לא ברור לי, גם אחרי צפייה בסרט אודות "פועלו" של שר האנרגיה בממשלת רבין, גונן שגב, עד כמה חמורה הייתה פגיעתו בביטחון ישראל - ובכל זאת, אני מאשים. אם לא את שגב עצמו, שכבר נשפט והורשע בגין מעשיו, אזי לפחות את קשת 12 על שעה וחצי של חיים שאיש לא ישיב לי עוד. עד כמה היה רע סרטו של דני לרנר? וואו, מאיפה להתחיל?
אולי באובייקט: הסיפור של גונן שגב ראוי להרבה יותר מאשר הצ'יקמוק הזה. יש כאן שר, חבר קבינט, שערק ממחנה פוליטי אחד לאחר, הסתבך באופן סדרתי, נתפס מבריח כדורי אקסטזי - וכמה שנים מאוחר יותר, כשהוא מעביר מידע לאיראנים. אפילו במציאות של תחקירים מטלטלים שנעים בין משרד התחבורה ("המקור", רשת 13) למשרד לשוויון חברתי (חדשות 12) ואפילו כחלוף שנים רבות מאז התפוצצה הפרשה - זו עדיין ליגה אחרת של סיפור.
הוסיפו לכך את עלייתו המטאורית של שגב, את העובדה שהיה רופא, את זה שבשעתו נחשב לא רק לכוכב פוליטי אלא גם לגבר כובש (אני לא אחראי על הטעם, אבל אני מספיק קשיש כדי לזכור איך הגיבו אליו נשים בשעתו), את רשיונו לעסוק ברפואה שנשלל, את פריחתו המחודשת בניגריה ועוד - וקיבלתם סיפור שיכול לפרנס לא רק שעה ומשהו של "ספק-דוקו", אלא אפילו שניים-שלושה סרטים עוקבים של ג'יימס בונד.
בין הכיסאות
כלומר, מבחינת תוצר טלוויזיוני מדובר בצומת טי: אפשר להיצמד לתיעוד בהנחה שהעובדות היבשות הן מספיק מעניינות ואפשר לתת לדמיון להשתולל ולהשלים את הפערים בעזרת תסריט שרק "מבוסס על אירועים אמיתיים". במקום זה בחרו יוצרי הסרט במין שעטנז שרידד מאוד את הסרט כדוקומנטרי - ולא המריא (בלשון המעטה), בעזרת הקטעים המומחזים אל עולמות מסעירים יותר שנוגעים בבדיון.
זה מרגיז, כי רשימת המצרכים מושלמת, השף מנוסה, הסו-שפים מוכשרים - והמנה העיקרית יצאה לא מבושלת כהלכה, משהו שלא מספיק טוב אפילו להיות הפילר השבועי בין תכנית אחת של הכוכב הבא לבאה אחריה.
ייאמר להגנת הסרט הרע הזה, שמדובר בז'אנר שקנה לו אחיזה גם ביצירות תיעודיות טובות הרבה יותר, למשל סדרת המופת, חובת צפייה לכל ישראלי, על מאיר דגן, או אפילו זאת שזמינה לצופי נטפליקס אודות וינסטון צ'רצ'יל (כל מי שיצפה בביוגרפיה של מושא הערצתו של בנימין נתניהו, לא יוכל שלא להתרשם מהפערים בין השניים), קטעים מומחזים שמשחזרים סצנות שהיו באמת, אך ספק אם התרחשו בדיוק כפי שהן מובאות לעיני הצופה.
יובל סגל הוא שחקן מוכשר, כך גם יתר הצוות שהופיע בסרט אודות גונן שגב, אבל למרות כישרונם הם לא הצליחו לספק אלא משהו שנראה כמו תרגיל בבית ספר למשחק. הסצנות המומחזות לא תרמו לסרט מחד, וגרעו מאמינותו מאידך. כך לדוגמה כאשר שחקנית שפניה מוצללים מדברת במקום אשת שב"כ לשעבר. אם מדובר בשחקנית - למה הצללתם את פניה? אם מדובר בעדות אמת, מדוע לא תישא אותה הבכירה לשעבר בקולה? וזאת לא הייתה הנפילה היחידה עם "המוצללים".
או למשל א' מהשב"כ, שאמר את המשפט הבלתי-ייאמן לפיו האיראנים לא מסוגלים לגייס למשימות ריגול ישראלים ממוצא יהודי. באמת? כשפרשות כאלה נחשפות לאחרונה כמעט חדשות לבקרים? גם אם מדובר ב"אמת לשעתה" ובסרט שצולם לפני המערכה הנוכחית מול האיראנים, מישהו היה חייב לשים לב לזה בעריכה.
זאת ועוד - אותו א' מתאר את מה שנראה בעיניו כהתפרצות שמחה של המגייס האיראני עת שגב הגיע לטהרן. הוא מתאר חיבוקים, נשיקות, טפיחות על השכם, שירה וריקודים. רק שאת כל זה הוא מתאר לעצמו (על פי עדותו שלו), כלומר, מניח - ולא יודע באמת. ומכיוון שכך, מה לי הצופה רבותא בעדותו של איש מקצוע? והרי לדמיין יכול כל הדיוט.
רבין שלנו?
אפשר להמשיך כאן ולמנות את פגמיו של הסרט, אלא שאם התפתיתם לו בעצמכם, אין לי עניין לבזבז את זמנכם שממילא הושחת כהוגן - ואם בחרתם (למשל) במשחק הכדורגל המסקרן בין בית"ר ירושלים למכבי חיפה, אשריכם - אני מקנא, לפחות חלקנו זכה לדרמה.
ובכל זאת היה בו משהו אחד ראוי לציון ואולי אף לעיון חוזר - ודווקא בו קצת קשה להודות: גונן שגב נכנס לכנסת כאלמוני מוחלט. עם כל הכבוד לחברי סיעת "צומת", היחיד שהיה מוכר לציבור באמת הוא רפול, הרמטכ"ל בדימוס רפאל איתן. כאמור, אני מספיק קשיש כדי לזכור שכינו את צומת בשעתו "רפול ושבעת הגמדים". והנה בא הסרט הזה ומזכיר לנו איך קודם שפותה בידי האיראנים, פותה שגב על ידי אנשי מפלגת העבודה כדי לחבור לקואליציה - ולבגוד למעשה בבוחריו, רובם מצביעי ימין.
מה זה אומר? שגדעון סער למשל, שסופג (בדין!) גידופים על עריקתו ממחנה למחנה, לא המציא כלום, אלא לכל היותר רק שכלל (לפחות שגב אמר מיד לאחר הבחירות כי אינו פוסל חברות בקואליציה של רבין, בעוד סער נשבע קבל עם ועדה שלעולם לא יחבור לנתניהו). כשמצרפים לזה את העובדה שהסכמי אוסלו אושרו, בין היתר, בזכות אצבעו הזקורה של חבר "צומת" אחר, אלכס גולדפרב, אפשר לומר שממש כמו בנט (שהכניס לחיינו דמויות מעניינות כמו עמיחי שיקלי ועידית סילמן), גם רפול לא הצטיין בבחירת מועמדי הרשימה שלו לכנסת, בלשון המעטה.
חבל שלמעט האזכור החשוב אך הלא מודע לעצמו, שעריקים פוליטיים היו ויהיו תמיד, בשני המחנות, לא חידש הסרט הזה דבר למי שמחמת גילם מעורים בפרטיו - ולא היה מספיק מרתק כדי לגרום לצופים צעירים יותר להתעניין.
קטונתי מלייעץ לקשת בענייני טלוויזיה, אבל הסרט המוזר על גונן שגב מצטרף היישר למדף התמוהים שבמשדרים, כמו למשל המשדר המיוחד מאוגוסט, הומאז' לכלבוטק הוותיקה של רפי גינת, ערבי צפייה שנראים כאילו מישהו בקשת 12 התערב על כך שיוכלו לשדר את הג'אנק הזה ועדיין ללכוד את כל הצופים שאין להם עניין בכדורגל, בהישרדות או בפטריוטים בערוץ 14.
ואולי אותו המישהו גם צודק: הן כבר הערב נשכח מהפרסה אודות שגב ונחזור לכוכב הבא, במקום להעניש את מי ששיבץ סרט שיאה אולי לשבת בצהריים, לזמן צפיית שיא.