התחקיר של רביב דרוקר נתן בוקס בבטן, רק חבל שנכנסה לשם הפוליטיקה

רביב דרוקר איז באק.

אחד התחקירנים הטובים בעיתונות הישראלית פותח עונה חדשה - ואם לרגע קיוויתי שערב שנה אזרחית חדשה הוא יקבל את הצופים בחיבוק מנחם ומייחל, הרי שדרוקר ניצל את העובדה שזרועותיי היו פתוחות לרווחה, כדי לתת לי בוקס בבטן.

זה לא אומר שפרק הפתיחה של עונת "המקור" החדשה היה טוב, אבל זה אומר שדרוקר הצליח למשוך "בדש מעילם" של הצופים, הישג לא רע בעוד ערב עמוס חדשות, זה שבו שר סורר מקפיץ ראש ממשלה תשוש וחיוור להצבעה בכנסת.

טיבן של תכניות תחקירים הוא שלעיתים הן נוברות בפצעים שנדמה היה שכבר הגלידו, אבל אמש ניגש דרוקר היישר אל פצע שעודו מדמם, עד שהוא עלול לגרום לכולנו סכנת חיים. במוקד התחקיר עמד סיפור נפילתו של חייל גולני, גור קהתי, בעת סריקה של מבצר צלבני בדרום לבנון, כשהוא חלק מכוח קטן שליווה את הארכיאולוג זאב (ז'אבו) ארליך.

כאן בערך מסתיימות העובדות עליהן מסכימים כולם. משפחתו של גור, שברזומה שלה יש כמה קרבות הן במדים והן על אזרחי, חשדה שבנם לא נפל בפעילות מבצעית, אלא בגלל גחמה של קצין בכיר, שנועדה לרצות את ארליך, מכר ותיק שלו.

הנה הגענו לבעיה המרכזית של התכנית: הניסיון לכרוך את התחקיר (מיד נידרש אליו) בנקודת המוצא של שני ההרוגים: אחד חלל צה"ל שמסתמן לא כנופל אלא גם כקורבן. בן למשפחה ממושב ניר בנים, מטובי בניה של ההתיישבות העובדת, נכד לקצין בכיר בחיל האוויר, בן למ"פ לשעבר בגולני. מלח הארץ.
השני ארכיאולוג דתי מעפרה, האליטה של הציונות הדתית. מי שברזומה שלו יש יחסים חמים עם צה"ל, מטובי אנשיה של ההתיישבות החדשה.

נקודות המוצא השונות כל כך, לפחות על הנייר, יצרו קונפליקט שהגיע לשיא ברגע שבו מתפרצת משפחת קהתי לטקס שנערך לזכרו של ארליך. גם את הרגע הזה אפשר לבחור לראות מפוזיציה, כל אחד מעמדתו, או להביט בו בלב שבור. לב שבור מצער על ששתי הידיות של מגש הכסף, משמאל ומימין, שומטות את מה שביניהן, שהוא בסיס קיומנו.

בואו נעזוב לרגע את המפגש הנוראי הזה, שאין צופה שלא יראה אותו מלי להיות מוצף בכאב וזעם, וננסה לרגע להתכנס לתחקיר המבצעי - ונלך ישר לשורה התחתונה שלו: צה"ל שיקר ביודעין למשפחה שכולה. צה"ל, הגוף שהוא בשר מבשרנו, שיקר, סילף, מרח וטייח, בניסיון לשבש חקירה שעלתה כתוצאה משאלות לגיטימיות של משפחה שכולה.

תסלח לי משפחת קהתי היקרה, שאיבדה את היקר לה מכל, אבל הסיפור כאן הוא גדול יותר מהכאב הנורא שבליבם, כי כמה "גור קהתי" כאלה יש בצה"ל? כי המוות המיותר של בנם, אחיהם ונכדם הוא סימפטום לצבא שלמרות כמעט 77 שנות קיום, עוד לא החליט אם הוא רוצה להיות צבא מסודר עם נהלים ברורים או פלנגות, שבהן הכל נסגר בקריצה וטפיחה על השכם.

תדע כל אם שהפקידה גורל בנה בידי מפקדים שחלקם (הקטן, תודה לאל) לא יהסס לסלף, לשקר ולטייח. זה נורא, זה מעליב וזה מסביר גם למה יש מקרים שבהם אין די בתחקיר עצמי של המערכת הצבאית, למה ברית-האשמים שנכרתת כרגע בין הדרג המדיני לדרג הצבאי בניסיון למנוע מהציבור בישראל תשובות אמיתיות ולמנוע תחקיר אמיתי, היא אחת הבזויות בתולדות המעשה הציוני.

זה היה צריך להיות לב הסיפור של "המקור" - ולא התהום האידיאולוגית (הפחות עמוקה משנהוג לחשוב) שפעורה בין המושבניק מניר בנים למתנחל מעופרה.

כמעט כולנו שירתנו בצה"ל וכל מי שהיה לוחם זכה להכיר מקרוב גם דמויות שהקשר שלהן למשימה לא היה ברור. בדרך כלל היה מדובר בוותיקים מהיחידה או במקורבים, שזכו להסתפח לכוחות ולהימצא במקומות שבהם אזרחים לא אמורים להיות. לא אחת הם היו נלהבים יותר מהחיילים, נוטים להסתכן יותר.

פעם היו אלה דמויות שקשורות (למשל) לתנועה הקיבוצית, היום, על כל אחד משורותיהם שנגרע מהסד"כ, צצו שני חובשי כיפה בני הציונות הדתית. רוצה לומר, הזהות הפוליטית של הפריבילג (שבמקרה הנורא שלפנינו גם שילם בחייו) אינה מעניינו של התחקיר וחבל שהיא מזהמת אותו, במקום להתמקד בשאלה האם מדובר היה במשימה צבאית או בגחמה של מישהו.

כן, כרגע מי שגחמותיהם נספרות יותר הם ראשי הציונות הדתית (למשל "סיורי ההתיישבות" של דניאלה וייס ברצועת עזה), אבל הרצון להכפיף את התופעה המסוכנת לפוזיציה הוא נואל. שורש הבעיה הוא צבא שבו עוד אפשר להחליק דברים בצ'אפחה. צבא שמקבל לידיו את הפיקדון היקר ביותר שיכול אדם להניח בידי אחר - ולא מגלה תמיד מחויבות של מאה אחוזים לשמור עליו כנדרש.

בסופו של דבר, מסתמן שגור נפל כי ז'אבו רצה לחקור עוד "ח'ירבה". זה מזעזע וזה פוצע, בוודאי את המשפחה השכולה, אבל זה סיפור על הפרת נהלים, שקר וטיוח, שרק במקרה הציבו בעמדת החייל את החילוני-ליברל ובעמדת האזרח הנלהב עד מוות את המתנחל הדתי. באותה מידה היו יכולות להיות אלה משפחות התצפיתניות מנחל עוז או משפחות תושבי יישובי מערב הנגב שהופקרו על ידי צה"ל.

זו לא הייתה טלוויזיה במיטבה. התחקיר עסק ברובו במה שהיה כבר ידוע: העובדה שהייתה פה פאשלה גדולה, העובדה שז'אבו לא חויל כדין אלא רק בדיעבד, ניסיון הטיוח ועוד - כל אלה נחשפו כבר בדיווחיהם של הכתבים הצבאיים. אפילו רגע השיא שאליו הוליך הסיפור, העימות שובר הלב בין שני "המחנות", כבר נצפה בהרחבה - מהרשת ועד למשדרי החדשות. נכון שלפעמים אפשר לטוות חוט עלילה חדש לגמרי מחומרים ממוחזרים, אבל החידוש היחיד שהציע דרוקר לצופיו אמש, היה הכפפה של הגרסאות השונות בתחקיר למה שמפצל את החברה בישראל.

דרוקר ממש משך לשם, כשהוא בוחר להתמקד בפריים שמראה כיצד יוסי דגן, ראש המועצה המקומית שומרון, מנהל למעשה את המח"ט. אני הראשון להסכים עם דרוקר שהפריים הזה הוא סימבולי ובעייתי מאוד בעת ובעונה אחת, אבל לקחת לשם את הסב-השכול שנוכח באולפן, במקום להתמקד בנסיבות הספק-מבצעיות שהובילו למוות של נכדו? לפחות בעיני זה פופוליזם צרוף שנועד לרצות את המחנה, הרבה יותר מאשר להגיע לחקר האמת.

באופן ביזארי, דווקא הניסיון הנואל הזה, הצליח לגרום לצופים (לפחות ככל שאמורים הדברים בי, כצופה) למחשבות עמוקות מאלה שפוקדות בדרך כלל צופי טלוויזיה, אפילו כשמדובר בתכנית תחקירים רצינית. שאגות הכאב של רון קהתי, האב השכול, שהתפרץ לטקס לזכר ארליך, קרעו את הלבבות, אבל גם מבעד לדמעות שעלו בכל עין, אפשר היה לראות שמדובר בשני הצדדים של אותו המטבע. בשני המחנות שאוחזים בדגל ישראל קצת ביחד וקצת אחד על חשבון האחר. בהתיישבות העובדת (קיבוצים, מושבים ותנועות הנוער שלהן לדורותיהן) ובציונות הדתית.

המחלוקת בין שני הצדדים היא בלתי נמנעת, אבל מלחמת אחים ביניהם תהיה אסון, הן כבר כתבנו - אלה שתי הידיות של מגש הכסף ובלעדיהן כל מה שבאמצע עלול להישמט. אלה שתי האליטות - במובן הכי חיובי של המושג, שקצת נשכח מאתנו, שאין מחויבות מהן להגנת ובניין המולדת (בניגוד לפריבילגים אחרים, שזכויות היתר שלהם מתמצות בהשתמטות מגיוס או בילד מאובטח בסוויטה במיאמי), אלה שתי האליטות ששילמו ומשלמות בדמן כדי לשמר את הפרויקט שנקרא מדינת ישראל.

הם יכולים לקרוא זה אל זה "משיחי" או "אנרכיסט", אבל גורלנו כאן תלוי במידה שווה ב"משיחים ובאנרכיסטים" הללו. עכשיו בוא ננסה לנקות קצת את צה"ל ממה שנראה כמו תרבות של שקר וטיוח ולהפוך אותו ראוי למסירותם של מי שמתנדבים ליחידות הכי קרביות שלו, בין אם הם מגיעים מהמושב, הקיבוץ או ההתנחלות.