שעת בין ערביים ברכבת 662. מבעד לחלון הקרון שלי, תל אביב חולפת כמו תפאורה דוממת, בזמן שישראל כולה מרותקת למסכים. מצאתי את עצמי, בין אשקלון לראש העין, בדיוק במקום הכי נכון להרגיש את פעימות הלב של המדינה. הרכבת הייתה שקטה לחלוטין כשנכנסה לתחנת השלום העמוסה. לא היה שום ציף ציף מעל הרציף. למעשה, לא נשמע שום צליל. כל הנוסעים היו מרותקים לצג הטלפון הנייד שלהם, צופים בשידורי הטלוויזיה במסך הקטן. הקרון היה מלא בישראלים מכל הגילאים, המינים והדעות - חיילים מהקריה לצד אנשים שעושים את דרכם הביתה. כל המושבים היו תפוסים, אבל באוויר ריחפה דומיה של קדושה.
"רומי, אמילי ודורון. כמה טוב שבאתן הביתה!", זעקו שלטי חוצות ענקיים, מאירים את נתיבי איילון באור יקרות בזמן שהרכבת שעטה צפונה, מעבר לתחנת סבידור. עבור ישראלים מגיל מסוים היא לעד תהיה "רכבת מרכז", עבור ישראלים מבוגרים יותר היא עדיין "רכבת צפון" - אבל באותו רגע, המקום והזמן התמזגו לרגע אחד של אחדות. היו שם בוודאי מצביעי ימין לצד שמאלנים מושבעים, תומכי העסקה ומתנגדיה - אבל כשהתמונות של שלוש הבנות ששבו הביתה הופיעו על המסכים, היינו כולנו רקמה אנושית חיה אחת.
אלה בדיוק הרגעים, המעטים מדי, שמזכירים לכולנו למה אנחנו מתעקשים לחיות פה באמצע המדבר, מוקפים באויבים רצחניים ויוקר מחיה רצחני לא פחות. אנחנו שומעים בשנה האחרונה על יותר ויותר אנשים שעוזבים או מתכננים לעזוב, וזה נהיה יותר ויותר קשה להאשים אותם. ישראלים טובים, ציונים ופטריוטים, שפשוט לא רוצים לחיות את כל חייהם על החרב, כשנטל הכלכלה והביטחון נופל רק עליהם. אבל באותו רגע קסום, כשצפינו ברכבת בדורון, רומי ואמילי עוברות מהחושך אל האור, האושר הפנימי שהתעורר בכולנו הזכיר לנו למה זאת בכל זאת המדינה הכי מדהימה בעולם. אני אוהב אותה, תתבעו אותי.
היו כמה רגעים מהממים אתמול בטלוויזיה שלנו, וכמה שפחות. העברתי רק פעם אחת לערוץ 14. בזמן שבכל הערוצים שידרו את התמונות המרגשות מכיכר החטופים בתל אביב, בערוץ 14 מגי טביבי דיברה עם כתב שעמד מחוץ למחנה עופר. בערוץ ביקשו להדגיש את המחיר הכבד של העסקה. הרוצחים השפלים שהולכים להשתחרר בגללה. למען הסר ספק, הם לא טועים ולא מפריזים. המחיר נורא. אבל הם כמובן לא ידברו על האחראים למחיר הזה, על מי שהוביל אותנו במשך חודשים למלחמה נטולת אסטרטגיה, מה שהוביל בסופו של דבר לעסקה הנוראית הזאת. שלא לדבר על כך שהם בוודאי לא יזכירו מי הוביל אותנו לקונספציה של ה-6 באוקטובר שהתפוצצה לנו בפנים (ולא, זאת לא היועמ"שית, לא אהרון ברק ואפילו לא אהוד ברק).
אלא שבערב כל כך מרגש, אין טעם לבזבז זמן על השופרות של ערוץ 14. למזלי, השידור הציבורי משדר בחינם ובאיכות מיטבית ביוטיוב, וכך יכולתי לצפות במשדר המרכזי של הערוץ הממלכתי. שם, לכאורה, זיהו את רחשי הציבור ולצד ההתרגשות הגדולה באולפנים שמרו על סטנדרטים עיתונאיים. אוקיי, אני קצת מפריז - בכל זאת הייתה שם איילה חסון.
אני אדלג על הנושא הזה מהר, בדיוק כפי שדילגתי בזריזות מכאן 11: איילה חסון הייתה פעם עיתונאית מצוינת. אי אפשר לקחת את זה ממנה. ספק רב אם היא שכחה לעשות עיתונות, פשוט כי זה לא בדיוק דבר ששוכחים. המסקנה המתבקשת היא שכל מה שקורה על המסך שלה בשידור הציבורי נעשה במודע ובכוונה. ואין מדובר בטעויות חינניות של שידור חי, כמו כשאמרה שהקרבה בין עזה לקיבוצי העוטף מזכירה את הנובלה 'מאחורי הגדר' של ביאליק (כאדם שבחר משום מה ללמוד ספרות באוניברסיטה, אני יכול להעיד שאין שום קשר בין הדברים).
אלא שאי אפשר להתעלם מהמילים המזעזעות שאמרה איילה חסון על מירב לשם גונן, אמה של רומי. "היא עשתה איזשהו שינוי בתחילת הדרך", ניתחה הפרשנית לענייני הורי חטופים, "היא דיברה בצורה שונה ואחר כך היא הבינה שהיא יורדת קצת למדרון אחורי בהתבטאויות שלה ועוטפת את הכאב שלה ומשחררת אותו בדרך אחרת, והנה היום היא מחבקת את הבת שלה". אבא של רומי, אגב, דווקא קיבל ציון טוב מאיילה. הסאבטקסט ברור ומחריד: אם תרצו לראות את ילדיכם שוב - כדאי שתדברו יפה על האנשים שהפקירו אותם ונתנו להם ליפול בשבי מלכתחילה. הלב נחרד מהאפשרות שרומי תצפה בקטע הדוחה הזה.
לשם שינוי, אפילו חברי הפאנל הקבועים שלה נחרדו מהדברים. אל"מ (מיל'), פרופ' גבי סיבוני, אורח קבוע בערוץ 14, גלי ישראל ובאופן כללי לא אדם שאפשר לחשוד בו בשמאלנות, פשוט נאלץ לנזוף בשידור במנחה: "איילה, זה לא המקום ולא הזמן לדבר על התרומה או על חוסר התרומה של שיטת המאבק שנקטו משפחות החטופים". חסון ויתרה על השיעור בנימוסין ונזפה חזרה: "חלק מהמשפחות". גם סא"ל (מיל') מרקו מורנו, עוד אחד שאי אפשר לחשוד בו שהוא מצביע למרצ, נראה מוטרד מהדברים החריגים של חסון. איזה כתם על הערוץ הממלכתי משאירה המשתכרת הבכירה של הערוץ.
הסבלנות שלי כלפי איילה חסון פקעה, והעברתי לערוץ 12 (השידור החי באתר חדשות 13 פשוט לא עבד, אולי בגלל עומס נדיר על השרתים). על המסך הופיעה יונית לוי, שנכנסה לשעה ה-11,291 וחצי ברציפות של שידור מהאולפן בנווה אילן, אך במקום עייפות ניכרה על פניה עליצות משובבת ולא אופיינית. ברשת מתגלגלים אינספור מאמרים של מומחי ברנז'ה שמנתחים איך הפכה קשת למעצמת טלוויזיה מקומית, אבל האמת פשוטה - יש להם את גברת טלוויזיה, יונית לוי.
אני צופה בטלוויזיה כבר יותר מ-40 שנה, ואני מתקשה להיזכר ברגע מתוק יותר מאשר הריאיון של יונית לוי עם דבורה, סבתא של רומי שחזרה מהשבי. שתי דקות ו-19 שניות בסך הכל, אבל אם אתם רוצים להתאהב מחדש במדינה הזאת שהסבים והסבתות שלנו הקימו, צפו בהן. יונית לוי ראיינה את טראמפ, אובמה, נתניהו ואפילו את לין מנואל מירנדה - אבל היא מעולם לא התרגשה יותר, בצורה מופגנת יותר, כפי שהייתה כשדיברה עם דבורה לשם בת ה-88 בזמן נסיעת מונית קצרה.
כמה התרגשה? ובכן, אין לי הוכחה לכך, מכיוון שבמאי המהדורה בחר לכסות את המסך לאורך 83.5% מהכתבה (כן, עשיתי את החישוב) בתמונה של החטופות מועברות לרכב הצלב האדום בעזה. אבל אם רדאר הדמעות שלי עבד כמו שצריך, אז ברוב המכריע של הריאיון יונית פשוט בכתה מהתרגשות ולא הצליחה לדבר. כאמור, יכול להיות שאני טועה, לעולם אולי לא נדע, אבל התוצאה הייתה שדבורה היקרה פשוט דיברה בערוץ הטלוויזיה הנצפה בישראל בלי הפרעה, עד שהגיעה למשפט שצריך להיכנס לפנתיאון של הטלוויזיה הישראלית: "אנחנו פשוט הגענו לאיזו נקודה שאני צריכה לרדת מהמונית".
יונית נאלצה להיפרד מהסבתא המדהימה הזאת, שבחרה לסיים את הריאיון במשפט: "אני כל כך מודה לתקשורת שכל כך עזרה, יותר מהממשלה עזרה לנו עם כל מה שאתם עשיתם. תמשיכו כך". אם אתם רוצים לראות את אשת הטלוויזיה המנוסה והמקצוענית ביותר מגמגמת בלי היכולת להגיב, כדאי לכם לחפש את הקטע המהמם הזה.
האם התקשורת עזרה למשפחות החטופים יותר מהממשלה? זה עניין אישי של המשפחות. מה שבטוח הוא שכמו רוב כלי התקשורת בהם לא משדר יעקב ברדוגו, גם בחדשות 12 ליוו במשך 15 חודשים את משפחות החטופים, ולעתים התבלבלו וחשבו שהם חלק מסיפור השחרור. ובכל זאת, אתמול לפחות היה בזה קסם אותנטי. השיא הגיע כשחבריה של אמילי דמארי הניפו על כתפיהם את כתבת הערוץ לי נעים, כאילו מדובר בזכייה של מכבי בגביע אירופה. רק לירן חולצה אפורה היה חסר ברקע.
החיוך על פניה של יונית היה אמיתי. היא ניסתה לכבוש בו-זמנית את הצחוק ואת הדמעות. כמה פעמים ראינו אותה צוחקת בנימוס מבדיחות הקרש של אייל קיציס במעבר ל'ארץ נהדרת'. הפעם היא לא הייתה צריכה לזייף. באותו רגע, הכינוי המכוער 'אשת הקרח' נמס סופית.
חברה של אמילי, עטופה בדגל ישראל, אחזה במיקרופון ופלטה ברגע של הקלה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". יונית לוי לא התבלבלה, והמילה היחידה שיכלה לצאת משפתיה באותו רגע הייתה: "אמן". לא צריך להיות אדם דתי בשביל להגיד שאנחנו מתפללים שכל שאר החטופים יחזרו בשלום, ומהר. אמן ואמן.