הסינרמה נצצה בשמש של תל אביב כמו פיטמה ענקית. סמל לישראליות של פעם. הבוהמיינית, הנהנתנית, המשוחררת. קסם של הוליווד בקצה של רחוב מלא בבתי חרושת ומוסכים. ראיתי שם בילדותי מחזות זמר ענקיים. ראיתי שם את הגשש החיוור. הייתה חוויה אמיתית להיכנס בפואייה שנבנה בימים אחרים, לפני שהקולנוע הפך לאומנות והלכו אליו לחלום.
אני זוכר את עצמי נכנס בשערי הסינרמה כילד בן 11 בלי ההורים. למעשה, לא היו שם מבוגרים בכלל, הכניסה הייתה מותרת לילדים בלבד. היו איתי שני בני דודים. אחד לא גדול ממני בהרבה, השני לא קטן ממני בהרבה. כולנו כבר היינו בסינרמה בעבר, אבל בלי מבוגרים המקום הרגיש גדול יותר. היציע העגול שהקיף את הבמה הגדולה הרגיש עצום. היו 3,000 ילדים בקהל כשאל הבמה עלה הראשון בבידור, דודו טופז, ומיגנט אליו את כל העיניים בהיכל הענק - וכנראה במדינה כולה.
לא הייתי ממעריציו של דודו טופז, אבל לראות אותו מצלם את התכנית הייתה חוויה משנה חיים. ידעתי שלעולם לא תהיה לי את הכריזמה של האיש הקטן על הבמה (לזכותי, למעטים תהיה) אבל חלמתי להיות חלק מהקסם הזה שנקרא "טלוויזיה". מהרגע שדודו עלה לבמה, הוא לא הפסיק לרגע לעבוד בלגרום לקהל לאהוב אותו - כולל בהפסקות הפרסומות המתוזמנות. הוא דיבר עם הקהל לפני תחילת הצילומים, ואף הציע בסיום למי שרוצה להישאר לצפות בצילומי הפרומו לתכנית. 3,000 ילדים נשארו, אף אחד לא הלך. רצינו להישאר בנוכחות הממגנטת הזאת כמה שאפשר. קשה היה שלא להתאהב בו.
נזכרתי בנוכחות הזאת אמש כשינון מגל נכנס לבמה בבנייני האומה בירושלים מול קהל משולהב ומעריץ. אני לא הראשון שמשווה בין השניים כמובן, אבל בתור מישהו שזכה לשבת בתוך קהל מעריצים של שניהם, קשה היה שלא להיסחף בהשוואות. בשורה התחתונה: לטוב ולרע, ינון מגל אינו דודו טופז. ינון מגל הוא מגיש טלוויזיה מוכשר, אבל הסיבה שהוא מושך אליו אנשים כרגע היא בחירתו להיות שופר בכיר של ראש הממשלה. זו לא הכריזמה שלו שממגנטת את המעריצים אליו, זה הביביזם. קל מאוד לא להתאהב בו.
ינון מגל התחיל את האירוע בלצעוק "אנחנו הרוב!!!", כחיקוי מלעיג לנאום המביך של יאיר לפיד, אלא שגם מגל יודע שלמרות נתוני הרייטינג המשתפרים, הערוץ שלו עדיין מפסיד - ובגדול - יום אחרי יום למתחרים מערוץ "אל ג'זירה 12". מגל ניסה ללעוג ללפיד, אבל למעשה נראה נלעג כמוהו. מה לעשות שרוב האזרחים, כולל מצביעי ימין מסורתיים, סולדים מערוץ 14 ומינון מגל עצמו. להבדיל מדודו טופז הוא לא מנסה לפנות לקהל הגדול ביותר, אלא להעצים את הנישה שמאמינה בו. זו לא עיתונות, אבל לפעמים זה יוצר טלוויזיה טובה. תשאלו את איתמר בן גביר.
הגעתי בציפיות מוגזמות כנראה לאירוע של "הפטריוטים", שציין שלוש שנים להשקת ערוץ 14. חשבתי שהקהל יהיה נלהב יותר, חשבתי שהתכנית תהיה סוחפת יותר, חשבתי שהאנרגיה של המופע החי תעורר אמוציות בפאנל - אך למעשה ההפך הוא הנכון. ינון מגל נכנס אל הבמה מתוך היציע, כמו מיקי ברקוביץ' במשחק הפרידה שלו שנכנס לפרקט ביד אליהו דרך האוהדים של שער 11. להבדיל, הכניסה הזאת רק עזרה להראות כמה קרחות היו ביציע של האודטוריום הגדול בישראל. הרייטינג אולי עולה ועולה, אבל בכל זאת היו שורות שלמות ריקות באירוע החגיגי של ערוץ 14. לדודו זה לא היה קורה.
משהו לא עבד שם. טכנית. נתחיל מזה שהמסכים שידרו את השידור החי של ערוץ 14, שמשודר באופן טבעי בדיליי ולכן הם היו די מיותרים. נמשיך בזה שבעיית סאונד צורמנית ליוותה את כל השידור. הקהל התקשה לשמוע חלק מהדוברים על הבמה, וחמור יותר - הפאנליסטים לא יכלו לשמוע אחד את השני. זו כנראה גם הסיבה שלהבדיל מהתכנית המצולמת, חברי הפאנל מיעטו להגיב אחד לשני - ולעתים אף חזרו על דברים שאחרים כבר אמרו.
ינון הוא לא דודו טופז מכיוון שהוא עדיין מתרגש מלהופיע מול אלפי אנשים בשידור חי. זה טבעי ונורמלי, גם כשהקהל כל כך ביתי ואוהב. מי שבלט לטובה הוא יותם זמרי, שבאופן כמעט רובוטי נראה שלא מתרגש מלעשות את השטיק שלו מול אלפי אנשים במופע חי. אלא שבתואר "אהוב הקהל" זכה די בקלות איתמר פליישמן. בכל הפסקת פרסומות רצו ילדים וילדות במדרגות האולם כדי לעשות סלפי עם האליל שלהם. הם ניסו לצרוח אליו כדי ללכוד את מבטו אך או שהוא לא שמע אותם או שהוא ניסה לשחק אותה קול.
באופן כללי, הקהל ששילם בממוצע 100 שקל לכרטיס הגיע כי הוא אוהב את האנשים האלה. הכרטיסים לדודו טופז, למען הסר ספק, חולקו בחינם. מגל, פליישמן, זמרי וגם הפאנליסטים הקבועים יקי אדמקר, עירית לינור, פרופ' משה כהן אליה וידידיה מאיר הם רוקסטארים. קשה להאמין שילדים ישלמו כסף בשביל לראות את ברוכי קרא או את גיא פלג מקרוב. זו חלק מהתופעה של ערוץ 14, מוסד שמטרתו היא לא לשדר חדשות אלא לשנות את המציאות. הורים שצופים בערוץ 12 או 13 לא רוצים שהילדים שלהם ייחשפו בכלל לחדשות בשעות האלה, אבל הורים שצופים בערוץ 14 הופכים את כוכבי הערוץ לאייקונים.
אלא שמגל ושות' צריכים ללמוד לקח מהסוף של דודו טופז. מחיאות הכפיים הסוערות טובות לאגו, אבל הן לא מעידות על טיב התכנים - ובטח שלא מבטיחות נאמנות. כל עוד המדינה הזאת מחולקת בין ביבי ולא-ביבי יהיה לפטריוטים פרנסה והרבה מאוד אירועים חגיגים כאלה. שיהיה להם לבריאות. ביום שאחרי ביבי, יהיה מתי שיהיה, הערוץ הזה יתנקז מצופיו כמו שמוגלה מתפוצצת מתוך חצ'קון. זה לא יהיה נעים לצפייה. אתם יודעים, כמו כל תכנית אחרת של ערוץ 14.
הסינרמה כבר לא עומדת היום בתל אביב. במקומה ייבנה מגדל משרדים מזכוכית שישקף את השמש בדיוק כמוה. אולי זה סמל לישראליות של היום - פחות בוהמה, יותר היי-טק. פחות חלומות משותפים, יותר אינטרסים עסקיים. ערוץ 14 הוא בדיוק ההפך ממה שהסינרמה סימלה - במקום מקום שכולם באים אליו לחלום ביחד, זו במה שנבנתה בשביל לפלג. וכמו כל מה שנבנה על שנאה, גם היא תיעלם יום אחד. תשאלו את דודו.