אתמול הלך לעולמו דיוויד לינץ', מאנשי הקולנוע המקורים והייחודיים אי פעם. היום עולה בנטפליקס "חוזרים לעניינים", הסרט הכי סתמי וגנרי שאפשר להעלות על הדעת. הסרטים של לינץ' הוכיחו כי יש אמנות ש-AI לעולם לא יוכל להפיק בעצמו. "חוזרים לעניינים" מוכיח בדיוק את ההיפך. לינץ' מת. "חוזרים לעניינים" בוודאי יטפס למקום הראשון בטבלאות הצפייה של נטפליקס ברחבי העולם. עצוב, מה עוד יש לומר?
"חוזרים לעניינים" הוא גם סרט הקאמבק של קמרון דיאז, שחוזרת למסכים אחרי הפוגה של כעשור. היא מאחדת כאן כוחות עם ג'יימי פוקס, איתו שיתפה פעולה פעמיים בעבר - "יום ראשון הגדול", מן הסרטים הכי גדולים שלה; ו"אנני", סרטה האחרון עד כה, ועדיין סרט הקולנוע האחרון שלה, שכן התוצר החודש עלה ישירות לנטפליקס.
דיאז ופוקס מגלמים זוג מרגלים, שחולקים את חייהם האישיים וגם את המבצעים המסוכנים שלהם. הם יוצאים לפנסיה מוקדמת אחרי מבצע נועז במיוחד, אבל שנים לאחר מכן נאלצים לחזור לעניינים בגלל קצוות לא סגורים מעברם. השניים יצטרכו לצאת להרפתקה באנגליה כדי להגן על שלומם של שני ילדיהם ועל שלום העולם כולו.
כמו רבים מסרטי הסטרימינג בשנים האחרונות, גם "חוזרים לעניינים" עוסק בריגול בינלאומי, וכמו הרבה מהם, הוא עושה זאת במסגרת של קומדיית אקשן משפחתית. למה סוג הסרטים הזה פופולרי כל כך? כמה אופציות - השילוב בין קומדיה ופעולה לכל המשפחה מאפשר לפנות לקהלים רחבים ולחצות מגדרים וגילאים; עלילות ריגול הן בדרך כלל בינלאומיות ומאפשרות לסרט להיות קוסמופוליטי וכך לקרוץ לכפר הגלובלי שצופה בנטפליקס; והרעיון שהגיבורים מגנים גם על היקום וגם על המשפחה הגרעינית שלהם משמר את ערכי המשפחה, שהם כמובן הערכים החשובים ביותר בעיני רבים מן הצופים.
חוץ מזה, אלה סרטים שקל לכתוב להם תסריטים. המאורע המחולל, הקונפליקט, המוטיבציה של הדמויות וכל זה נופלים לתבניות מוכרות. פשוט ממציאים שהגיבורים מחזיקים באיזשהו חפץ שהרעים משום מה רוצים להעביר לרשותם - ושלום על ישראל. כך קורה גם פה. 98 אחוז מן האלמנטים שקיימים ב"חוזרים לעניינים" הופיעו כבר בתוצרים קודמים. לדיוויד לינץ' זה לא היה קורה.
שביט וקיצ'לס על "בייביגירל" והתפקידים הגדולים של דנזל וושינגטון
ובכל זאת, יש ב"חוזרים לעניינים" כמה גיצים מיוחדים שמבדלים אותו מסרטים אחרים. קודם כל, צוות השחקנים. ראשית, כמובן, קמרון דיאז. היא מהממת כתמיד וכיף ומרענן לראות אותה חוזרת לעניינים. יש לה כימיה טובה עם ג'יימי פוקס, שגם הוא נעדר מן המסכים זמן מה בשל צרותיו הבריאותיות.
בצידם, מגיח בתפקיד מפתיע גם אנדרו סקוט, מי שמזוהה עם הפקות איכותיות כמו "פליבאג", "ריפלי", "כולנו זרים" והצגות תיאטרון, ומשדרג כל פרויקט בהשתתפותו. גם שחקן האופי הוותיק קייל צ'נדלר, מי שהופיע ב"כוננות עם שחר" ו"הזאב מוול סטריט" אבל גם בסרטי "גודזילה" החדשים, נמצא פה, ואמנם הוא על טייס אוטומטי, אבל הנוכחות שלו בטח לא מזיקה. שניהם מגלמים סוכנים מיוחדים שלא ברור אם הם טובים או רעים. חכו בסבלנות ותגלו.
ומעל כולם ניצבת גלן קלוז, בתפקיד שלא נחשוף את טיבו, אבל מתכתב עם ההופעה שלה ב"טהרן". זאת לא הופעה שתיזכר כאחת הגדולות בקריירה שלה, אבל נראה שהיא נהנית ממנה, וההנאה הזו בהחלט ניכרת ומחלחלת קצת לצופים. בשלב מסוים גם מתברר כי הדמות שלה מנהלת רומן עם גבר צעיר ממנה, וזה יפה: לא מובן מאליו לראות סרט כה פופולרי שמציג אישה בשלהי שנות השבעים לחייה כגיבורת אקשן אימתנית עם חיי מין פעילים ומאהב רך בימים. בכאן טמון החידוש האחד והיחיד של "חוזרים לעניינים", אבל גם זה משהו.
את הסרט ביים סת' גורדון, שפרץ בזמנו עם "איך להיפטר מהבוס" הגאוני אבל אז ביים את "משמר המפרץ" הנוראי. בכל הקשור לסצינות האקשן, העבודה שלו כאן סטנדרטית, אבל מיומנת. חבל רק שההומור כל כך דלוח. למשל, מוטיב חוזר כאן הוא בדיחות על האוכל הבריטי, הומור מיושן ולא רלוונטי שמתאים יותר למדריך לפיד לאירופה משנות השבעים. מעיקה גם היא הנטייה לחזור על כל פאנץ' ליין פעמיים.
החזרתיות תקפה גם למשפטים הדרמטיים יותר. בהקשר הישראלי, מצמרר לשמוע פה בכמה הזדמנויות את המשפט "סיטואציות של בני ערובה בדרך כלל לא מסתיימות טוב". כנראה שגם זה לא ימנע מ"חוזרים לעניינים" הבינוני לכבוש את המקום הראשון בטבלת הצפייה אצלנו, כמו גם בשאר העולם. קמרון דיאז יכולה לסמן וי על קאמבק מוצלח מבחינה מסחרית. אפשר רק לקוות שהסרטים הבאים שלה יהיו מוצלחים גם מבחינות אחרות.