רותם סלע מגלמת קאפו. זה מגוחך כמו שזה נשמע

מאז קום המדינה, רוב סרטי השואה המקומיים עסקו בסיפורם של השורדים. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא "הקיץ של אביה" כמובן. בשנתיים האחרונות, חזינו בטרנד פורץ דרך: סרטים העוקבים אחר בני הדור השני והשלישי במסעותיהם למזרח אירופה בעקבות המורשת המשפחתית. "הטבעת" של אדיר מילר הוא הדוגמה הבולטת לכך, והפך לשובר קופות בחודש האחרון.

בסוף השבוע האחרון עלה לאקרנים "סודה" של ארז תדמור, שמתנתק מהטרנד העכשווי וחוזר למקורות. כמיטב המסורת של הקולנוע הישראלי, הוא מעמיד במרכזו שורדי שואה בימים הראשונים למדינה.

על פניו, "סודה" עושה זאת בדרך הכי מעניינת שיכולה להיות. העלילה מתרחשת ב-1954, בשכונת פועלים שרוב תושביה ניצולים, וחלקם מבלים את יומם בהאזנה למדור לחיפוש קרובים. הדמות הכי דומיננטית בשכונה היא פרטיזן לשעבר בגילומו של ליאור רז, אותו ראינו רק לאחרונה ב"גלדיאטור 2", וכיכב בעברו בסרט בינלאומי אחר אך נשכח, שעסק גם כן בשואה - "מבצע פינאלה", על המבצע לתפיסתו של אייכמן.

את ההרמוניה העדינה בשכונה מערערת בואה של תופרת בגילומה של רותם סלע, שהיא לא רק יפה בצורה יוצאת דופן, אלא מסתובבת שמועה שהיתה קאפו בזמן המלחמה. רוב השכנים נרתעים ממנה, אבל למרות שהוא נשוי עם ילדים, הפרטיזן לא מסוגל לרסן את משיכתו אליה.

דמותו של הקאפו היא אולי הנושא הרגיש ביותר בדיונים לגבי יהודים בזמן השואה. קשה לחשוב על סוגיה טעונה יותר - מבחינה מוסרית ומבחינה רגשית. השאלה כיצד הם עצמם התמודדו עם המטען הזה, ואיך שורדים אחרים התמודדו איתם - היא אחת השאלות הכי מרתקות שהקולנוע הישראלי יכול להתמודד איתן.

למרבה הצער, "סודה" לא ממש טורח להעמיק בשאלה הזו. הוא מתמקד בצורה שטחית ברומן בין שתי הדמויות הראשיות, ובצורה שבה הוא מערער את משפחתו של הפרטיזן לשעבר. בשביל סרט על אהבה אסורה ועל שלום בית, לא צריך קאפו ולא בטוח שצריך את השואה.

כרגיל, זה הכל שאלה של פרסקטיבה. מדובר כאן בפרויקט משפחתי: תדמור ביסס את התסריט על החוויות של סבתו וסבתו כפי ששמע אותן מאימו, ובתו סיוון מגלמת את בתו של הפרטיזן, ובשלב מסוימת הדמות שלה הופכת למספרת שיודעת יותר מקהל ויותר מכל דמות אחרת, וממסגרת לנו את הסיפור ואת המשמעות שלו. מן הסתם, לילדה בגיל הזה, שלא חוותה את השואה, אין את הכלים להתמודד עם כל השאלות שעולות מדמותה של הקאפו. לכן, למרבה האכזבה, גם הסרט כולו ילדותי ושטחי למדי.

בעיה נוספת היא שאלת האמינות. כל הביקורות כבר התייחסו לכך. זה ידוע שעברית וקולנוע תקופתי הם שני אלמנטים שלא כל כך מסתדרים, ולכן למרות ההיסטוריה העשירה שלנו, הקולנוע המקומי מעדיף להתמקד בהווה. אין פה אופציות טובות - אם השחקנים מדברים במבטא כבד ואומרים מילים כמו "מתוטא", זה מגוחך - אבל אם הם מדברים בעברית "נייטרלית", זה לא אמין במיוחד. לכן "הסטורי של אווה" הוא פרויקט השואה המצליח והמבריק של ימינו, כי נקט מלכתחילה באנכרוניזם מכוון בלי להתיימר לאותנטיות אבל גם בלי להתחמק מהשאלה הזו. אולי מה שדרוש לנו הוא סרט שיילך בדרך דומה, ויציג את גיבוריו שורדי השואה מדברים בסלנג עכשווי, מעלים סרטונים בטיק-טוק ומקשיבים לטיילור סוויפט.

זה בטח עדיף על מה שקורה ב"סודה", שלא עושה שום מאמץ בנושא. הגיבורים, ובעיקר שתי הדמויות הראשיות, נראים לחלוטין תלושים בזמן. הם יכולים להיות שורדי שואה מ-1954 באותה מידה שהם יכולים להיות הילדים שלהם ב-1978 או הנכדים שלהם היום, או מי יודע - ישראלים במאדים בעוד עשור.

כך או כך, לרגע אין תחושה שהאנשים הללו חיים בשנות החמישים, שאחד מהם היה פרטיזן והשנייה היתה קאפו, שהם שרדו את השואה ומתהלכים עם הטראומה שלה. הדיאלוגים, הבעות הפנים, שפת הגוף, האינטרקציות, הוויבים - שום דבר פה לא מרגיש אמיתי ולא מרגיש נכון. הדבר בולט במיוחד בסיטואציות היומיומיות יותר - למשל תקרית בה הקאפו נוסעת באוטובוס ושאר הנוסעות דורשות ממנה לרדת, או מפגש מיני בינה לפרטיזן על חוף הים. הרגעים הללו מגוחכים כי הם רחוקים מלתת תחושה של זמן ומקום, אבל הסרט מתנהל כאילו שהוא כן עושה זאת, ויש פה התנגשות חמורה בין היומרות שלו ומה שעובר לקהל.

ארז תדמור הוציא לאקרנים לא פחות משלושה סרטים בשנתיים האחרונות. זה נתון מרשים בכל קנה מידה ובטח בקולנוע הישראלי, אבל זה לא יכול לבוא על חשבון הגימור והליטוש. דווקא בפרויקט כל כך אישי וכל כך חשוב כמו "סודה" נדמה שלא הושקעה מספיק מחשבה ועבודה. התוצאה היא על גבול המרושלת. ואם אפשר הערה קטנונית: כמו שהוליווד יש חוק שטימותי שאלאמה צריך לגלם כל תפקיד, בארץ יש כנראה חוק דומה לגבי ליאור רז, אז אין ברירה אלא לקבל את הליהוק שלו לכאן, אבל האם לגברים ישראלים ב-1954 היתה קרחת כמו שלו? לא נראה לי. אפשר היה ללהק שחקן אחר, או למצוא פתרון אחר.

באשר לרותם סלע: מהתרשמותי מן התגובות ברשתות והטוקבקים לביקורות אחרות, הקהל המקומי נסער וחלוק בדעתו באשר ליכולות המשחק שלה, אבל לדעתי יהיה הוגן יותר לשפוט זאת בהזדמנות אחרת. אגיד רק דבר כזה: אם כבר מלהקים פרזנטור של חברת ביטוח ושל מזגנים לתפקידים של פרטיזן וקאפו, ולא נראה שעבדתם בכלל על השפה, המבטא או על כל אספקט אחר של הדמויות המסוימות הללו, אז יאללה, לכו עד הסוף ותראה אותם מעלים סטורי מהמחנות. לפחות תודו שהקולנוע הישראלי מתקשה ליצור כהלכה סרטי שואה תקופתיים, במקום להעמיד פנים שאף אחד לא שם לב לזה.

יש בסרט גם שחקנים אחרים, כולל זהר שטראוס, נטע שפיגלמן ואפילו הבמאי דוד וולך בתפקיד קטן. יש בו יותר מדי דמויות, והוא לא יכול לתת לכולן מספיק תשומת לב בקצת יותר משעה וחצי. חלק מהדמויות הללו אחראיות לכמה רגעים קטנים ויפים, אבל בסך הכל "סודה" לא מצליח לממש את הפוטנציאל שלו.

בהתחשב במחויבות שיש לכולנו לשמר את זיכרון השואה, הרקורד של הקולנוע הישראלי העלילתי בנושא ממשיך להיות מביך למדי. יש סרטי שואה מקומיים מופתיים, אבל הם בדרך כלל תיעודיים, למשל "הדירה". בלבו של "סודה" מבעבע סיפור מרתק, ויכול להיות שגם הפעם, עשייה דוקומנטרית היתה הדרך הנכונה יותר לספר אותו.