כששואלים ישראלים מה הם היו הכי רוצים שיקרה במרחב הציבורי והפוליטי, התשובה היא בדרך כלל, שהעם יהיה מאוחד. זה בדיוק הסנטימנט עליו ניגן אייל גולן ב"עם ישראל חי" ("תעשה שלום בינינו"). זה גם המוטו של האלבום החדש של רביד פלוטניק, "הדרך לשביל הזהב", שבגיל 37 ובאלבום שמיני, ממצב את עצמו כקול של הרוב הדומם, כדוברם של מיליונים, שלא חיים מהשיח המוקצן והמפלג ברשתות החברתיות וש-7 באוקטובר רק חיזק אצלם את הכמיהה לביחד, לאחדות. הוא לא מספיק ביקורתי? לא מספיק נשכני? לא מספיק שמאלני? זה מה יש. שימו קרח ותלחצו כל הלילה. עוד נחזור לזה.
ההיפ הופ הישראלי נולד לפני שלושים שנה מתוך מאמץ להתאים מילים בעברית למקצבים וגרובים. בדומה לחלוצי הרוקנ'רול לפניהם, שבק ס', הדג נחש וסאבלימינל והצל כתבו רוב הזמן ורסים ופזמונים, ואמרו ראפ בפלואים, שהמטרה שלהם היתה לחבר את העברית לז'אנר שמקורו בחו"ל. ככל שהטקסט בעברית קלח בקלות רבה יותר, על רקע ביט ב-BPM גבוה והגרוב היה סוחף ומרקיד, התוצאה נחשבה למוצלחת יותר. כמובן שלא בכל השירים, אבל זו היתה המגמה.
ההיפ הופ של רביד פלוטניק, אחד משני הקונסולים הרומיים ששולטים כרגע בז'אנר (לצד טונה), משחק במשחק אחר לגמרי. רוב הזמן, פלוטניק הרבה יותר אומר את הטקסט שלו בקצב רגוע, יחסית, די קבוע, לעיתים כמעט מונוטוני, מה שמאפשר למאזינים שלו להבין כל מילה, לקלוט את המסר ולהזדהות. במקום לנסות להיות ראפר ספידי, עוצמתי ומגניב, כמו הוותיקים מפעם, פלוטניק מפשט את הראפ שלו עד לרמה שבה המילים חשובות מדרך ההגשה שלהן. זה מתאים בדיוק לעידן הפודקאסטים, שבו מדי יום עשרות אלפים מאזינים למאות אנשים שמקליטים את עצמם מדברים שעות למיקרופון (לצד תחנות המלל ברדיו). כמובן שאצל פלוטניק מדובר בהיפ הופ, עם ליווי מוזיקלי ברקע, אבל באלבום החדש שלו, "הדרך לשביל הזהב", אלבום עם דגש פוליטי, שמגיב למצב במדינה ומנסה למצוא מכנים משותפים לרוב האנשים שחיים כאן, הטקסטים של פלוטניק חשובים לאין ערוך מהאריזה. הוא לא רוצה שתרקדו, אלא שתקשיבו.
גם רעיונית, פלוטניק שונה, הפוך, מוותיקי הז'אנר. לפני שני עשורים היה ברור שבהיפ הופ הישראלי, כמו בפוליטיקה, יש שמאל ויש ימין. הדג נחש ומוקי עם שירי מחאה חברתיים ופוליטיים, בעד שלום והפגנות ברחובות נגד יוקר המחיה, מול סאבלימינל והצל, עם מחאה נגד מהלכי הפשרה המדינית וסיסמאות ציוניות, בני בית בלשכות של שרי הליכוד וראש הממשלה דאז, אריאל שרון. שני הצדדים, כמובן, טענו שהם הם אלה שעושים את ההיפ הופ הציוני. ב"הדרך לשביל הזהב" פלוטניק מגיע, כמיטב הקלישאה, כדי לאחות את הקרעים בעם השבור, וואן מאן מחנה ממלכתי. ואין טעם להאשים אותו בהתקרנפות, בחנופה למכנה משותף רחב, או בפזילה למיינסטרים. הוא לא עושה את זה בשביל רייטינג או בשביל כסף. הרי את ה-50 אלף איש שלהם הוא וטונה כבר הביאו לאמפי ראשל"צ בקיץ המטורף ההוא. אפשר בהחלט להאמין שהמהלומה של 7 באוקטובר גרמה לו לרצות להיות סוג של מחבר קצוות, או לפחות אחד שעושה ראפ על כך שראוי לחבר אותם.
האלבום נפתח בשיר שהוא קריאת כיוון, "בוקר טוב חיים שלי" עם השאלה "מה נשאר אחרי הכעס?", התעוררות לבוקר חדש ולידה מחדש, בריחה מהחדשות, תהיה האם הקול שלו אי פעם שינה, מסקנה אירונית שהגענו לארץ המובטחת ופזמון שבו הוא מייחל איך לעלות על שביל הזהב. בבית השני כבר ברור: "כשאני כותב על אחדות זה נשמע לכם פרסומת? כמה קל להניף אצבע מאשימה כלפי מישהו". ובבית השלישי הפנטזיה: "אז כשכל המשברים ייפתרו, וכל החטופים יחזרו, אולי כל המכאובים יגמרו, כשכל הכוכבים יסתדרו". זה כמעט אנטי-היפ הופ, שמציע נחמה במקום לעורר מלחמה.
ב"עת הלבנה", עם הזמרת מיכל לוטן, פלוטניק נוגע בפצעים הקולקטיביים, מדבר על טבח ה-7.10 ("בני עוולה באו לחלקת אלוהים לקחת חיים"), על טראומה ופחד והרבה נדודי שינה, הזדהות עם משפחות החטופים וסרטוני הטבח, ומצמרר ממש בשורה כמו: "ומחשבות בלתי פוסקות על ההפקרות והעוול, והתצפיתניות שתצפתו עד המוות". והוא גם מאשים: "ארורה הממשלה שהתעלמה מזעקת חקלאים, ארורים אתם משמאל וימין, מאחורי הקלעים, למי הצביעו בבארי ואופקים? הצביעו על הכתובת שהייתה על הקיר". חזק מאוד. ושומר על האמצע. ופוליטי: "ומי ינהיג אותנו אחרי המבול?". ומכיר בכך שאין פתרונות קסם. בוגר.
ב"לא הצלחתי לישון הלילה" פלוטניק מארח את אוהד כהן, שמדבר על התפכחות מהפוליטיקה של המחנות. ב"תהום", עם פלייבק מזרחי, הוא מדבר על ריב עם ראפר קולגה, אבל במקום לסגור חשבונות, כנהוג בז'אנר, הוא עושה חשבון נפש ומשחזר את העבר. וכאן מגיע בלוק על זוגיות, שמהווה אתנחתא נעימה באמצע האלבום: ב"יש לך אותי" הוא מארח את שי צברי ומדבר על חיבור רגשי וחיפוש אחרי שביל הזהב שלה. בדיוק מהנקודה שבה השיר מסתיים, מתחיל אחיו, שיר משלים, "אין מה לחפש בחוץ", בו הוא מגביר את הקצב, אבל נשאר הכי ברור. השלישי הוא "בורות היא ברכה", על אי רצון לצאת מגן העדן הרומנטי ולחפש אהבה בחוץ.
השיר השמיני, "גלות לוס אנג'לס", הוא שיר מפתח, השיר הכי חשוב באלבום הזה, מהחשובים שנכתבו בישראל מתחילת המלחמה. שיר שבו פלוטניק מפרק ומרכיב מחדש את הזהות שלו ושלנו, הישראלית, היהודית, הלאומית, הגיאוגרפית. הוא פותח ב"ארצי מולדתי, את כל הווייתי, שורש נשמתי, מקור גאוותי, אם כל ילדותי, עצם היותי, מושא אהבתי, תגידי, מי שדד אותי?". ואז מתחילות התהיות מהגלות: "עם נודד שואל 'איפה מקומי?'... אני כאן, שוקל לא לחזור", ההתרסה: "ומי נקרא בוגד, נתן את כל כולו, נלחם על מנת לבנות את ביתו, ומצא עצמו בקושי שורד", והשאלות הכואבות, המעיקות: "מתגעגע נורא ומתפלל עבורה, כשבליבי השאלה, מהי אדמה? מה מחיר האדמה? דם ומלחמה". והכאב רק מתעצם: "ארצי האהובה, בגלות מצאתי גאולה, למה פה מצאתי גאולה?...למה פה יהודים מאוחדים?... למה בגלות אני אדם חופשי". ויש גם ביקורת על הצביעות של האירופים ("שיעבדו חצי עולם ואז קוראים לנו כובשים"). ואז, בסוף השיר, אחרי שדיבר בשבחי הגלות, חוזרת בגדול הציונות ואיתה הקריאה לאחדות. פלוטניק מפתיע עם ההקלטה ההיסטורית של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין, בנאום עולי הגרדום המפורסם שלו ("יהודים! אחים! לוחמים!"), על ברזני ופיינשטיין, שהתאבדו מחובקים כשבין ליבותיהם רימון יד, טרם נתלו על ידי הבריטים, נאום שהגיע כמענה ל"נאום הצ'חצ'חים" המפלג של דודו טופז בבחירות 1981. את כל מה שפירק, פלוטניק מרכיב מחדש דרך ההקלטה הזו של בגין. היפ הופ ציוני. ראפ כשיעור בתולדות עם ישראל.
"לילה טוב, אהובה" הוא בפזמונים שיר ערש אוהב של אבא לילדה קטנה על רקע גיטרה אקוסטית, אבל בבית מגיע קטע משעשע עם אזהרות להמשך החיים: "כשתיכנסי חזק לסרט של מרד... רק שלא יעשו עלייך חרם בבצפר... אל תלכי אחרי חברות שלך הפוסטמות... אז שאף בת זונה לא תגיד שאת כונפה". ואז הוא רוצה להשמיע לה "הכבש השישה עשר". חמוד.
ב"בחשכה (הכל זה גם וגם)", השיר השני החשוב באלבום והטקסט הכי חזק בו, חוזרת המציאות הקשה של ישראל 2025: המלחמה, הקורבנות, הפצועים, האזעקות, הטראומה, הפילוג בין שמאל וימין, שנאת החינם, הרפורמה וההפיכה, התקשורת צמאת הרייטינג, הטיטאניק, היורדים לפורטוגל, אפילו הפוגרום באוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם. פלוטניק, עוצמתי כאן במיוחד בטקסט, מציב מראה כעורה בפני הישראליות, עייף מהמציאות, כמה לאחדות ("ניסיתי לדבר, אבל אף אחד לא שומע"), ומתוך הייאוש, מצביע על התקווה: "אולי נסלול פה שביל חדש, דרכו נביא עתיד / אולי נראה ניסים, נשוב להיות אחד, למרות הכעסים, הפער, המרחק / נדע ימים יפים עוד נשוב ונשמח, כל הסודות כמוסים, אמת מארץ תצמח". ושוב, אפשר להיות ציניים לגביו, ואפשר להפנים שהוא באמת משתוקק לאחדות ופיוס.
ב"שגרה בזמן המלחמה" מתארח טאבו פלוס (יוסי שמריך), ומדבר על רגשות אשם כבדים, יצר הישרדותי ותפקיד האמן לשמוח ולשמח. קלישאתי אבל עובד.
השיר האחרון, "שמש שזורחת עלי", הוא האישי ביותר באלבום הזה. אחרי שורת שירי מלחמה, ישראליות ואהבה, פלוטניק מדבר על עצמו בגילוי לב, בכנות. על הכעסים והשנאות, הכישלונות וההצלחות, דימוי עצמי, דימוי גוף, על הקהל ("ואני שונא את כולכם, כן כן, את כל מי ששומע... לא מבין אם אני חייב לכם הכל, או לא חייב לכם כלום") ועל סצנת ההיפ הופ ("ונעלב עד עמקי נשמתי שאומרים שאני לא מספיק טוב"), ובסוף, כמו כל יהודי טוב, מגיע למסקנה שהוא צריך להודות על הכל. הוא מדגים בשיר הזה את הדואליות שלו, גם ראפר אלוף, גם זמר שיכול להחזיק מלודיה.
בסיום ההאזנה ל"הדרך לשביל הזהב" יש תחושה של "דרופ דה מייק". הרגשה שפלוטניק נתן כאן על המגרש את כל מה שיש לו. את הלב והנשמה. הזיע המון, אבל במובן הטוב של המילה. זה אלבום שהוא מסע אל נפש מיוסרת של אמן בשנים החזקות ביותר שלו, ייסורים שמובילים אותו להוציא מעצמו את המיטב. המקטרגים יאמרו מיטב הקלישאות. עדיף ללכת עם מיטב האמיתות. כן, הוא כואב את המלחמה. כן, הוא חרד למדינה. כן, הוא רוצה אחדות. כן, הוא אוהב את זוגתו. כן, הוא אוהב את הבת שלו. כן, הוא חושף את עצמו והבעיות שלו ושם הכל בחוץ. כששמים את הציניות בצד, מבינים כמה כוח יש לכל אלה. וכן, הוא מאמני המילים הטובים ביותר שיש לנו כרגע. אלבום שראוי לפרס אקו"ם, למשל, לפחות על הטקסטים. לפחות עד האלבום הבא, עד המלחמה הבאה.