעזור למישהו לספר סיפור. הוא לא כותב מוזיקה מחוץ לעולם הקולנוע, אין לו צורך לכתוב 'יצירת מופת'. זה נובע מכך שלאלן יש נקודת מבט אישית ומובחנת, ונקודת מבט זו אינה קשורה למוזיקה - היא קשורה לסיפור. וכהוכחה למסירותו לנרטיב המוזיקלי".
כותב שורות אלה נכח בגרסת המחזמר (שנכתבה גם היא על ידי סילבסטרי) בלונדון, שרצה במקביל גם בניו יורק. בגרסה המחודשת נעשו כמה שינויים ברוח התקופה. כך למשל במקום שטרוריסטים לובים ינסו לפגוע בדוק בראון, בסרט הוא פשוט נפגע מהרעלת קרינה. למה? כי זה לא פוליטיקלי קורקט להציג ערבים כטרוריסטים בימינו. מצד שני, הקטע בו בן נוער מתחרמן עם אמו הצעירה ברכב איכשהו עדיין יורד לכולם בגרון. נו, מילא. החזרה לגרסת הסרט בתל אביב מוכיחה שמה שהיה נכון ב-1985 עובד גם ב-2024 במובן הזה, כאשר המרדף של הטרוריסטים אחרי מרטי מרגיש אפילו אמיתי מדי בתקופה הזאת, בצד הזה של העולם.
המנצח אנתוני גבריאל היה אחראי על מלאכת הניצוח בקונצרט, שכלל עוד 20 דקות שנכתבו במיוחד עבור גרסת הלייב של הסרט. הפתעה נחמדה חיכתה לחובבי הפרנצ'ייז בחזרה מההפסקה, כאשר התזמורת ניגנה את נעימת המערבון מתוך הסרט השלישי, ופתחה את התיאבון להקרנה של שאר חלקי הטרילוגיה בהיכל התרבות. גרייט סקוט, זה כל כך נחוץ.