לכל אמן גדול יש את האלבום ההוא שמהווה את רגע השיא שלו. אלבום שבו האמת שהוא משדר לעולם כל כך חזקה והתדר שהוא משתמש בו הוא כל כך אותנטי, כואב, טראומתי, מרגש, שאנשים לא יכולים לעמוד בפניו. הם חייבים אותו לעצמם. הם רוצים לחבק אותו ולקחת אותו איתם אל הנצח. לשלום חנוך היו את "חתונה לבנה" ו"מחכים למשיח". לשלמה ארצי את "חום יולי אוגוסט". ליהודה פוליקר את "אפר ואבק". לעידן עמדי, שנפצע קשה בעזה וחייו ניצלו בנס, יש את "סופרמן". אלבום מורכב, שהוא כה עוצמתי במילים שלו, בכנות שלו, שהוא יגרום לאנשים לבכות ולצעוק ולהרגיש שהדם מנסה להתפרץ להם מאיברי הגוף. אלבום שאנשים יתחברו אליו בכאלו עבותות, עד שלפעמים זה ירגיש קשה מדי, אפילו מסוכן. אלבום שהוא "הפלוגה" של ארצי, מהעיניים של השניים בלי שם שמרחפים באלונקות. הם היו סופרמנים אז, הם סופרמנים היום. הם אנחנו. הם עידן עמדי. כולנו עידן עמדי. זה אלבום המלחמה האמיתי שחיכינו לו. אלבום שלא ייתן לאף אחד לשכוח בשנה הקרובה את החיילים, הפצועים, החללים. אלבום שצריך להיות כאן בקלות "אלבום השנה".
האלבום של עמדי עומד על שלוש רגליים רעיוניות: המלחמה, המשפחה והאמונה. בחירה אמנותית שבישראל המטורללת עלולה להיחשב אפילו פוליטית. הוא נפתח עם שיר הנושא "סופרמן", שיר שעמדי כתב על עצמו אבל גם על כל החיילים והשוטרים שנלחמו, שנפצעו, ששרדו. זה "גיבורי על" של התקווה 6, אבל מהצד של המילואימניקים, אלה שהם עצמם גיבורי העל והנה הם מספרים את הסיפור של עצמם, דרך העיניים והפה והמילים והסיפור האישי של עמדי: "ואחרי שנפצעתי, היו לי לילות, ששאגתי מתוך החזה, התחלתי לנהל עם אלוהים חשבונות". שיר שהבתים שלו הם ראפ, בעיבוד של רביד פלוטניק, והפזמונים מושרים, ואיך שהקהל יצעק אותם בהופעות: "כבר לא מפחיד אותי למות, יותר מפחיד לא לחיות.. שהמלאכים ירדו, השתחוו, אמרו 'אמן, הוא לא אדם רגיל, הוא סופר-מן". שיר שחיילים יכתבו את המילים שלו בטושים על קירות של חדרי שמירה, מציר פילדלפי עד החרמון הסורי. בשיר השני "לתת לחיים לרקוד", על רקע קצב מרקיד, עמדי מספר על ההתאוששות שאחרי הפציעה, עם המשפחה, הילדים והאישה. לאורך כל האלבום הוא כותב על משבר בזוגיות, וכאן הוא מרגיש רחוק ממנה אבל יודע שהגאולה תבוא אל שניהם. וכמו כל ישראלי מאמין מאז ה-7 באוקטובר, הוא מנסה לברר עם עצמו את נושא האמונה באלוהים: "כבר חודשים שאני לא מצליח, להשלים, להאמין. כבר לא קונה מי שמוכר, שהוא מצא את אלוהים...אם אלוהים שם לידך תגיד לו, אני לא מוותר על החלום".
בבלדה "מכתב לילדים" הוא כותב להם בחשש ובזהירות על התקווה שבעתיד יהיה טוב. את "אינסוף", בלדה שקטה מלאת רגש, אפשר לפרש כשיר לאשתו, או בפרשנות מרחיקת לכת, כשיר שכתב למדינה. הוא שר בו בכנות על הפחדים ועל הסתרות, עם משחק מילים: "כל בוקר קם לובש פרצוף של ווינר, זה עידן כזה של תחפושות". ב"לדפוק ת'ראש", שילוב של היפ הופ בבתים ומזרחית בפזמונים, עמדי מתמודד בהומור עם היותו סלבריטי והפיכתו לאדם האהוב במדינה אחרי הפציעה שלו. הוא הולך כאן עד הסוף ומספר על יציאה לבר של מפורסמים ומפגשים עם דמויות, אותן מגלמים בקולותיהם רותם סלע, דני קושמרו, אורי גבריאל ואסי ישראלוף. קושמרו אפילו מציע לו להיות נשיא המדינה או ראש ממשלה. זה נחמד, ומעיד שעמדי מנסה בדרכים שפויות להתמודד עם מעמדו הציבורי הלא שפוי בעליל. ב"שום דבר אחר" הוא רומנטי בליווי גיטרה, בסטייל שמזכיר את "אהבתיה" בגרסת "אהבתיהם", בתוספת הסלסולים העמדיים שכה מזוהים איתו. ב"בלי לבחור" עמדי מודה שהוא עייף מלהיות בחזית, מלהיות אמן, מלהיות יוצר, מלהיות זה שיודע מה עומד לקרות, מבלי לבחור, ושואל שוב ושוב "אולי הגיע הזמן לחזור". אפשר לפרש אותו כחזרה בתשובה, ואפשר לפרש כחזרה להתחלה, לפני שהפך להיות אמן שממלא היכלים. שיר חשוב, שהפציעה זירזה, כנראה, את כתיבתו.
"לב" הוא שיר מפתח. עמדי ממשיך בו את הקו של כתיבה על האמונה והזוגיות, שני המוטיבים החזקים באלבום (לצד מוטיב המלחמה, כמובן) ומספר על שיחות עם אלוהים ועל כתיבה על הזוגיות שלו עם בת זוגו. גם כאן הוא ממשיך דרכו של ארצי ("בחוץ מכוניות שטות, מדמיין אותך בהן, וגם אותי, שם לידך..."), אבל הוא מוסיף את הנדבך שלו - זה שיר שכולל הקלטה ממסיבת העיתונאים שכינס בזמנו, עם הציטוט המפורסם: "גופי ונפשי אמנם נפגעו, אבל רוחי חזקה מאי פעם. אני אשוב ליצור, אני אשוב לשיר, אני אשוב לשחק. אם אלוהים יתן לי כוח, אני גם אשוב להילחם למען המדינה שלי". זה לא סתם שיר. הבחירה לשלב את ההקלטה הופכת אותו למעין מסמך תיעודי. לצילום של רגע בזמן. לנקודה שבה עידן עמדי הפך מעוד זמר-יוצר בתעשיית המוזיקה, יוצא תוכנית ריאליטי, לשם הכי גדול במדינת ישראל, לסמל של המלחמה. ושוב הכנות שמכה כבעיטה בבטן: "אל תכעסי אהובתי, כולנו משקרים בסוף / פתאום עכשיו, הכול בינינו צף ומתבהר, בחוץ הכפור מאז אוקטובר, בטוח לא עוזר, חזרתי שוב לכתוב עלייך, בכנות, מה שזוכר, הרבה אותך, קצת אותי, קצת את הלב שהתפורר".
"עדיין פרא", רוק יחסית קצבי עם סולו גיטרה, יהיה להיט הופעות סוחף, וגם הטקסט בהתאם: "עדיין מתאמץ לבחור ממה שרע את מה שטוב. עוד מקווה שתהמרי עליי, מבלי לחשוב, עד לניצחון". הום-ראן. "אמא" הוא משירי ה"אמא" היפים שנכתבו כאן בשנים האחרונות.
"חמש צולבות שני רימונים" משלב ביט קצבי עם ראפ שנשמע כמו ממכשיר קשר צה"לי, ולא ברור אם עמדי רוצה שנרקוד או שנקשיב. הוא עוסק בו בחיילות שלו ובדימוי שלו כחייל בעיני עצמו ובעיני הציבור: "הפכתי להיות החייל שלהם בתסריטים, מריע עם הדגל, מחייך ומאמין, תמיד הרגשתי קצת אחרת, היה חשוב לי שתדעי, אלו היו רק הרגלים של פעם, חמש צולבות, שני רימונים". ואם כבר להיות רמבו ציוני, אז עד הסוף. עמדי שר כאן: "עם המדליה מנצנצת, אשוב לחפש מולדתי, שלפעמים היא די זרה לי, כמו שאת אהובתי", שמזכיר את סטאלון ב"אנחנו מוכנים למות למען המולדת, אבל רוצים שהיא תאהב אותנו, כמו שאנחנו אוהבים אותה".
ב"דור המבול" הוא כואב את המציאות, ושוב חוזר כאן המשולש מלחמה-משפחה-אמונה. עמדי מתייאש כאן מהמלחמה ומהזוגיות, אבל התפילה מצילה אותו: "זה דור המבול, ואין אותך ואין אותי, ולא נותר יותר כלום / ויש תפילה, ללא מילים, רק שירד עליי, ישטוף הכול, אבל ברחמים". הבעיה בשיר הזה היא שהפלייבק לא עושה שירות טוב לטקסט. בשיר החותם, "להתראות", כמו גיבוריו, ארצי ובנאי, שניים שמתמחים בשירי נסיעות, הוא יוצא לנסיעה, כדי לחבק בפעם האחרונה, והשיר גורם לך לרצות לחבק אותו, חזק חזק. זה מה שירגיש מי שיאזין לאלבום הזה. זה מה שירגיש הקהל של עמדי בהופעות השנה. הוא לא צריך לעלות לבמה עטוף בדגל ישראל. ישראל עטופה בדגל עידן עמדי.