דניאל וייס היה ב-7 באוקטובר בביתו בקיבוץ בארי ובמשך שעות החזיק את חלון הממ"ד מחשש שהמחבלים יגיעו גם אליו. "דווקא אז, כשהיינו בין חיים למוות, בסכנת חיים מיידית וממשית, כשהייתי הכי לחוץ וחרד, נפלה עליי ההבנה שאת הרוח אף אחד לא יוכל לקחת לי", הוא משחזר בריאיון ל'סופ"ש שלו'. "מה שקרה זה שהרגשתי זרמים בכל הגוף וקיבלתי כוח שלא היה לי לפני כן. מאז כל מה שעשיתי זה להקשיב לגוף. בסוף היום הייתי מותש. החיים חזקים מהכול. זה לא מובן מאליו שנשארתי בחיים. התעוררתי בבוקר שאחרי, הסתכלתי על הגוף שלי ושאלתי את עצמי 'ומה עכשיו?'. החלטתי לתת ללב שלי להנחות אותי וזה מה שהציל אותי. ככה אני חי את החיים. אני מסתכל קדימה. אני מרגיש מה הנפש שלי רוצה ואז הולך לכיוון הזה".
מתי באותו יום הבנת שמשהו אולי קרה להורים שלך?
"בשעה 12 בצהריים ראינו שהם לא מסמסים לנו כבר שעתיים והתחלנו לדאוג. הבנו שזה חריג".
מחבלים ניסו לפרוץ גם לבית שלך?
"בשעה 14:00 היו דפיקות בדלת וקלטנו שמחבל נכנס לדירה לידנו. שמענו אותו מתעסק בדברים בדירה אחרת והבנו שהוא דילג על הדירה שלנו. רק אחרי הצהריים באו לחלץ אותנו ורק אז התפנינו רגלית מהקיבוץ".
"יום לאחר מכן עדיין לא ידענו מה קורה עם ההורים שלנו, ושבוע לאחר מכן הודיעו לנו שאבא שלי נרצח בקיבוץ ושאמא נחטפה לעזה. לא הייתה לי שום הזדמנות להיפרד מההורים שלי. זה היה יותר מדי עבורי לעכל, לכן הרגשתי שהמוח לא היה מחובר. הרגשתי שאני עושה דברים בצורה אינטואיטיבית ומונחה מלמעלה. כשהודיעו לי בפעם הראשונה כשאבא שלי נרצח, הרגשתי מה זה לב נשבר. הוא פשוט התנפץ לרסיסים. לקח לי עשרות שעות כדי שהוא יחזור לתפקד רגיל".
ומתי הודיעו לך שאמא נרצחה?
"כשציינו 30 יום למות אבא שלי, באו אלינו לסלון והודיעו לנו שמצאו את גופתה של אמא שלי. באותו ערב הייתה אמורה להיות לי הופעה ותהיתי מה לעשות. הרגשתי שמה שאני צריך לעשות זה להופיע. ברור שלפי ההיגיון הייתי אמור לעכל את ההודעה אבל הרגשתי שמה שאני רוצה לעשות זה להופיע. וזרמתי עם זה. היו אנשים שהתנגדו להחלטה שלי וכעסו עליי, אבל הבנתי שזה מה שנכון לי. אני אפילו לא זוכר שבכיתי באותו יום. הלכתי לשיר שיר והיו בו כל כך הרבה עומק ורבדים, שרק לאחר מכן הבנתי למה עשיתי את זה. הבנתי שככה אני רוצה שיזכרו את אמא שלי. היא הייתה השראה עבורי, קרקע פוריה כדי שאוכל להגשים את החלום שלי. למחרת בבוקר קמתי ובכיתי את הכאב החוצה. כשאיבדתי את אבא, מה שכאב לי זה אובדן האהבה. כשאיבדתי את אמא - הרגשתי שהקרקע שעליה הלכתי כל החיים נשמטה לי. אמא שלי תמיד דאגה שיהיה לי טוב, תמיד אהבה אותי וגיבתה אותי. תמיד ידעתי שהיא יכולה לבוא להיות שם בשבילי. כשאיבדתי אותה, קיבלתי פרספקטיבה חדשה לחיים".
בימים אלו מככב דניאל וייס (29) ב"כוכב הבא לאירוויזיון". הביצוע הראשון שלו על הבמה בתוכנית המצליחה של קשת 12 היה "אני גיטרה", ביצוע שגם גרם לשופטים להזיל דמעה. מאז - ביצוע אחר ביצוע - הוא חודר יותר ויותר ללבבות של הקהל בבית וזוכה להצלחה עצומה בתוכנית ומחוצה לה. הוא נחשב לאחד המועמדים המובילים בתוכנית ומסקרן יהיה לראות אותו - ואת הסיפור המצמרר שמתלווה אליו - מופיע באירוויזיון. עוד כשבועיים יתקיים הגמר - ונדע האם הוא אכן ייצג אותנו בתחרות.
"המוזיקה בשבילי זה ריפוי", הוא מודה. "אני מעביר רגשות בצורה שאני לא מעביר דרך מילים. דרך המוזיקה אני יכול להתחבר לגוף שלי, להורים שלי, ולכל דבר אחר".
אתה מתחבר למילים של השירים שאתה בוחר או למוזיקה שלהם?
"גם וגם. אני לא יודע לשים את האצבע. יש משהו בשיר 'אני גיטרה' שתפס אותי מאוד חזק, לדוגמא. אבל זה תמיד המכלול".
למה החלטת לבוא ל'כוכב הבא'?
"היה לי חודש שהתחיל רגוע. התחלתי ללמוד דברים חדשים כמו מדיטציה, ויום אחד קיבלתי טלפון ממפיקה שאמרה לי שמעוניינים שאבוא לאודישן ב'כוכב הבא'. באותה נקודת זמן הופעתי יפה מאוד, הוצאתי שיר על אבא שלי - וחייתי את החלום כמוזיקאי. הרגשתי גם שאני נוגע באנשים וזה היה מדהים. הייתי שלם מאוד עם הסיטואציה שחייתי בה והאגו אמר לי שאני לא צריך את הכוכב הבא כדי להגיע לאנשים. אבל אחרי שניתקתי את השיחה שחררתי את האגו שלי, ראיתי חיזיון של אמא שלי שמחה ורוקדת ומאושרת על זה שקיבלתי את ההצעה מ'הכוכב הבא' והבנתי שזה הדבר הנכון עבורי. זו הייתה החלטה אינטואיטיבית ממקום רוחני. ככל שנכנסתי לתוכנית הבנתי כמה זו החלטה חכמה ונכונה. השיעורים שאני עובר שם הם המתנה הכי גדולה. זה יישאר איתי לתמיד.
"המוזיקה בשבילי היא כלי לביטוי של רגשות, של מחשבות, של רוח. לכן המוזיקה כשלעצמה היא טכנית כמו שהגוף הוא טכני. בלי הרוח אנחנו שמוטים. יש משהו שמחזיק אותנו, כך שמה שמחזיק את המוזיקה זה הרוח שאני מביא והאהבה שאני מביא ומעניק. אני חושב ששווה למלא את העולם שלנו בזה. בגלל זה יש לזה ביקוש".
אתה מרגיש שאולי שופטים אותך פחות לחומרה בגלל הסיפור האישי שלך שנמצא שם תמיד ברקע?
"יכול להיות ששופטים אותי פחות לחומרה אבל אני לא שם בשביל שישפטו אותי אלא כדי לתת ערך שאני רוצה שכולם יחוו ממנו".
אתה בכלל רוצה להגיע לאירוויזיון?
"ברור שאני רוצה. אני מדמיין את הרגע הזה כל הזמן. אני כל יום חולם על האירוויזיון".
גם שם תעלה יחף?
"כן".
אם תזכה ותיסע לאירוויזיון, אתה תהיה שם לא רק זמר אלא שגריר של בארי, של העוטף, של ישראל. מה תהיה המשמעות של זה מבחינתך?
"אני נמצא בנקודה שנותנת לי כוח ואני מוקיר תודה על הכוח הזה כי אני יודע מה אני יכול לתת. באיזשהו מקום חוויתי את הדבר הזה פיזית ולכן אני יכול לבוא ולספר את מה שקרה שם כי חוויתי את זה בעצמי".
באירוויזיון קיבלו החלטה לא לדבר בכלל על פוליטיקה. איך תשלב בכל זאת את המסר שלך?
"המסר שלי הוא אהבת חינם וזה לא קשור לפוליטיקה. הקריאה שיוצאת ממני היא קריאה לשינוי שלא יבוא מפוליטיקה אלא מהרוח, מאיתנו. השינוי הוא מאיתנו פנימה - ולא מלמעלה".
הנוכחות שלך על בימת האירוויזיון - יש בה אמירה פוליטית. ראינו מה קרה לעדן גולן בשנה שעברה. יש הרבה פוליטיקה באירוע הזה. אתה חושב שהרוח של בארי ושלך תתעלה על כל זה?
"אני לא חושב שאני מתקדם בתוכנית ומצליח בגלל שאני מבארי או בגלל שאני מהעוטף. אני גדול מהסיפור שלי. אני לא תופס את עצמי כ'זמר מבארי', אני חושב שאני מביא רוח. לכל אחד מאיתנו יש סיפור שהוא עבר בחיים. לי יש סיפור מסוים שגרם לי להיות אדם מסוים. אנחנו צומחים רק מהכאב. זה הסיפור שלי, נקודה. אני מישהו שגדול מהסיפור הזה אחרת הייתי עכשיו שבור במיטה ובוכה על ההורים שלי שנרצחו. אבל אני לא שם. אני גדול מזה. אני ראוי לייצג את ישראל בגלל הרוח שאני מביא ולא בגלל הסיפור האישי שלי".
ההורים שלך לא כאן בשביל לראות אותך ב"כוכב הבא" ואולי גם באירוויזיון. אתה ממש מדבר איתם?
"יש לי איתם שיחות, אם זה בחלומות, אם זה רגעים שאני נזכר בהם. לפני כמה ימים הייתי עם מעיל והיה לי רגע שהתכסיתי קצת ונזכרתי שבתור ילד שהיינו הולכים לחדר אוכל בקיבוץ, הייתי נכנס לאמא מתחת למעיל כשהיה קר. נזכרתי והלב שלי התמלא. זה רגעים שאני יודע שלא איבדתי את ההורים שלי. החיבוק הפיזי לא יהיה אבל אני יכול להרגיש אותם".
בחודש שעבר העברתם את ההורים שלכם לקבורה בקיבוץ בארי. זו הייתה סגירת מעגל?
"כן, זה היה חשוב. ידענו שאנחנו רוצים להעביר אותם לקיבוץ כי הם היו רוצים להיקבר שם. הפעם קברנו את שניהם יחד, בניגוד לפעם קודמת שקברנו כל אחד מהם כל פעם בנפרד. ציינו את שניהם. הם היו פאוור קאפל, הם היו אנשים של אהבה, של חברות אמת, של נתינה אינסופית ושל הורות בלתי מתפשרת. הם השראה בשבילי להרים את הראש. הדבר היחיד שעזר לי בהלוויה שלהם לשיר זה אבא שהיה אדם קליל. הוא הכניס בי רוח של קלילות לחיים. מי שהיה חלק מהאירוע הזה יצא משם עם משהו להמשך".
יצא לך לחזור לבארי בשנה וחצי הקרובות. אתה מתכוון לחזור לגור שם?
"אני אדם שלא לויאלי למקום שלו כי אני אדם רוחני. יותר חשוב לי להיות במקום שמשרת את הצרכים שאני עכשיו זקוק להם. זה לא בגלל 7 באוקטובר אלא קשה לי לתכנן עכשיו מה יהיה בהמשך".
אתה כותב גם על דברים שהם לא 7 באוקטובר? זה אפשרי?
"בטח. כל מה שאנחנו עוברים בחיים בונה אותנו או שובר אותנו. כל דבר שאני כותב לא מכוון לעשות מניפולציה על מישהו אלא ממקום פנימי. כך אני מוציא את התת מודע לשירה. יצא לי לכתוב על דברים שהם לאו דווקא על 7 באוקטובר".
מה החלום שלך? אלבום?
"קודם כל, יש אלבום בדרך. והחלום שלי הוא להפיץ אהבה ואור בכל העולם".