"פייר מנאר, מחברו של דון קיחוטה" הוא אחד מהסיפורים הקצרים הנודעים בתולדות הספרות הקלאסית, זאת למרות שהוא מאוד מוזר, בלשון המעטה. בסיפור המתחכם הזה, מציג הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס סופר צרפתי אקסצנטרי (ודמיוני) שלקח על עצמו משימה מוזרה: לא לחבר עוד דון קיחוטה - מה שהיה קל - אלא את דון קיחוטה בה"א הידיעה. מנאר לא ביקש להעתיק את היצירה, אלא "ליצור דפים שיהיו חופפים - מלה במלה ושורה בשורה - לאלה של סרוונטס". בורחס טוען שהטקסט של מנאר עשיר לאין ערוך מהמקור - למרות שהוא זהה לחלוטין - פשוט בגלל שהוא נכתב בהקשר היסטורי אחר, על כל הרבדים והמשמעויות שהצטברו במאות השנים שחלפו.
אתמול, בשידור חי בערוץ 14, הציגה יערה זרד את הגרסה הפוליטית לפרדוקס של בורחס. בדיון על עסקת החטופים המתגבשת, הפתיעה זרד כשהביעה תמיכה בעסקה: "צריך לנשום עמוק. ואם אפשר להציל 33, לעשות את זה". ינון מגל מיהר להביע פליאה: "הפתעת אותי", ואז הגיעה תשובתה המהדהדת: "אני סומכת על ראש הממשלה נתניהו. אם היה יושב לפיד ומביא את אותה עסקה, לא הייתי סומכת עליו".
משפט אחד שחושף את כל מה שצריך לדעת על תופעת הביביזם: אותה עסקה בדיוק, כמו הטקסט הזהה של מנאר וסרוונטס, נושאת משמעות הפוכה לחלוטין - רק בגלל זהות החותם עליה. ביבי - טוב. לא ביבי - לא טוב.
גילוי נאות: אני מחבב את יערה זרד. יצא לי להכיר אותה כשהיא עבדה בקמפיין הליכוד ב-2019 ואני הגעתי לסקר את אחד מאירועי הבחירות. אז גם גיליתי שכמוני, היא טבעונית. להבדיל מלא מעט דמויות בערוץ, לא התרשמתי שמדובר באינטרסנטית. זרד הרגישה לי כמו מישהי שמאמינה בדרך, ולכן מפתיע כל כך לשמוע אותה אומרת משפט כל כך אומלל. תומכת בעסקה? אחלה, גם אני. לא מפתיע שטבעונית מגלה חמלה כלפי חסרי ישע שנמצאים במצוקה. אבל למה לבטל את המחשבה העצמאית שלך ולהגיד שאת בעד רק כי ביבי בעד? זה צורם כפליים כשזה מגיע מאישה המטילה את כל שיקול דעתה בידיו של גבר חזק, במיוחד כשהיא האישה היחידה בפאנל של גברברים.
זוהי תמציתו של הביביזם כתופעה: לא אידיאולוגיה, לא מדיניות, לא עקרונות - אלא אמונה עיוורת באדם אחד, שדרכו משתקפת המציאות כולה. תקראו לזה כת, תקראו לזה טרלול, אבל מה שבטוח - אין כאן שום שיקול דעת. ההיגיון הפנימי פשוט: נתניהו הוא טוב, ולכן כל מה שהוא עושה הוא טוב. המתנגדים לו הם רעים, ולכן כל מה שהם עושים הוא רע - אפילו אם מדובר באותה פעולה בדיוק.
אלא שבעוד הפרדוקס של בורחס נועד להאיר את עושרה של היצירה הספרותית, שבה ההקשר האידיאי המאוחר משנה מן היסוד את משמעות הטקסט המוקדם, הפרדוקס של זרד חושף את דלותו של השיח הפוליטי שהתרוקן מכל תוכן. במקום דיון ענייני בתנאי העסקה, בהשלכותיה, בסיכויים ובסיכונים - הכל מצטמצם לשאלה אחת: מי חותם עליה.
כשזרד מוסיפה ומנמקת את אמונתה בנתניהו - "בגלל שהוא עמד על ציר פילדלפי" - היא לא מבינה שהיא רק מחריפה את הפרדוקס: הרי זהו בדיוק הנימוק שיכול היה לשמש את מתנגדיו. בורחס כותב על מנאר שהוא קיבל על עצמו את "התפקיד המסתורי לשחזר במדוקדק את היצירה הספונטנית". זרד, לעומתו, מקבלת על עצמה תפקיד מסתורי פחות בהרבה: לשחזר במדוקדק את עמדתו של נתניהו, תהיה אשר תהיה.
בסופו של הסיפור המפורסם ההוא, בורחס מראה כיצד התרגיל הספרותי המשונה של מנאר הופך את המילים המדויקות של סרוונטס לרבות-משמעות ועשירות יותר. אצל זרד, לעומת זאת, התרגיל דווקא מרוקן את המילים והמעשים ממשמעותם העצמאית. כשהיא אומרת "אני סומכת על נתניהו", היא למעשה אומרת: אני לא צריכה לחשוב. הוא יחשוב בשבילי.
מעניין שדווקא באותה תכנית עצמה, רגעים ספורים קודם לכן, שאל פרופ' משה כהן-אליה, "המתפכח" של הפאנל, את עצמו "מה התפקיד של התוכנית הזאת", והציע ניתוח פרוידיאני שמבחין בין האיד - היצר של התוכנית - לבין הסופר-אגו, שהוא הרציונליות. לדבריו, התוכנית הזו, "באמצעות המורל, באמצעות המוטיבציה, באמצעות הצבת סוג של חזון, נותנת לאנשים משמעות". אבל מה שזרד חושפת בכנותה המפתיעה הוא בדיוק ההפך: לא רציונליות ולא משמעות - אלא ויתור מוחלט על שתיהן. זה לא רק עוד ביטוי של פולחן אישיות - זו קהילה שלמה שוויתרה על האפשרות לשפוט מציאות באופן עצמאי. בתוך כך: תחזיר אותם ביבי, יא מלך.