"כאב אמיתי" ועוד: ארבעה סרטים שכדאי לראות עכשיו (ואחד שלא)

זה לא חדש שהקולנוע אוהב לעסוק בשואה. מה שחדש הוא שבשנים האחרונות אנחנו עדים לטרנד טרי, שרלוונטי גם לקולנוע הישראלי וגם לזה האמריקאי: סרטים העוסקים בדור שני או שלישי הנוסעים למזרח אירופה בעקבות הסיפור המשפחתי שלהם. ראינו את זה ב"בטיול שורשים", "חדר משלו" ו"המשלחת", ועכשיו זה קורה בלא פחות משלושה סרטים שמציגים בו זמנית על המסך הגדול שלנו: "הנכס" של דנה מודן; "הטבעת" של אדיר מילר ו"כאב אמיתי" של ג'סי אייזנברג, היוקרתי והמדובר שבחבורה, שרק השבוע זיכה את קירן קאלקין בפרס גלובוס הזהב ובשבוע הבא צפוי לקבל שלל מועמדויות לאוסקר. בינתיים, הוא עלה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע.

קאלקין מככב בסרט בצד ג'סי אייזנברג, שגם כתב וביים - זה סרטו העלילתי הארוך השני כתסריטאי ובמאי אחרי "כשתסיים להציל את העולם" המצוין גם כן. הם מגלמים שני בני דודים, שסבתם המשותפת, האהובה ושורדת השואה הלכה לעולמה והשאירה להם כסף ובקשה - להשתמש בו כדי לנסוע לפולין, ולבקר במחנות ובעיירת הולדתה. המשלחת כוללת גם זוג ניו יורקי יהודי וקלישאתי; אישה יהודייה הנוסעת בגפה, בגילומה של ג'ניפר גריי, מי שפרצה בזמנו בסרט היהודי האולטימטיבי "ריקוד מושחת" ואביה ג'ואל כיכב ב"קברט" על עליית הנאצים; בחור שחור שחמק מרצח העם ברואנדה, היגר לקנדה ושם התגייר; וגם לא יהודי אחד - מדריך הטיולים, שכמו נוצרים רבים בימינו כרך את גורלו בזה של העם היהודי ומקדיש את חייו להיסטוריה שלהם, אבל עם הזמן יבין שהוא עושה בשכלתנות יתר, ולא עם מספיק רגש.

בני הדודים חולקים את שם המשפחה קפלן, אבל מעבר לכך הם הפכים מוחלטים. דיוויד, בגילומו של אייזנברג, מיושב בדעתו. יש לו עבודה של גדולים ומשפחה משלו, והוא גם מתנהג כמו ילד גדול. לעומת זאת, בנג'י בגילומו של קאלקין הוא סטלן לוזר שעדיין לא התבגר, וגם בטיול שואה לא מסוגל להפסיק להשתטות, מה שגורם לקרוב משפחתו לדפוק את הראש בקיר מרוב בושה.

פה טמון אחד הטוויסטים של "כאב אמיתי". הוא משתייך לז'אנר סרטי "אבא עושה בושות", בהן אחת הדמויות יוצאת למסע עם קרוב משפחה שמביך אותה ללא הרף, אלא שבדרך כלל מדובר באבא, כפי שקרה למשל ב"טוני ארדמן". כאן, זה הבן דוד. ההורים של הגיבורים לא נמצאים בתמונה, ועל הסבתא המנוחה הם מדברים כל הזמן אבל היא מן הסתם לא נוכחת, כך שכל הבמה היא של בני-הדודים, ומזמן לא ראינו סרט שעוסק בצורה כל כך מעמיקה בקשר המשפחתי הזה.

"כאב אמיתי" שובר גם את חוקי הז'אנר בדרך נוספת. בדרך כלל, בסרטים כאלה מתגלה איזשהו סוד אפל בעברה של המשפחה. כאן, זה לא קורה. בני הדודים מלכתחילה לא מתחקים בעקבות אוצר כלשהו או אמת כלשהי. אין פה שום מתח מלאכותי, והתסריט לא מסתמך על התערבות חיצונית כדי לשמור על עניין. באף נקודה לא נכנסת איזו הפתעה לא צפויה כדי לטלטל את הספינה. תחת זאת, אייזנברג מסתמך על הדינמיקה בין בני הדודים ושאר חברי המשלחת, שמתפתחת באופן אורגני וראו זה פלא, מצליחה לרתק ולרגש גם בלי שפתאום איזה פולני ירדוף אחריהם עם מעדר ויתברר שסבתא שלהם היתה נזירה והחביאה מטמון מתחת לאדמה.

הסרט נאמן לשמו. בשלב מוקדם כי בנג'י מתמודד עם אתגרים נפשיים ונטיות אובדניות, ועולה השאלה - מה זה כאב אמיתי? האם מותר להשתמש במושג הזה רק בהקשר של טרגדיות כמו השואה, או שגם למישהו שסתם סובל כי הוא לא מוצא את עצמו מותר להגיד שכואב לו? והאם הוא מפונק רק בגלל שהוא לא מצליח להתגבר על המצוקה הקיומית שלו בשעה שסבתו שרדה זוועה בסדר הגודל של השואה?

"כאב אמיתי" מעלה את השאלה הזו ומשאיר אותה פתוחה, מה שהופך אותו לכואב יותר ולאמיתי יותר. נוסף לכך, הוא נוגע בשלל קושיות נוספות הקשורות בזהות יהודית. רק מילה אחת לא נאמרת בו: ישראל כמובן. קצת מצחיק לעשות סרט שעוסק בסיפורו של העם היהודי בין שנות הארבעים ל-2024 ולא להזכיר אפילו את אחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לו, לטוב ולרע, אבל מן הסתם אייזנברג נמנע מזה כדי שלא יבטלו אותו. ככה זה: כמו שלחרדים אסור להסתכל בנשים זרות או לשמוע אותן שרות, ליהודים אמריקאים אסור להגיד את המילה שמתחילה בי' ומסתיימת בל'.

הפחדנות הזו היא אולי הפגם היחיד פה. מפתה להגדיר את "כאב אמיתי" כ"סרט קטן", אבל זה כל כך לא נכון. כראיה לכך, צפיתי בו לראשונה על מסך קטן לפני שנה, אז הוקרן בפסטיבל סאנדנס, בו זכה בפרס התסריט, ולא נפלתי ממנו - אבל כשצפיתי בו השבוע שוב, והפעם על המסך הגדול, הכל השתנה כבר מהשוט הראשון. חובה לראות אותו בקולנוע.

אייזנברג מיטיב לעבוד עם הצלם הפולני הצעיר והמצוין מיכאל דימק, מן הכוכבים העולים בשמי הקולנוע האירופאי. הם יוצרים אינטימיות וקרבה עם הדמויות, אבל מנגד גם משתמשים בצילומי החוץ כדי להמחיש את המשא של המסע.

התסריט רהוט, שנון ומשכנע, ומיטיב לצייר את הדמויות הראשיות והמשניות - התחושה היא שאנחנו מכירים את האנשים הללו ונמצאים יחד איתם. תצוגות המשחק מעולות כולן. מי שמצטיין במיוחד הוא כמובן קאלקין. זהו תפקידו הקולנועי הטוב עד כה של השחקן, שבתחילת דרכו הופיע כילד בסרטי "שכחו אותי בבית" בצד אחיו מקולי, ונכנס לפנתיאון בשנים האחרונות בזכות תפקידו בסדרה "היורשים". הדמות שלו בקלות היתה יכולה להפוך לזעופה, מפונקת ובלתי נסבלת, אבל הודות לתצוגה שלו היא מעוררת סימפטיה ולא עוינות. התחושה היא שאנחנו לא צופים בשחקן מגלם דמות, אלא כיאה לשם הסרט, באדם אמיתי. איזו הופעה פנומנלית.

קאלקין הרוויח ביושר ובצדק את גלובוס הזהב בקטגוריית שחקן המשנה, ונראה שגם יזכה באוסקר. מדהים לחשוב איזה דרך הוא עבר: מלהיות אח של מקולי, שמופיע בתפקיד קטנטן בסרטי "שכחו אותי בבית", משחקן צעיר שהשיא שלו היה בסרט האינדי המצוין אך הנישתי "איגבי", לאחד משחקני האופי הבוגרים, השלמים, המדוברים והמוערכים בהוליווד. איזה מסע זה בטח היה מבחינתו - ארוך, מתגמל, מרגש ומן הסתם גם מהול בכאב, בדיוק כמו המסע שהדמות בגילומו עוברת בסרט הזה.

"אמיליה פרז" עלה על המסכים שלנו כבר לפני כחודשיים, ואם עוד לא ראיתם אותו, עכשיו יש סיבה טובה להשלים פערים - הסרט היה המנצח הגדול של טקס גלובוס הזהב בתחילת השבוע, עם לא פחות מארבעה פסלונים, יותר מכל סרט אחר. הוא זכה בפרס הסרט הקומי/מוזיקלי הטוב ביותר (הוא לא קומי בכלל, אבל מוזיקלי מאוד); בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה שאינה אנגלית (הוא דובר ספרדית), בפרס שחקנית המשנה (זואי סלדנה) ובפרס השיר המקורי הטוב ביותר. כל אחד מן הפרסים הללו מוצדק בהחלט, ואפילו הגיעו לו פסלונים נוספים. ועכשיו, כל העיניים לאוסקר. בינתיים, הוא עדיין מציג אצלנו באולמות.

ועל מה כל המהומה? הסרט מציג את סיפורו של ברון סמים מקסיקני השוכר עורכת דין צעירה כדי שתעזור לו להשלים את תהליך ההתאמה המגדרי שהוא עובר, ולחיות כפי שתמיד הרגיש שהוא נולד - אישה בשם אמיליה פרז. את כל זה הסרט מתאר באמצעות שירים וריקודים אבל גם ביריות ופיצוצים, מה שהופך אותו לשילוב יוצא דופן בין מיוזיקל, דרמת פשע מחוספסת ודרמה קווירית על זהות ורגשות.

מאחורי הדרמה המקסיקנית הטרנסית עומד דווקא גבר צרפתי סטרייט - ז'אק אודיאר, הבמאי הצרפתי הנפלא שחתום על פנינים כמו "גיבור בזכות עצמו", "לבי החסיר פעימה" ו"דיפאן" זוכה דקל הזהב. הוא מוציא את הגיבורה שלו למסע חובק עולם, שעובר דרך בנגקוק וגם תל אביב, שם היא פוגשת רופא בגילומו של מרק איווניר, ושם היא גם צופה במערכון אייקוני של שאולי ואירנה מ"ארץ נהדרת". לזה דווקא יש אולי הסבר: הבמאי ביקר בארץ לא פעם לאורך השנים, כולל בשלהי העשור הקודם. היו ימים!

גם צוות השחקניות אקלקטי למדי: מצד אחד, את עורכת הדין מגלמת זואי סלדנה, הזכורה בעיקר משני הפרקים שוברי הקופות של "אווטאר" ומסדרת "שומרי הגלקסיה", ואת זוגתה של הגיבורה מגלמת סלינה גומז, שעדיין מזוהה בתור כוכבת נוער. את אמיליה פרז מגלמת קרלה סופיה גסקון, שחקנית ספרדייה אלמונית למדי שהפכה לטרנסית הראשונה הזוכה בפרס המשחק בפסטיבל קאן, ואולי תשחזר את ההישג בעוד מקומות. כך או כך, שלושתן יוצאות מן הכלל. מעבר לעיטורים אינדיבידואליים, מגיע להן פרס האנסמבל.

אודיאר גדל בצלו של אביו, מישל אודיאר, תסריטאי צרפתי אגדי, ובצל מותו של אחיו בתאונת דרכים. הוא אדם קשוח, עם ראיית עולם מחוספסת ומורכבת, ועם זאת יש בו גם סקרנות ואנושיות. הוא תמיד מיטיב להביא לידי ביטוי את החזון הזה, וכך קורה גם הפעם. "אמיליה פרז" הוא סרט על חיים ועל מוות. ובהתאם לכך יש בו אש ויש בו קרח.

"אמיליה פרז" הוא מסוג הסרטים שקורה בהם כל כך הרבה, שבסופם אתה כבר שוכח מה היה בהתחלה. התסריט שלו לא סתם הולך מנקודה א' לנקודה ב' - אין מספיק אותיות באלף־בית כדי לתאר כל מה שקורה בו. נאמר רק כך: זמן מה אחרי שהניתוח הושלם בהצלחה, הגיבורה פונה לעורכת הדין עם בקשה נוספת, ומשם אלוהים גדול. דבר אחד בטוח: הסרט סוחף כל הזמן ולא משעמם לרגע. המשחק פנומנלי, עבודת הבימוי מפעימה, המוזיקה נהדרת, והתלבושות מעדן לעיניים.

כרגיל בימינו, בטח בנוגע לסרט מדובר ובטח בטח כשהוא עוסק בנושאים כאלה, "אמיליה פרז" שנוי במחלוקת. אפשר להבין חלק מהביקורות. בגלל שהוא מחוספס, אפשר לטעון שהוא מכוער. הוא מציג את רוב המקסיקנים כפושעים צמאי דם, ומה שאולי מקומם את שונאיו יותר מכל - בסופו של דבר, הוא לא בהכרח מציג את ההתאמה המגדרית כתהליך עם השלכות חיוביות. אך כאן טמונה המורכבות של הסרט - מורכבות שהקולנוע הצרפתי מסוגל לה, ומבקרי קולנוע בוגרי אוניברסיטאות עילית מניו יורק פשוט לא כשירים להכיל.

היה קל וגם בנאלי מצד הסרט לצאת בהכרזות חד־צדדיות על אישיות ועל נשיות, אך הוא אומר דברים עמוקים הרבה יותר - שאהבה היא בריאה, תרתי משמע, כשם שהיא הכחדה, ולידה מחדש כרוכה גם בהרס. שקט, כפי שאנחנו יודעים היטב, הוא אשליה. מעבר לכל הז'אנרים שמתערבבים בו, "אמיליה פרז" הוא טרגדיה יוונית - טרגדיה גדולה מהחיים, שחובה לראות על המסך הגדול.

מה היה שובר הקופות הכי גדול של 2023 "ברבי". כולם זוכרים אותו. ואיזה סרט הגיע למקום השלישי בטבלת שוברי הקופות באותה שנה? "אופנהיימר", שגם אותו כולם זוכרים. אבל מי היה ביניהם במקום השני? זו כבר שאלה מכשילה יותר.

התשובה היא "האחים סופר מריו", העיבוד החדש למשחק הווידיאו שאמנם לא הפך לתופעת תרבות, לא זכה באוסקר וכנראה כבר לא יהפוך לפולחן, אבל הכניס המון כסף בקופות - 1.3 מיליון דולר. בשבוע האחרון הוא הצטרף לקטלוג הישראלי של נטפליקס וכמובן שגם שם טיפס למקום הראשון.

הסרט מתאר כיצד הגורל מפריד בין שני השרברבים ושולח אותם להרפתקה בממלכה קסומה, בה ינסו להציל נסיכה שכרוח הימים היא לא עלמה במצוקה אלא אחת הדמויות החזקות פה. הדמויות כולן מצוינות, ההומור ממזרי ושובב, האנרגיות סוחפות והסרט כולו מושקע, כיפי ומרומם רוח. אפשר להבין למה הצליח וממשיך להצליח כל כך.

סרטו של ג'ייסון רייטמן מתרחש אי שם ב-1975 ומלווה את ליל הבכורה של התוכנית "Saturday Night", שמאוחר יותר תהפוך ל"Saturday Night Live" ולאחת התוכניות המצליחות והמשפיעות בתולדות הטלוויזיה. הסרט אמנם זכה לביקורות מעולות וגם למועמדות לגלובוס הזהב, אבל נכשל בקופות ולכן נגנז מסחרית בישראל. כעת, הוא זמין אצלנו ב-VOD וכדאי לבדוק אותו. הוא מספק חווית צפייה כיפית ומשעשעת, וחשוב מכך - כמה שיעורים מאירי עיניים בתולדות הבידור אמריקאי.

השיעור החשוב ביותר רלוונטי לכולנו: מצפייה בסרט אנו לומדים שאם כולם אומרים לך שאתה עושה משהו לא נכון ואין לך סיכוי, כנראה שאתה בדרך לשנות את העולם. זה מה שקרה לתוכנית הזו, שאף אחד לא האמין בה והכל הלך הפוך בדרך לשידור הבכורה שלה - והנה, תראו מה יצא ממנה.

"סטרדי נייט" מציג גלריה גדולה של שחקנים, רובם דומים להפליא לדמויות האמיתיות שהם משחקים, וכולם מצוינים. גבריאל לה-בל, שגילם את בן דמותו של סטיבן ספילברג הצעיר ב"הפייבלמנים", הוא היוצר לורן מייקלס; רייצ'ל סנוט הגויה מגלמת את זוגתו, התסריטאית רוזי שוסטר, וכמו ב"שבעה בייבי", מוכיחה שהיא מושלמת בתפקידים של יהודיות, ואפילו מספרת בדיחה על אנה פרנק; קורי מייקל סמית' החתיך להפליא הוא צ'בי צייס החתיך להפליא, שבשלב מסוים בסרט מכריז "רוצים לראות שחורים - לכו להארלם; רוצים לראות יהודים - תפגשו את התסריטאים שלנו"; ועוד בקלחת: קאיה גרבר, הבת של סידני קרופורד, שהפכה בשנים האחרונות לכוכבת בזכות עצמה, וניקולס בראון שגונב את ההצגה בתפקיד כפול כג'ים הנסון ואנדי קאופמן.

המלצת צפייה: צפו בסרט ואז תחפשו ביוטיוב את המערכונים שהוא מתאר את הפקתם. תענוג מובטח.

המותחן האירוטי הזה עלה לאקרנים ברעש גדול לפני שבוע. לפחות בארצות הברית הוא נהנה מביקורות מעולות וגם מהישגים קופתיים, וכוכבתו ניקול קידמן זכתה עליו בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה. הלוואי שיכולתי להצטרף לחגיגה, אבל אותי הוא בעיקר שיעמם והביך. נראה שגילדת השחקנים חושבת כמוני שהדיבור סביב הסרט מוגזם, כי אמש (רביעי) היא הכריזה על המועמדויות שלה, וקידמן שהיתה פייבוריטית מובהקת נותרה בחוץ. ואכן, לא מגיע לה - היא שחקנית נהדרת אבל זו בטח לא אחת ההופעות הטובות שלה.

את הסרט כתבה וביימה הקולנוענית ההולנדית הלינה ריין, שעשתה את טבילת האש האמריקאית שלה לפני כשנתיים עם "Bodies Bodies Bodies", שלא הופץ בישראל אבל עורר תהודה בארצות הברית. העלילה שלו מתכתבת עם שני תתי-ז'אנרים ספציפיים שפורחים לאחרונה: סרטים על יחסים מיניים בין אישה לגבר צעיר ממנה, כפי שראינו ב"הרעיון שהוא אתה" ו"פרשה משפחתית", שגם בו כיכבה קידמן; וסרטים וסדרות על סקס בעולם התאגידי, כמו למשל "משחק הוגן" ו"התעשייה".

קידמן מגלמת פה מנכ"לית של חברת רובוטיקה, שכמאמר הקלישאה, נראה שיש לה הכל: היא זוכה להצלחה מקצועית מרשימה, עובדת במשרדים מפוארים בניו יורק ויש לה בית מפואר לא פחות, עם בן זוג מסוקס בגילומו של אנטוניו בנדרס ושתי ילדות חמודות. אלא מה - מתברר שהיא מעולם לא חוותה אורגזמה במסגרת הזוגיות שלה.

ההזדמנות לתיקון מגיעה כשלמשרדה של הגיבורה צועד מתמחה צעיר ויפה תואר, בגילומו של האריס דיקינסון. הוא לא הולך סחור-סחור, וחיש-קל חוצה את הקווים ומתחיל לחלק לבוסית שלו הוראות, שרבות מהן נושאות אופי מיני. מכאן קצרה הדרך לאותה סצינת חלב מפורסמת, וגם לסצינות אחרות שעוסקות בשליטה ובתשוקה, ועושות זאת בצורה בוטה.

צפיתי ב"בייביגירל" באולם מלא, וזו היתה חוויה. הקהל שרק, צעק וצחק, ונראה שהוא צוחק עם הדמויות ולא עליהן. עם זאת, אותי באופן אישי הסרט בעיקר הביך. תסריט רדוד, תצוגות משחק איומות, עשייה קולנועית שהיא דאווין ותו לא, פרובוקציות שנועדו בעיקר לטיק-טוק, ופסקול שעושה את העבודה בשביל שאר המחלקות.

הבעיה הגדולה ביותר היא הפער בין היומרה לביצוע. "בייביגירל" מוכר את עצמו כסרט קינקי, נועז, חצוף ומה לא - אבל בסופו של דבר, מתברר כי אינו אף אחד מן הדברים האלה. הוא יותר שלווה ברטי מאשר פרוורטי.

לא ניכנס למה שקורה או לא קורה בסרט, כי זה ספוילר וזה גם לא רלוונטי לדיון. העניין הוא כזה: לאורך הצפייה ב"בייביגירל", לרגע אין תחושה שמשהו אפל באמת יכול לקרות כאן, שהדמויות יאבדו שליטה, או שיקרה משהו שיסיט את חייהן ואת העלילה מן המסלול. כוס החלב בידיה של קידמן לא באמת משקשקת, והכל נע על מי מנוחות.

ב-1987, "חיזור גורלי" ריסק קופות כשהמציא מחדש את המותחן האירוטי. כזכור, הוא הגיע לשיאו בסצינה בה המאהבת של הגיבור מבשלת את השפן שלו למגינת לבו. פה, לעומת זאת, ברור שכל השפנים יחזרו הביתה בשלום, וזה מה שהופך את התוצאה לכל כך משמימה.

"בייביגירל" מתיימר להיות עכשווי וחתרני, אבל למעשה הוא פחות מורכב ומסעיר מאשר מותחנים אירוטיים משנות השמונים. כיאה לשמו, הוא מתגלה בסופו של דבר כסרט די ילדותי, אפילו תינוקי, ולא יותר קינקי מאשר "בייבי מוצרט".