איתמר בן גביר הוא השר הכושל ביותר בתולדות מדינת ישראל. לזכותו, הוא זכה בתואר ביושר, למרות שהיו לו לא מעט מתחרים, כולל בממשלה הנוכחית. ואולם, איתמר נתן פייט עד הסוף והפך את המשטרה שלנו, שמעולם לא נהנתה מעודף אמון מהציבור (ע"ע פרשת אייל גולן שחזרה השבוע לכותרות), לשפל חסר תקדים.
לפי תחקיר "עובדה", המפכ"ל הוא איש שעד לפני ארבע שנים היה "דואג" לרעיית ראש הממשלה לפזר הפגנות וקודם במהירות מטאורית כדי להפוך למבצע דברו של השר; הדובר החדש היה עד לפני כמה שנים מנחה תכניות לצד פעילת הליכוד אורלי לב ולירן חולצה אפורה - אבל אלה לא רק המינויים אלא האלימות המטורפת שהופנתה כלפי מפגינים, וביתר שאת אחרי הדחתו של ניצב עמי אשד מתפקיד מפקד מחוז תל אביב.
אנחנו כבר התרגלנו למשפטים כמו "אחותו של החטוף בעזה הופנתה למיון באיכילוב לאחר שנרמסה על ידי פרש משטרתי", כאילו יש בזה משהו נורמלי. התרגלנו לזריקת פצצות הלם על מפגינים. התרגלנו למכת"זיות. התרגלנו לזה שדמות של שוטר אינה מעוררת בנו ביטחון, אלא בדיוק להפך. זה קרה מהר, אבל המשטרה הפכה למיליציה בשירות השר.
משום מה זה מעולם לא הפריע לינון מגל והחברים שלו בתכנית "הפטריוטים". להפך. הוא קיבל שם מחמאות וליטופים. מבחינתם, כל עוד האלימות המשטרתית הופנתה כלפי משפחות חטופים ואנשים שתומכים בהם - הכל סבבה. אבל זה לא רק על התפקוד שלו כשר המשטרה, שייקח עוד הרבה זמן לתקן את המחדלים שהוא עשה, אלא על "האידיאולוגיה" הנצית שלו. הכהניזם. בן גביר אהב לבוא לאולפן של ערוץ 14 כי להבדיל משאר האולפנים, הוא לא צריך ש"ינרמלו" אותו. בערוץ 14 הוא הנורמה.
אם תחזרו לתכניות של "הפטריוטים" בסוף נובמבר 2023 תראו משהו די מדהים. קודם כל היה שם את אלדד יניב, מגדולי המתפכחים של דורנו, לובש ג'קט של ווימבלדון כאילו הוא ביורן בורג בדרך להניף את הגביע. דבר שני, ינון מגל היה מגולח. דבר שלישי, איתמר בן גביר היה שר אמיץ. היחיד שהולך עם האמת שלו עד הסוף. אידיאולוג. למה? כי הוא הצביע נגד העסקה שהחזירה הביתה 80 ישראלים ו-24 אזרחים זרים שנחטפו לעזה, בתמורה ל-240 אסירים פלסטיניים.
גם אז זה היה נגד עמדת הממשלה, גם אז זה פגע בליכוד - אבל אז הוא בסך הכל הצביע נגד החזרתה של אמילי הנד בת ה-9 לאביה. אז הוא בסך הכל הצביע נגד להחזיר הביתה את אביגיל עידן בת ה-4, שאיבדה את שני הוריה במתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר. הוא הצביע בעד להשאיר את יהל שהם בת ה-3 בשבי חמאס. יכול להיות שהיא הייתה שם עד היום אם זה היה תלוי ב"אידיאולוגיה" של בן גביר. אף אחד לא הזמין אותו לאולפן הפטריוטים כדי לצעוק עליו.
אלא שאתמול קרה משהו אחר. לא היו ילדים ישראלים חטופים בעזה, אלא משהו חשוב יותר: העברת החוק למיסוי הרווחים הכלואים. 100 ישראלים נמצאים בעזה כבר 453 ימים - אבל וואלה, הרווחים הכלואים חשובים יותר כנראה מהישראלים הכלואים. כמה חשובים? חשובים מספיק בשביל שהליכוד יזניק את ראש הממשלה המתאושש מניתוח כריתת ערמונית אל משכן הכנסת כדי להצביע. חשובים מספיק בשביל להקים את חבר הכנסת בועז ביסמוט מהשבעה שהוא יושב על אמו ולהביא אותו להצביע.
קשה לדמיין את נתניהו, יהודי בן 75, שבכל זאת עבר ניתוח - גם אם שגרתי, אבל בכל זאת כזה שמצריך התאוששות משמעותית - ממהר לכנסת, כדי להצביע עבור שחרור הרווחים הכלואים. איזה מנהיג דגול. צ'רצ'יל משלנו. כמה מזל יש לנו שנולדנו בתקופה של ביבי, מנהיג שלא נותן לרווחים להישאר כלואים. רוצים את הרווחים בבית! עכשיו, עכשיו, עכשיו!!! בושה לשמאל בראשות בן גביר שמטרפד את שחרור הכלואים.
דף המסרים המשעשע הזה הגיע אתמול ל"פטריוטים", תכנית הדגל של ערוצו של ראש הממשלה, והם בהחלט לקחו את התפקיד ברצינות, והחליטו להבהיר למורד מקרית ארבע מי כאן קובע את העניינים. אידיאולוגיה תעשה בבקשה על חשבון משפחות חטופים, לא על חשבון ביבי. בן גביר ניסה להתגונן ולהסביר שמדובר בניסיון שלו להגדיל את התקציב למשטרה, אך מהר מאוד הבין שלא מדובר בויכוח מהותי אלא בטקס ביזוי בשידור חי. לינץ' טלוויזיוני אמיתי. בן גביר השפיל את נתניהו פעם אחת יותר מדי. זו הייתה שעת הנקמה.
לא אשקר, צפיתי בלא מעט שעות של "הפטריוטים". כתבתי על התכנית לא מעט. מעולם לא נשמעו כאלה צעקות באולפן, כולל לא על שמאלנים. יש לציין שלא כל הפאנל השתתף בדיון. עירית לינור ופרופ' משה כהן-אליה, לא בדיוק אנשים חסרי דעות, לא זכו להשתתף בפסטיבל הצעקות. לא ברור אם זה מסיבות אידיאולוגיות או טלוויזיוניות, אבל היה די ברור שינון מגל לא נמצא בפאנל בתפקיד המנחה, אלא בתפקיד המשפד.
בהמשך הגיע תורו של איתמר פליישמן, שהפער האידיאולוגי בינינו עצום, אך קשה לי שלא להעריך את העובדה שנראה שהוא תמיד מדבר מהלב. יכול להיות שהוא פשוט פרפורמר משובח, או שהוא פשוט מהאנשים האלה, שעדיין מאמינים בדברים שהם אומרים בטלוויזיה. זה לא אומר שהוא צודק כמובן, לא מעט אנשים מדברים מהלב ופולטים שטויות, אבל הוא בין היחידים בפאנל שאי אפשר להאשים אותו בדקלום של דף מסרים. זה בלט שלשום במונולוג שלו נגד האמירה של חבר הכנסת יצחק פינדרוס (חפשו בגוגל), והמשיך אתמול בדברים שאמר לבן גביר.
בקצרה, פליישמן - שאין בינינו דבר מלבד הערצה משותפת לטיילור סוויפט - הבהיר לשר לביטחון לאומי כי המעשה שלו לא היה שגוי מבחינה פוליטית, אלא מבחינה מוסרית. פליישמן אפילו הצליח לסלוח לבן גביר על כך שהוציא את נתניהו ממיטתו בבית החולים והבהיל אותו לכנסת. על התמונה של ביסמוט, עם החולצה שעברה קריעה והפנים האבלות, הוא לא הצליח להבליג. והוא כמובן צודק. זה היה אחד מרגעי השפל שידעה הכנסת שלנו, ולצערנו ידענו.
הרשת התמלאה אתמול באינספור ציוצים נגד חברי האופוזיציה שלא הסכימו להתקזז עם נתניהו וביסמוט. לזכותם של פליישמן, מגל, יקי אדמקר ושאר חברי הפאנל - הם סירבו ללכת בקו הכל כך קל הזה. כמה קל היה להם להגיד ש"השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים", ויאיר לפיד המרושע סירב להתקזז עם ביבי הטוב. אף אחד לא מתאבל על הרשעים. במקום, הם החליטו לירות בנגמ"ש, ולהיכנס בבן גביר.
זו הייתה ההצגה הכי טובה בעיר. ינון מגל הזכיר שהוא יודע להיות עיתונאי וסירב לקבל כל ניסיון לספין שקרי מצדו של בן גביר. יקי אדמקר (גילוי נאות: הכתב הפרלמנטרי של האתר שאתם גולשים בו כרגע, ולא פחות חשוב, חבר) שלף נתונים כאילו הוא ראסל קרואו בנפלאות התבונה וסתר כל טענה של בן גביר עם עובדות.
לשמאלנים שהקיק שלהם הוא לצפות בערוץ 14, זה היה כמו לצפות בשידור חי ממלחמת אירן-עירק. נשאר רק לצטט את המנהיג השמאלני המוכר מנחם בגין, שאיחל בהצלחה לכל הצדדים. אלא שבסופו של יום, אחרי השואו הטלוויזיוני המרשים (בלי ציניות) של ינון מגל והחברים, נחתמה לה אתמול אחת השנים הקשות בתולדותינו. שנה של הישגים צבאיים מרשימים, לצד הרבה יותר מדי "הותר לפרסום". קברנו עוד צעירים שיצאו להילחם במלחמה שלא ברור מה היעד שלה ומתי היא תיגמר. נרצחו לנו עוד חטופים שאפשר היה להציל בעסקה. ספרנו שנה שלמה, מחנוכה ועד חנוכה, בלי טיפה של אור למשפחות החטופות והחטופים.
בזמן ש"הפטריוטים" החליטו להעביר את השר בן גביר סדנת חינוך, בערוץ 13 הראו את התחקיר לפיו ילד בן 20 שהתגייס לצה"ל כדי להגן על המדינה, נפל בלבנון בגלל אידיאולוגיה דתית-משיחית שהשתלטה על הצבא. אסור שהפופוליזם של ינון מגל ובן גביר, סקסי ככל שיהיה, יגרום לנו לשכוח מהדברים החשובים באמת.
אחרי כל הצעקות והספינים, נותרנו עם המספרים היבשים: 453 ימים, 100 חטופים, ומשפחות שממשיכות לספור את הימים גם אל תוך 2025. בזמן שהקואליציה עסוקה במאבקי כוח ובהצבעות על רווחים כלואים, הזמן של הכלואים האנושיים ממשיך להיות לא רווחי לאף אחד, והשעון לא עוצר גם כשהמצלמות באולפן כבות. אולי זה מה שהכי מטריד - גם כשערוץ 14 מצליח להפתיע ולהציג עמדה מוסרית ברורה, המציאות בשטח נשארת אטומה ואכזרית כשהייתה, עד שהמלך יחליט על דף מסרים אחר.