באלבום החדש שלו, "חלק לא נפרד מאחרים", עברי לידר בא להילחם. על הקריירה, על המוזיקה, ובעיקר על תשומת הלב של התקשורת והקהל. רוב הזמן הוא מנצח ומצליח, במקומות מסוימים הוא מתאמץ מדי. כשלידר הפך לכוכב לפני רבע מאה, עוד מכרו פה דיסקים, גלגלצ חיבקו אמנים נבחרים ובנו להיטים וקריירות ודני סנדרסון הוציא אלבום בשם "תולדות המים", שבו יצר שירים למבצעים אחרים ולא שר בעצמו. 1,300 ישיבות פלייליסט קדימה, והכל השתנה. הקהל הצעיר ברשתות החברתיות ובשירותי הסטרימינג כבר לא צריך את הרדיו שיחליט בשבילו מה להיט, לפחות ארבעה דורות חדשים של אמני פופ צמחו כאן (דור רימון-רוני-מאיה בוסקילה, דור הפופ הים-תיכוני משה פרץ-דודו אהרון-עומר אדם, דור סטטיק ובן אל-אליעד-נועה קירל ושוב הים תיכוני עם עדן חסון-אושר כהן-ששון-אבורומי), ואמנים בוגרים שחוששים להיעלם מחפשים דרכים לשמר את מעמדם - מחזור חומרים ישנים, שיפוט בריאליטי מוזיקלי בטלוויזיה, קריירת משחק או הנחיה או חשיפות במדורי רכילות.
לידר, אדם ואמן שמודע היטב למציאות, בחר אחרת. בגילו (50) ובמעמדו, הוא היה יכול להמשיך לדגור בהופעות על הלהיטים מפעם (ראיתי אותו לא מזמן בהופעה בהיכל מנורה - הוא היה ונשאר פרפורמר סוחף שנותן שואו מצוין), לככב בקמפיינים לסלולר וכרטיסי אשראי ולחכות שגלגלצ יואילו בטובם להשמיע שירים חדשים שלו. אבל לידר הוא פייטר עם חזון ויכולות הפקה גבוהות, שמגובה במוחות מהמבריקים בתעשיית המוזיקה, ובאלבום החדש שלו, מרובה האורחים, הוא הצליח ליצור אירוע מוזיקלי וגם אירוע מדיה, שלא ניתן להתעלם ממנו. במקום עוד אלבום עם להיט וחצי, ריאיון במוסף בעיתון וכמה ריאיונות רדיו, שיתקשה להתבלט בתוך שטף הכוכבים הצעירים והסחורה שלהם שמציפה את השוק - מה שבדרך כלל קורה עם אמנים בשלב בקריירה בו הוא נמצא - נולד כאן אלבום שעשוי להחזיר את לידר לצמרת, לא רק כאמן מופיע שממלא היכלים גדולים, אלא גם כמי שכולם מדברים עליו.
כי אף אחד לא יכול להתעלם מאלבום שכולל את אביתר בנאי, טונה, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, אודיה, שחר טבוך, אבי אבורומי, ההיסטוריון יובל נח הררי והחזן שי אברמסון. ברור שאם לידר היה שר כאן את כל השירים בעצמו, זה היה משחק אחר לגמרי. השיטה היא שיטת ההיפ הופ. אלבום של האמן המרכזי, שמארח אחרים ביצירה שלו, לדואטים, או שירי סולו, כשחלק מהשירים הוא שר בעצמו.
טקסטואלית, "חלק לא נפרד מאחרים" הוא כנראה האלבום הכי טוב שלידר הוציא עד היום. יש כאן אסופת שירים בוגרת, שבה הוא עוסק בכנות בגילו, באבהות, באהבה, בפחדים, באמונה, במוות, בפילוסופיה קיומית (עם מוטיב חוזר של תחושת ריקנות), בתרבות העכשווית, בחברה המערבית. ככותב, לידר התמחה עד היום בלנוע בין קלילות פופית עם אמירה חברתית ("מוגזם", "בתי קפה", "האנשים החדשים", "בחום של תל אביב"), לבין שירים עם עומק שדיברו על אהבה ועל החיים, על עצמו ועל סביבתו ("מישהו פעם", "הכל בוער", "מרי לנצח", "אישה לוויתן"). באלבום הזה הוא שם דגש רב יותר על מצוקה וכאב, עם כנות, הומור וביקורת, כמראה למה שעבר עליו ועלינו בשנה פלוס האחרונה.
כבר בשיר הראשון, "מה זה פייסבוק, אבא", לידר מתנפל בשצף קצף עם היפ הופ וראפ על תרבות הרשתות החברתיות בשיר שלא לוקח שבויים, ושהפזמון שלו כן ועצוב: "והאמת שאין אותי, רק מלא תמונות שלי, לא בטוח מי אני... מה הסיפור שלי?". ב"אלוהים שלי 2.0" לידר מתעסק באמונה שלו. הוא כמובן מצטט את עוזי חיטמן ושואל את מה שכל ישראלי מאמין שאל מאז 7 באוקטובר, איפה אלוהים והאם הוא שומע. צריך באמת להאמין באלוהים כדי לשיר שיר כזה בהתכוונות מלאה ומבלי להישמע ילדותי, ולידר הוא אדם מאמין, והכנות שלו כאן גוברת על הציניות של מאזין שאיננו מאמין. יובל נח הררי מדבר על אלוהים בסוף השיר, ולכאורה מנסה לענות על השאלות אבל משאיר את המאזין עם תשובה חלקית.
"רוקדת מול כולם", דיסקו חמוד עם אודיה, שובר לקלילות אחרי הכובד של ההתחלה ומנסה לחבר את הילדים שמעריצים אותה עם ז'אנר קלאסי, אבל בעיקר מיועד לעורכים ברדיו. נראה אותם לא משמיעים. ב"בכיתי" לידר ממשיך לטפל בעצמו. על רקע פופ אורבני ממכר, הוא שר על הנטייה שלו להזיל דמעות בפורקן: "וטעמתי את הלב שלי בוכה, חופשי יותר, הרגשתי לא תלוי, הכישלון הזה הוא ניצחון סמוי", ומגיע לשיא הפתיחות בסיום: "כבר בכיתי על אבי המת, שלא אהבתי באמת, שלא הכרתי באמת", ברגע שמראה שפופ עשוי היטב יכול להיות הדבר הכי מרגש בעולם.
את שיר הנושא של האלבום, "חלק לא נפרד מאחרים", לידר הפקיד בפיו של אביתר בנאי, סוג של מאמי לאומי מוזיקלי. זו אמירה: נראה אתכם מדלגים על השיר הזה, על האלבום הזה, עלי. וזה שיר כל כך יפה, יפה כמעט כמו "מישהו פעם" ו"זכיתי לאהוב". גם אם לידר היה שר אותו, הוא היה מקבל תשומת לב, אבל הוא לא לקח פה סיכון והלך על בטוח, על באנקר, על בנאי. זה שיר שבו הוא מעמיד את עצמו מול הטבע, מול היקום ושואל שאלות קיומיות. מהצד שלו מגיע הילד שנולד לו, מהצד של הטבע מגיעות שירת הציפורים ודבורה שמחלקת אהבה באבקנים, ואז השאלה: "חשוב לי להיות אני, אני יודע, אבל מה בעצם זה אומר, אני", מיד אחריה וידוי מהעולם הפסיכיאטרי: "עכשיו עומד לבד מול הראי וקצת טובע, בעיניים הגדולות, של המשוגע מולי", ובסיום התהיה: "גם אני צומח כאן, אז מה איתי?". איזה שיר.
ואז מגיעים שני צמדי שירים. הצמד הראשון נפתח עם "50", דואט עם ארקדי דוכין שמתחיל במפלה מילולית: שבע פעמים מופיעה המילה "זה" בשבע שורות טקסט, בחלקן היא מופיעה פעמיים. כאילו שחסרות מילים בעברית. אבל השיר עצמו קליט ונחמד על כמה שלידר בעצם נהנה להיות בן 50 ולא חווה משבר: "כמה זה יפה להיות האיש הזה, שמתלהב ומשתנה, לא מוותר ומנסה, 50 זה גיל כזה". יחד עם דוכין ששר את הסי פארט, הלחן בשיתוף ניצן קייקוב וההתגברות הביטלסית עם כלי הנשיפה לקראת הסוף, מתקבל עוד ניצחון קטן. מיד אחרי ארקדי מגיע, איך לא, מיכה שטרית עם "דטריוט", שיר על התאהבות ופרידה בחורף אמריקני, מהשירים היפים שהקריירה של לידר מרוצפת בהם וגם כאן הוא לא מאכזב. שטרית הוא מבצע מפיל של בלדות, וכששניהם שרים יחד ההתרגשות כפולה. וגם כאן יש בסוף משפט מחץ: "אני מכור לדרמה, הרבה לנשימות שלך וקצת לכדורים".
צמד השירים הבא מחפש משמעות לחיים בעולמות של פרסום וכסף. "מה יש בחיים", שיר אלקטרוני-אורבני ארוך ומורכב, מלווה בקולות רקע של מסיבה, ואבי אבורומי, כוכב עולה, שר: "מה יש בחיים יותר מדירת חמישה חדרים, עשרה חדרים, כל הלילה שותים, בג'קוזי של איש עסקים". ובהמשך: "אז למה מרגיש לי שכלום לא מספיק לי, אפילו שיש לי הכול, מנסה לא ליפול", ולידר, בקול שמדמה אובר-חשיבות עצמית, תורם את: "אני למדתי טוב לרדוף לטרוף להשיג לקטוף לרצות את פירות ההצלחה שלי, שתלויים בחנויות, אני רואה מגדל קלפים תלוי שני מטר באוויר", ושניהם מסיימים עם השאלה החוזרת: "תגידי לי, אמא, מה יש בחיים?".
ב"ילדים של עשירים" עם טונה, לידר שוב עושה ראפ וממשיך לחבר כסף עם ריקנות, כולל אצלו: "לבן שלי יש מכונית מבריקה וגרמנית, הוא בקושי בן שלוש אבל כבר חשוב לו מה ללבוש". באחד הבתים הוא מחליף את המילה "זקפה" בצחוק של בחורה, לא ברור למה. טונה מצטרף והשיר, שגם ככה היה כיפי, עולה עוד מדרגה, עד שלקראת סיום לידר שם בפה שלו סוג של ביקורת על שמחת הפופ הים תיכוני, כולל בשיר שהוא עצמו כתב: "פרחות במרצדס, הם שרים מהפכה של שמחה, אבל למה זה מרגיש ההיפך". וכמובן שלידר לא מרפה מהביקורת על הרשתות: "זה סטורי של 30 שניות, מקסימום של רגשות".
ב"השותף שלי לחדר" לידר לוקח את האדם הכי חמוד במוזיקה הישראלית, שחר טבוך, ומכניס אותו לתוך מלודרמה לטינית מודעת לעצמה על קול שלילי בראש שמלווה אותו ומשפיע עליו לרעה, בזמן שהוא מנסה להצליח כאמן פופ. אם יש באלבום הזה שיר שיהפוך ללהיט אצל קהל צעיר, "השותף" הוא מועמד ראוי, עם מקצב שילדות ישמחו לרקוד בטיקטוק.
"אביב", לזכר מנהל הבמה אביב ברעם, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ כפר עזה, שנהרג ב-7 באוקטובר בקרב מול מחבלים, הוא מהשירים העוצמתיים בקריירה של לידר, שיר שאי אפשר שלא להתרגש ולבכות איתו, ונדמה שהוא לא יופיע בלעדיו בעתיד הנראה לעין. מיד אחריו מגיע עוד שיר חזק, "ניצוצות ואכזבות" (שהקהל ודאי יכנה "הנה אתה מת"), שיר רוק סוחף על (שוב) תחושת ריקנות, חיים שאתה לא באמת חי בהם, ומוות בתוך החיים: "הלב שלך שרוף כולו עמוק בפנים / הנה אתה מת לפני שאתה מת, אז הנה אתה חי, קצת לאט מדי", אבל עם תקווה: "כי אף פעם לא הכל באמת כל כך שחור / והכל יכול להיות, ניצוצות ואכזבות". זה לידר בשיאו כותב ומבצע.
אחד השירים הטובים באלבום, אם לא הטוב שבהם, שגם היה יכול לפתוח אותו - הוא השיר האחרון, "מעבר", שכמו מסכם את התקופה האחרונה בחיינו מעיניו של לידר, כולל אמירות סמי-פוליטיות מוצנעות: "מעבר לכעס - שלום... מעבר לזעם סליחה... מעבר לגבול יש אותי שעומד... שיראו שהיום אני קצת מפחד, שהלכנו רחוק מדי עד הקצה". כמובן שכל זה גם יכול להתפרש כשיר שמדבר על יחסים אישיים, אבל אז מגיע הפיוט של החזן שי אברמסון, שמורכב מהשורה הראשונה והשורה השלוש-עשרה בפיוט "יגדל אלוהים חי" וכולל את תחיית המתים, וברור שלידר מתכוון לישראל העכשווית. בהאזנות ראשונות נדמה היה שהצירוף של אברמסון הוא בין קישוט מיותר לאובר-קיל, ושהשיר מספיק חזק גם בלעדיו, אבל אז נחתה ההכרה שלידר היה רוצה לשאת את הפיוט הקצרצר הזו בעצמו ומשתמש באברמסון כפה עבורו.
ובכל זאת, לפעמים הוא קצת מתאמץ מדי. האלבום נפתח עם קריינות של לידר, שמסביר מה קורה בו ומאכיל בכפית. האירוח של יובל נוח הררי די מיותר. השיר עובד טוב גם בלעדיו. ככה זה באירוע מדיה: לפעמים, במקומות ספציפיים, העטיפה גוברת על התוכן. ואם כבר עטיפה, כמה מהשירים כאן קצרים ממה שהיינו רגילים אצל לידר, נגמרים בבת אחת, באיזה סוג של שיא, בלי "זנב" של פייד-אוויי. מעין התאמה לעידן הטיקטוק, שמכריח שירים קצרים מפעם.
"חלק לא נפרד מאחרים" כולל, אם כן, כמה מהרגעים הכי יפים של לידר בשנים האחרונות, אולי בכלל בקריירה. כמה מהם ימשיכו איתו הלאה, להופעות, ימצאו דרכם ללב הקהל וישתלבו ברפרטואר העמוס שלו. זה אלבום שבו הוא חוזר ומוכיח שהוא לא שכח לכתוב שירים טובים ושיש לו יכולת להתעדכן מוזיקלית ורעיונית וגם לוותר על האגו שלו, כדי לחלוק קרדיט עם אחרים, חלקם צעירים ממנו בהרבה, וליצור את אותו אירוע מוזיקה ומדיה שיגרום לעולם לאהוב אותו, אולי כמו פעם.