הנה שתי עובדות סותרות שמצליחות להתקיים במקביל: המשרד לשוויון חברתי הוא משרד מיותר שנולד בחטא, והוא עוסק בתחום קריטי שדורש התייחסות ספציפית. נתחיל מהבלוף: המשרד לשוויון חברתי היה אגף שהתקיים בתוך משרד העבודה והרווחה, והתנפח ב-2015 כדי להצדיק עוד תקציבים במיליונים, עוד משכורת שר, עוד מנכ"ל, לשכה ומינויים כיד המלך. אלא שאם מתגברים לרגע על רפלקס ההקאה, מגלים משרד שיכול היה לעשות את הדבר הזה שחשבנו שמשרדי ממשלה אמורים לעשות: לשפר את איכות החיים שלנו.
הגדרת המשימה של המשרד לשוויון חברתי היא פיתוח כלכלי של המגזר הערבי, במטרה לעודד את הפעילות הכלכלית והעסקית של מיעוטים ולשלב אותם בכלכלה הישראלית. עוד תחום קריטי שנמצא באחריותו הוא קידום קהילת הלהט"ב. הוא אמור לחזק את תחושת הביטחון והשייכות של הקהילה, לייצר שוויון הזדמנויות ולצמצם פערים. ואם כבר הזדמנויות, המשרד לשוויון חברתי מגיע לצד טייטל נוסף: המשרד לקידום מעמד האישה. נראה שבמקרה הזה אפילו לא צריך לפרט את החשיבות.
לכאורה, גם אם בטעות מוחלטת, נוצרה כאן התאמה מושלמת בין מטרה לבין שרה. מי כמו מאי גולן, שגדלה בשכונת מצוקה בת"א, מכירה באופן אישי את העוול של פערים חברתיים ומחסור בהזדמנויות. כמי שהייתה ממובילות המאבק נגד המסתננים בדרום ת"א והעידה שהותקפה לא פעם בשכונת מגוריה, גולן יודעת כמה קריטית היא תחושת ביטחון והגנה לקהילה שנמצאת תחת מתקפה. ולבסוף, כבת לאם חד-הורית שגידלה אותה לבדה כמעט מלידה, קשה לחשוב על מישהי שחיה יותר את המאבק למען קידום, הגנה ושוויון עבור נשים.
אז מה גולן עשתה עם כל הפוטנציאל הזה? ובכן, היא "בחנה מחדש" את תוכנית החומש שאושרה לקידום הרשויות במגזר הערבי, עד כדי כך שהתקציבים עבורן ירדו לתחתית הרשימה במשרד. לאורך המלחמה, התעלמה גולן מהפצרות חוזרות ונשנות לטפל בנושא המיגון הלא קיים ביישובים הערבים, וסגרה את מוקד החירום והמידע בשפה הערבית שנפתח לאחר 7 באוקטובר, כדי לצמצם את פערי המיגון האלה בדיוק. את תקציבי הלהט"ב קיצצה גולן בעשרות אחוזים, כשהיא מחסלת בכך את פעילותם של מרכזי חוסן ושירותים מרכזיים לקהילה.
ומה לגבי נשים? אחת מהפעולות הראשונות של גולן בתפקיד הייתה פיטורי יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה, ולאחר מכן הובילה מהלך לסגירה כוללת של הרשות. גולן גם הצביעה נגד הצעה לקידום נשים בדירקטוריונים ציבוריים - רק מפני שהוגשה על ידי האופוזיציה. ועל כל אלה אפשר להוסיף גם בונוס קטן ונחמד, שגם הוא נמצא באחריותה: המשרד של גולן מעכב מיליוני שקלים שמיועדים לסיוע לארגונים של שורדי שואה.
כל היופי הזה מגיע עוד לפני תחקיר "המבקר" של יוסי מזרחי ודפנה ליאל אתמול (ראשון) בחדשות 12. הוא הוצג בפרומואים כעוד תחקיר מטלטל, למרות שבפרופורציה לעוולות האחרות של גולן - הוא נראה קטן לכאורה, או לפחות כך הוא מוגש. כך, למשל, חשף התחקיר שגולן לא אוהבת לקום מוקדם, מה שגורם לה שלא להופיע לוועדות בהן היא משתתפת, ובאופן כללי, מוביל אותה למקום ה-108 והלא מכובד בנוכחות במליאה. רגע, אבל כשהיא כן מגיעה לעבודה, גולן פועלת נגד הציבור, אז אולי זה בכלל עדיף?
התחקיר חשף שגולן העסיקה במשרדה מקורבים ואת בני משפחותיהם, כשחלקם כלל לא מגיעים למשרד וממלאים דו"ח נוכחות מרחוק רק כדי לקחת כסף ציבורי, בזמן שהם מספרים כלבים (סיפור אמיתי). במקרה אחר, השתמשה גולן בשירותיו של עורך דין שגבה כספים על תביעות, שלכאורה מעולם לא ניהל. היא העסיקה חייל בניהול עמודי הסושיאל שלה, בניגוד לנהלים, וכמה טוב שהוא היה לגמרי במקרה נכדו של נציב שירות המדינה, שהיה גם מי שהאריך באופן חריג שוב ושוב את מינויה הזמני של מנכ"לית המשרד - גם היא מקורבת של גולן.
אז למה שימוש ציני בכספי ציבור, הזנחת אחריות של נבחר ציבור וניפוח משרד עם אחריות קריטית באנשים לא ראויים, מרגישים קטנים? פשוט כי מזרחי (שהוביל בצורה מצוינת את התחקיר) מעולם לא טרח לציין את זה בפשטות. לאורך דקות ארוכות, אנחנו רואים אותו רודף אחרי דמויות שונות שקשורות לגולן, דורש תשובות, מציג מסמכי הוצאות ויומנים - אבל איך זה פוגש אותנו, האנשים שצופים בכל זה? אחרי תחקירי ה"היהלומים" של מירי רגב, אחרי תחקיר לשכת בן גביר, אחרי תחקיר לשכת נתניהו - הכל מרגיש פתאום כעוד מאותו דבר. כולם מרמים, כולם מנצלים, אז הנה עוד אחת.
אחד מהתפקידים החשובים של עיתונות שנזנחו בתוך הניסיון של חדשות 12 להפוך בעצמה לעוד ריאליטי, היא הנגשה של מידע פשוט לציבור. הפרומו יכול להיות בומבסטי והצילומים הרועדים של המצלמה שרודפת אחרי עוד טיפוס חלקלק נראים דרמטיים, אבל האם מישהו חשב פשוט להסביר מה קרה? כלומר, שרה בישראל השתמשה בתקציב משרדה, כסף ציבורי שיוצא מהכיסים שלנו, כדי לייצר משרות פיקטיביות לחברים. הכסף הזה, שאמור היה לשמש לצמצום פערים, לקידום שוויון, לביטחון. הכסף שממשיך לזרום גם היום, בעוד כולנו נאנקים תחת עול כלכלי אדיר, ואף אחד לא חושב שמגיע לנו דין וחשבון על מה עושים איתו.
אלה דברים פשוטים, קטנים, כאלה שאבדו בתוך הדרמטיזציה הגדולה, אבל אלה הדברים שעבורם תחקירים עיתונאיים נועדו. מזרחי עצמו חיכה לדיון של אחרי התחקיר באולפן, כדי להזכיר את תחומי האחריות השונים של גולן. למה? האם הקונטקסט הזה לא היה חשוב כדי שנבין את הפער בין מה שמצופה ממנה לבין מה שקורה בפועל? האם לא ניתן היה לוותר על רגע אחד של עוד צילום במצלמה רועדת, כדי להסתכל למצלמה ולהסביר בפשטות: נבחרת ציבור פועלת נגדכם כדי להיטיב עם מקורביה, רק בגלל שנירמלנו את התופעה הזאת?
הציבור הישראלי מותש, מוצף והציפיות שלו מנבחרי הציבור ומעשיהם בהתאם. זה קורה בגלל המון תהליכים, אבל אחד החשובים שבהם הוא העובדה שהעיתונות שלו מעדיפה את הפרומו על פני המסר. אף אחד לא חושד בכוונות הכנות של מזרחי ובעבודה הקשה והמרשימה שעשה כאן, אבל אם כל מה שיצא הוא עוד ייאוש - האם הוא השיג את המטרה? חלק משינוי הוא להתחיל להנגיש מחדש לציבור לא רק את המחדלים, אלא את הסיבה שהם פועלים בצורה ישירה נגדנו. למה זה לא נורמלי, לא הגיוני, לא סביר. למה גם אם זה נראה "קטן" בהשוואה לכל היתר מסביב, זה צריך לכאוב לכל אחד ואחת מאיתנו?
ואולי את כל אלה אפשר לסכם דווקא בשיחה הקצרה והמדהימה שניהלה יונית לוי עם דפנה ליאל אחרי התחקיר. ליאל סיפרה שגולן מקורבת מאוד לאיתמר בן גביר (עד כדי הערכות שתתמודד בעוצמה יהודית בבחירות הבאות), ולכן יהיה "מעניין במיוחד לראות איך המשטרה תטפל בפניות שיגיעו אליה בעקבות התחקיר". לוי זיהתה מיד את האבסורד שאתם מזהים במשפט הזה, ותהתה "מדהים שאנחנו חיים בימים שזה המשפט שאת מסיימת איתו".
לוי הבהירה שהטענה שלה כמובן אינה כלפי ליאל, אלא כלפי הציפייה שקשר מושחת כזה יכול לשרור בין שני שרים במדינת ישראל: האחת מבצעת לכאורה עבירות בכספי ציבור, והאחר לכאורה אמור להשתמש בכוחו כממונה על המשטרה כדי לדאוג לקבור את הטענות נגדה. אבל לא פחות מדהימה היא ההצגה של ליאל "יהיה מעניין מאוד", כאילו כל זה לא נוגע לה. כאילו היא מנחה בריאליטי בין שני מחנות, ובאמת מסתקרנת לגבי המנצח הסופי.
אז זהו, שזה לא התפקיד שלה. אם אכן קיים חשש שהשר לביטחון לאומי יטייח חקירה נגד שרה מקורבת אליו, התפקיד של ליאל הוא לעקוב, לדווח ולא לוותר עד שנדע שהחשדות (אם ישנן כאלה) נגד גולן התבררו ונחקרו. זה לא קרב בין שני שבטים ב"הישרדות", אלה החיים שלנו, הכסף שלנו, הזכויות שלנו שנרמסות. אם ליאל עצמה מתייחסת להכל כעוד שעשוע אחת בלונה פארק של שחיתות וניצול לרעה של כוח, איך אנחנו, האנשים שצורכים את התחקירים שלה, אמורים לקחת את הדברים שלה ברצינות?