אפילו אם גיא פלג היה עדין יותר, דדי שמחי עדיין היה מתפרץ עליו בזעם

מדובר במטען שצריך לפרק בזהירות המתבקשת, שכן כל טלטול שלו עלול להביא לכך שיתפוצץ בידי מי שמבקש לקלף ממנו שכבה אחרי שכבה. לכן אולי נתחיל בעובדות: מתווה החקיקה הקשור ברובו לוועדה לבחירת שופטים, כפי שהציגו אותו שר המשפטים ושר החוץ, נולד בעקבות יוזמה משותפת של שני אבות שכולים, שאינם אנונימיים לציבור ללא כל קשר לתואר הנורא הזה שנוסף לשמם.

אחד הוא דדי שמחי, תא"ל במילואים וקצין כבאות ראשי בדימוס. כחבר פאנל בתוכניות חדשות שונות מציג שמחי קו ביטחוניסטי ניצי, שיכול להיקרא ימני, אך לא ביביסטי - כך למשל הוא תומך בהקמה של ועדת חקירה ממלכתית לחקר האירועים שהובילו למלחמה שבנו היה מראשוני ההרוגים בה.

גם השושבין השני לתכנית, יזהר שי, אינו דמות אנונימית שמוגדרת רק על ידי התואר הנורא שהוא חולק עם שמחי. הוא היה שר מטעם סיעת כחול-לבן בממשלת הקורונה של נתניהו, הוא יזם בתחום ההייטק - וגם הוא, הגם שאינו יושב קבע בפאנלים החדשותיים, התבטא לא מעט מאז 7 באוקטובר, בדרך כלל עם ביקורת נוקבת על הממשלה.

הלב יוצא אל שמחי ושי לא רק בשל היותם אבות שכולים, אלא גם בגלל שהם מבטאים, כך נדמה, צורך משותף לרבים מאזרחי ישראל שמרגישים שהמדינה שמס החיים בה הוא כה יקר, נקרעת בידי גורמים קיצוניים בעלי אינטרס פוליטי שמחייב פילוג. משום כך יש בקרב הציבור לא רק אהדה כלפי שני האבות, אלא גם תמיכה נרחבת בפועלם המשותף להגיע להבנות בסוגיות הליבה שקורעות את החברה הישראלית מבפנים.

שיתוף הפעולה בין השניים התניע את המהלך שבסופו ישבו השרים לוין וסער והציגו למצלמה מתווה שהוא "פשרה" (עם או בלי מירכאות, ננסה להבין מיד) בעניין הוועדה למינוי שופטים, שהמחלוקת בין בית המשפט העליון לשר המשפטים בנוגע אליה, איימה להפוך למשבר חוקתי מסוכן.

ואחרי כל זה אפשר לומר שמראה הפשרה, עם כל הכוונות הטובות של יוזמיו, הוא אחיזת עיניים, ברית בין שניים ממי שאינם מסתירים את כוונותיהם לשנות את יחסי הכוחות בין דרג פוליטי לדרג מקצועי, הבנה שאינה יותר מפשרה "מבורכת" אודות חוק הגיוס שתושג בין משה גפני לאריה דרעי, למשל.

ברגיל היינו נסחפים כאן למחוזות ה"ישראבלוף" וקובעים שיש כאן ניצול ציני של רצון טוב של שניים שהאסון הפרטי שלהם דחף אותם לחתירה לפיוס, בידי מי שהדיל הפוליטי הוא האידיאולוגיה היחידה שהם מכירים, אבל מפאת כבודם של שני היזמים, נרסן מעט את הביקורת.

עם הסיטואציה המורכבת הזאת - מוכרחים לבקר למען הצופים, אך מחויבים גם להיזהר בכבודם של שני האבות השכולים שהתניעו את המהלך - התמודדו גם הפרשנים באולפנים השונים, עד שבאופן די ביזארי למשדר שלרוב נשמע בו רק קול אחד, התפרץ הקושי הזה דווקא ב"אולפן שישי", שולחן השבת של דני קושמרו, אמנון אברמוביץ', גיא פלג ועמיתיהם.

מדובר בחבורה איכותית אך חד גונית של מגישים, עיתונאים ופרשנים שבערב שבת, מתוך ידיעה שרק חילונים צופים בהם, מרשים לעצמם להיות מעין "קפלן של התקשורת". זה לא שהם לא ניסו: במשך שנים הם מנסים למקם בפאנל איש תקשורת רהוט מימין, ללא הצלחה יתרה. המשדר השבועי שלהם הפך לדיון במעמד צד אחד. זה אולי בסדר בעידן שבו לצד האחר יש ערוץ שמדברר רק אותו, עוד ערוץ חדשות אחד אוהד - ועוד כמה תחנות רדיו מגויסות, אבל זה רחוק מלהיות מעניין.

יכול להיות שגיא פלג היה צריך להיות זהיר יותר, דווקא מתוך צפייה בערוץ שבו הוא עובד. הן רק יום לפני כן הוא שמע את יזהר שי מתפרץ, גם אם לא ישירות, על יאיר לפיד שבביקורתו על המתווה, הצביע על כך ששני אבות שכולים נוצלו לדעתו על ידי פוליטיקאים ציניים. אלא שגם אם פלג היה ממתן את ביקורתו הנוקבת על אותה פשרה-מדומה, זה לא היה עוזר לו: שמחי בא לאולפן כדי להתפרץ.

ההתפרצות שלו לא הייתה בבחינת דברים שנאמרים ב"עידנא דריתחא", אלא ייצגה משנה סדורה, עם ראשי פרקים מתוכננים היטב. ראשית הוא הצהיר שאין לו אינטרסים פוליטיים או אחרים, כיוון שמאז ה-7 באוקטובר הוא נטול אינטרסים. אחר כך הוא עבר לכך שהוא גאה להיות "כבאי" בדימוס, לכאורה כמענה לטענות ששאלו מה מבין כבאי במשפטים, אך למעשה כדי לשוות לעצמו גוון עממי (שהרי שמחי לא היה "כבאי" אלא קצין בכיר שלאחר פרישתו הוצנח להיות ממונה על שירותי הכבאות של ישראל) - ואם היה למישהו ספק בכך, הרי שהוא מיד הבהיר שהוא לא איש תקשורת ולא טייס (שני "אויבי העם", בעיקר של הבייס הימני, בעת הזאת) - וכך הלאה.

כלומר, לא איזו תגובה אמוציונלית לדברי גיא פלג הייתה כאן, אלא נאום בחירות מוכן מראש. זה לגיטימי כמובן, אולי אפילו רצוי שלמחנה הימין תהיה הנהגה שתייצג אידיאולוגיה ולא ביביזם צרוף, אבל דבר אחד בטוח: לא הייתה כאן תגובה רגשית של אב שכול, אלא משנה סדורה שתוכננה בקפידה ונאמרה בהטעמה הראויה.

ייאמר מיד: משפחת השכול הישראלית היא דבר קדוש, למרות שלאחרונה נדמה שאפילו היא נגררת אל תוך הוויכוח שקורע אותנו מבפנים. מבחינתי זה מחייב אותנו להקשיב, לא להתפרץ, להשפיל מבט גם ברגע שהרצון למחות כנגד הדברים מטפס במעלה הגרון.

מצד שני, אחרי שכתבנו והתכוונו לכל מילה, יש לציין שבשום אופן לא חובה להסכים, גם כשחלה עלינו החובה להקשיב למי ששילמו מחיר שאין כואב ממנו תמורת ההקשבה הזאת. חזקה עליו שאת הדברים הללו מבין גם גיא פלג, שניסה להתנהל בתוך הגבולות האלה, כך עשה גם עמיתו - לא רק לפאנל אלא גם לרבות מהדעות, אמנון אברמוביץ'.

אלא שלא בטובתו פלג נקלע לעימות ישיר עם שמחי, שהשיב לו תשובה שכמוה כ"התפרצות", אך ללא הממד הספונטני, אפילו ללא הממד האותנטי. זה לא ששמחי שיקר חלילה, אבל הוא נשא נאום שכל מילה בו הוכנה מראש לרגע שבו תינתן לו זכות הדיבור להשיב למבקרי המתווה.

הדיון הזה נמשך גם אל יתר משדרי האקטואליה של השבת, מבלי שיענו על השאלה האם לוין מייצג דעה לגיטימית שיש לחתור עמה לפשרה כלשהי, או שמא מדובר באיש שהכריז מלחמה על מערכת המשפט, כך שכל פשרה עמו כמוה ככניעה.

ואז, לקראת סוף תכניות האקטואליה, רגע לפני שנחתמים משדרי החדשות של סוף השבוע, הותר לפרסום דבר נפילתם של ארבעה לוחמי צה"ל.

במילים אחרות: עוד ארבעה אבות זכאים מעתה לתואר הנורא "אב שכול", בזמן שכולנו עסוקים בהרכב הוועדה למינוי שופטים. הנה לנו כל הסיפור בפריים עצוב אחד.