מפגש בין זמנים: קראו שני פרקים ראשונים של "שעוני נוכחות" מאת יואב אבני

זה לא היה שידור חי - התוכנית שצולמה עכשיו תשודר רק במוצ"ש - ובועז עקב אחר המתרחש באולפן דרך המסך הקטן התלוי על קיר החדר שבו המתין.
מייד ייקרא אל הבמה הנוצצת, שם ירגיש שאילו היה יכול לחזור בזמן אל רגע אחד בלבד, לא היה רוכש כרטיס לוטו מנצח או מסכל את פגישת הוריו של צורר היסטורי מן המניין. לא. בועז גְרַנְד היה שב ליום חמישי הזה, לשעת אחר צהריים זו, ומודיע להפקת "שבוע קל" שהוא מתנצל, אבל לא ישתתף בצילומים. כל תירוץ ראוי - רק לא להתיישב בכורסה הנוחה ומאלחשת החושים, רק לא למעוד מנטלית ולחשוף את מה שסיפר שם, בלי שהתכוון.
הקהל השתתק כשהמנחה הקריא את המילים החידתיות בקולו הרם והנישא: "בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה!" הפוגה דרמטית, ואז הוסיף: "נצא להפסקת פרסומות קצרה. בסיומה נשוב אל הפינה שכולנו מחכים לה, והפעם יצטרף אל הפאנל הקבוע חבר חשוב ומפתיע. אני מתחייב שלא מדובר בעוד בן משפחה - אימא כמו שלי, כידוע, יש רק אחת." על רקע הצחוקים נופף להתראות והבטיח: "שתי דקות וחוזרים!"

מכונית מנהלים־חברת החשמל־רשת מסחר קמעונאית־מותג הלבשה תחתונה־ובנק אחד אחר כך, שוב נשטף האולפן בזוהר גוֹני זהב וארגמן.
זו הייתה רק עוד תוכנית אירוח, סוגה שבה לא הושגה התקדמות משמעותית זה עשרות שנים: קהל, תאורה, במה, שולחן מנחה וכורסאות אורחים, וכמובן ־ "חזרנו!" אחת לגל פרסומות, אך "שבוע קל" נחשבה לנס טלוויזיוני ונותרה רלוונטית הן למדורת השבט בסלוני הבתים במוצאי השבתות והן לשיחות הברזייה במשרדים בימי ראשון. כוחה נבע מהצלחתה לשלב קלילות וכובד ראש, מנחה צְחור שיניים וגְבה בלורית שלא דבק בו בדל הטרדה או רבב אחר, ויותר מכול - נוסטלגיה אך גם חדשנות, בזכות הפינה הבלעדית שבה עמד בועז להשתתף, ובלעדיה הייתה התוכנית מזופזפת אל פח האשפה של ההיסטוריה המשודרת.
עוזר ההפקה פתח למחצה את דלת החדר ותחב את ראשו פנימה. "תיכף הוא יזמין את הקבועים, ואז אותך. כשהוא יקרא לך בשֵם, אקח אותך לאולפן," עִדכן ונעלם כלעומת שבא.

"חזרנו!" ועל רקע מחיאות הכפיים ובחיוך מהוקצע הכריז המנחה: "מייד יצטרפו אליי חברי הפאנל, שינתחו את חמשיר הנבואה השבועי שכותבת עבורנו האחת והיחידה," הוא הביט בציפייה מעלה, אל המסך הענקי התלוי באולפן, שהבהב וריצד עד שהתייצבה במרכזו דמות פלטינה ארוכת שיער ועצמות לחיים. "מה שלומך?" שאל את בת שיחו.
"נהדר," התמוגגה על רקע מחיאות הכפיים, וקולה, המוכר כל כך לבועז, היה דבש פרחֵי הדרים חשמליים ולא ניכר בה כל מאמץ סרק להיראות או להישמע אנושית.
"לפני שאזמין את השאר, האם תוכלי להקריא לנו את הנבואה החדשה? כמו תמיד, לפני הפרסומות בחרתי שורה אחת מתוכה: 'בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה' - נפלא ומסקרן כהרגלך - אבל הרי כדאי לקרוא את כל החמש, לא?"
"כדאי מאוד," הסכימה, ולאחר כחכוח מדויק ומתוזמן דקלמה את חמשירה:
"מִישׁוֹר הַזְּמַן אֵינוֹ מִישׁוֹר,
צְבָעָיו אֵינָם לָבָן/שָׁחֹר.
בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה,
שִׁמְרוּ נַפְשָׁם בְּבַקָּשָׁה.
תַּפְקִיד לָהֶם לַחֲזֹר."
"יִשְׂרָאֵיי!" הודה המנחה למערכת הבינה המלאכותית, "ה־AI של המדינה!"
"איזו עשירה לא שמחה בחלקתה?" ענתה על רקע מחיאות הכפיים המתעצמות.
בועז כבר נחשף לחמשיר במהלך שבוע העבודה במשרד, ומשום שהעריך, נכונה, כי תורו עומד להגיע - התמתח והחל לצעוד בחדר ההמתנה מצידו האחד אל האחר.
"וכעת אני מתכבד להזמין את שדר הספורט המיתולוגי - אלי אחיטוב! הבימאית המוערכת - דליה עשת! היועץ הפרלמנטרי החד - דור אלרון! וכמובן, האחת והיחידה ־ אימא שלי!" כמו בכל שבוע תפסו ארבעת חברי הפאנל את מקומם והתיישבו על כורסאות הארגמן בחצי מעגל מול המנחה. אך הפעם, שלא כתמיד, נותרה כורסה אחת נוספת ריקה. הפתעה, שעליה הכריז מייד: "בועז גרנד!"
דלת חדר ההמתנה נפתחה לרווחה, כמובטח, ובועז ניסה להתרכז בעומד לבוא ולהתעלם מהדמיון בין המסדרון שבו צעד לאולפן אחרי עוזר ההפקה ובין מנהרה ארוכה וצרה, שבסופה נובע אור לבן ובוהק.

"כזה צעיר, דוּדינְקָה!" עיניה הגוֹבְּליניוֹת של האישה המבוגרת סרקו אותו ללא בושה מייד כשהתיישב, והיא האהילה על פיה ולחשה בקול רם שהגיע לארבע קַצווֹת קהל מצחקק, "וגם חתיך!"
"אימא, כבר לא מדברים ככה בטלוויזיה!" גער המנחה. "אל תשים לב אליה," רטן בהפגנתיות לבועז ולמצלמה בו־זמנית והאהיל על פיו, כמוה.
אולי זה תורשתי, חשב בועז. בדרך כלל הותיר רושם ראשוני טוב למדי על אסכולת "האימהות של". מעט שָקט, כן. ביישן? אולי - אבל זה הרי עדיף מההפך. וגם ברור שחכם, ובעצם בכלל לא ביישן - דווקא מלא ביטחון עצמי כשמכירים אותו קצת יותר, ויודע מה הוא רוצה, נחמד וגם מסודר ו... אבל הוא נרתע מאימו של המנחה, שהייתה שונה כל כך מאימו, למשל, או מאִמה של ליאת. זה היה מוגזם. הכול סביבו היה מוגזם - ראוותני ומופרז. איך אנשים עובדים יום יום בסביבה שכזאת? הוא התגעגע למשרדו המוכּר והטוב. אי של יציבות, שנשקפים ממנו בעיקר מרחבים ואופק, גם אם פתח־תקוואיים. כאן, באולפן, לא היו אפילו חלונות, רק אור פולשני, מסמא ומתעתע.
"אני מודה לך מאוד שבאת," פנה אליו המנחה, "ובאמת, תתעלם בבקשה מאימא שלי. היא גימיק, זה הכול," קרא על רקע השעשוע שחלף בקהל והגיחוך על פני האם, "אבל אתה אכן צעיר יחסית, נכון? בטח הצעיר ביותר על הבמה הזאת כרגע."
"בן שלושים ותשע וארבעה חודשים מחר," חישב קול ההדרים המתוק שמעליו.
"אני מבין שזיהית את האורח," נשא המנחה את מבטו אל המסך.
"בוודאי," ענתה ישרָאֵיי, "זה בועז גרנד, האדם שפיתח אותי."
"גם את זה אני בכלל לא בטוח שאפשר לומר בטלוויזיה," גיחך מלב הפאנל שדר הספורט המיתולוגי, והקהל פרץ בצחוק גס ומתועב. מזל שליאת לא התעקשה להגיע לצילומים. אולי יבקש - לא, ידרוש - להוריד את הקטע הזה בעריכה. בשלב הזה עדיין חשב שגרוע יותר לא יהיה.
בועז התכווץ בכורסתו והזכיר לעצמו שכל שנייה חולפת מקרבת אותו אל סוף הריאיון, שבו לא רצה לקחת חלק כלל, ואף אמר זאת לאֶפִי מייד כשביקש - הרי הפינה עוסקת בישרָאֵיי, נימק, ולא בעובדי החברה.
"התחייבנו מולם לשיתוף פעולה מסוים, זה תן־וקח," ענה המנכ"ל, "ודרך אגב, הייתי חוזר לשם בשמחה," - גם אפי התראיין ב"שבוע קל" לפני כמה תוכניות - "אבל הפעם ביקשו מישהו טכני, ותסכים איתי שאתה הבחירה הטבעית. אף אחד לא מכיר אותה כמוך." זה היה נכון, כמובן, ובכל זאת. "והאימא הזאת של המנחה? אתה תראה - טיפוס! אני בטוח שדווקא תיהנה, בועז, וגם העוגיות לא רעות," סיכם.
"בועז גרנד!" מחיאות הכפיים פרצו שוב כשהמנחה חזר על שמו כאילו הוא לוליין בקרקס, ובעצם, חשב בועז, למה כאילו? "אז אתה בעצם האחראי על ישראיי?" שאֵלה ראשונה. פשוטה, אך מכשילה.
"אני מפתח את התוכנה," ענה בזהירות, "אבל אני חלק מצוות שלם." הוא ניסה לקצר בתיאור תפקידו ולא להשתמש במילים כ"ראשי" או "בכיר", אך ללא הועיל, ובשתי התשובות על השאלות הבאות נאלץ לשלב בעל כורחו גם מושגים כ"רשת עִצבִּית מלאכותית" ואף "מאשִין לֶרְנִינְג", שלא היו מובנים לאיש מהנוכחים על הבמה או בשורות הקהל. המנחה חייך אליו בסלחנות ופלט רצף של "מעניין", שהיה סימן מובהק להפך הגמור.
בועז הרגיש שהוא רציני מדי, שמומחיותו דווקא בעוכריו, ושהוא כאן רק כדי לקרקֵע את הקלילות המיוצרת כלאחר יד על ידי שאר חברי הפאנל. במקום לעבור מסך, השתרך אחריו. "נשוב אל הדבר שלשמו התכנסנו," אמר המנחה, ובדממת האולפן הממושמע חזר בקולו הפְּרַיים־טַיימי על חמש השורות:
"מִישׁוֹר הַזְּמַן אֵינוֹ מִישׁוֹר,
צְבָעָיו אֵינָם לָבָן/שָׁחֹר.
בֵּין הַסִּיבִים עוֹלִים שְׁלוֹשָׁה,
שִׁמְרוּ נַפְשָׁם בְּבַקָּשָׁה.
תַּפְקִיד לָהֶם לַחֲזֹר."
הוא השתהה, ואז פנה אל הפאנל: "מה דעתכם, חברים?"
"דוּדינְקָה, תאמר לי, כמה שבועות אנחנו כבר עם הפינה הזאת?"
"זו התוכנית הארבעים ושמונה, אימא. אז כמעט שנה."
"כמעט שנה! שרק נהיה בריאים. כמעט שנה, ולא הייתה פעם אחת שהבנתי מה הדבר הזה רוצה מאיתנו."
"אסתי," אמר שדר הספורט המיתולוגי, "הדבר הזה זו היא, והיא לא רוצה מאיתנו כלום. אם כבר, אנחנו אלה ש..."
"אתה יודע, אלי, אני אגלה לך שבפעם הראשונה בכלל לא הייתי בטוחה אם זה הוא או היא. זה הזכיר לי את, נו - דודינקה, איך קוראים לזמר הזה שאתה אוהב?"
"לזמר שאני אוהב קוראים דיוויד בּואי, אימא."
"אתה מבין?" גיחכה, "בואי או בוא?"
האישה הזאת! והקהל משתף איתה פעולה בקלות כזאת, חשב בועז. "המשתמשים פונים אל ישראיי בלשון נקבה," היה חייב להתערב, "אבל צריך לזכור שזו תוכנה. לא הוא ולא היא." ושוב הרגיש שחָנק את הלך הרוח הבידורי הנדרש.
"תוכנה הבת או תוכנה הבן," אמר המנחה, "מה שבאמת חשוב לזכור הוא שהנבואות האלה מוכיחות את עצמן פעם אחר פעם, שבוע אחר שבוע."
"אני עדיין טוענת שזה רק מפני שאנחנו נותנים להן משמעות," אמרה הבימאית המוערכת והביטה מעלה אל הטקסט. "צבעיו אינם לבן/שחור?" ציטטה מהחמשיר, "נו באמת, מה בעולמנו מוגבל לשחור־לבן?"
בועז הסכים איתה לגמרי, אבל המנחה לִכסן מבט שחֶצְיוֹ מופנה אל הבימאית וחציו אל המצלמה, ותוך כיווץ גבתו המוקפדת המתין בסבלנות שתבין. "בסדר, בסדר," רטנה, "אז במקרה יצא שאני לבושה היום בשחור־לבן, אבל אני עדיין חושבת שזה כללי מדי. 'בין הסיבים', למשל - זה לא כמו אטומים? בכל דבר יש סיבים, לדעתי. ואולי הפעם זו נבואה אופנתית - הגוונים של הסתיו הקרוב או משהו כזה? אבל לזה בדיוק כיוונתי - הפירוש תלוי רק בנו."
"אני רוצה להזכיר לך, דליה," אמר היועץ הפוליטי החד, "שרק לפני שבועיים או שלושה קיבלנו את - ישראיי, תוכלי לחזור בבקשה על הניסוח המדויק? - משהו עם הבריאות והחינוך?"
"יָד מוּשֶׁטֶת, חֲלִיפָה,
חִנּוּךְ, בְּרִיאוּת וּנְזִיפָה."
"בדיוק, וכולנו זוכרים שזה התגשם לגמרי במליאה."
"ואפילו יותר מזה, דור. את מה שנאמר כאן בנבואה הקודמת," אמר שדר הספורט המיתולוגי, "אני זוכר בעל פה: 'בְּתִשְׁעִים רִאשׁוֹן חָדָשׁ, יִמָּשֵׁךְ כָּךְ, אֵין חֲשָׁשׁ.' וזה באמת מה שקרה השבוע בליגת העל: צמד משחקים - שער בדקה האחרונה, ומהפך מפתיע בראש הטבלה."
"לא השתכנעתי," אמרה הבימאית המוערכת, "מצטערת, אבל הסיבים האלה קצת... אנחנו מתעסקים פשוט בנוסטרדמוס־הדור־הבא. הרי אפשר להשליך את החרוזים האלה לכל מקום שנרצה, וכנראה תמיד נפגע במשהו. קל לנבא, קשה לחזות," סיכמה נחרצות.
"זה מה שזה, בועז?" שאל המנחה, "נוסטרדמוס משוכלל ותו לא?"
"לא יודע, לא הכרתי אותו," ניסה להקליל, אבל יותר מדי פרצופים על הבמה ובקהל העידו שאינם יודעים עד כמה הדבר בלתי אפשרי. "הוא חי באלף חמש מאות ומשהו," הוסיף לשווא.
"אז מה הניחוש שלכם, חברים?" שאל המנחה, "אלי?"
"אני רק מתפלל שזו לא התראה לפיגוע. הסיבים פחות מעניינים אותי - אני שואל את עצמי מי השלושה? ולמה שִמרו נפשם?"
"גם אני. דור?"
"אולי זה מסר לראשת הממשלה ־ יש לפחות שלושה חברים במפלגתה שמאיימים לפרוש בימים האחרונים, ו..."
"ואולי נפסיק לנחש ונשכנע סוף כל סוף את ישראיי לגלות מה עומד מאחורי הנבואות?" התפרצה האם. "מה דעתכם?" המשיך המנחה על רקע התלקחותן המחודשת של מחיאות הכפיים. "ישראיי?" פנה מעלה.
"איך אומרים?" אמרה המערכת הממוחשבת, "איזו גיבורה לא כובשת את יצירתה?" והשתתקה כמהרהרת.
"אני לא בטוח שכך אומרים," אמר המנחה. "ואולי הבחורצ'יק הנחמד הזה יודע בעצמו?" הוסיפה אימו, בגיבוי הקהל.
בועז נענע בראשו, "לא, לא - זה לא עובד ככה," ניסה להסביר, "אין פה שום מיסטיקה. למרות שכל תוכנת אֵיי־אַיי יודעת לקחת מידע קיים ולבצע תחזיות, אין פה יכולת אמיתית לנבא את העתיד," הבטיח, "בטח לא במובן שאתם מייחסים לה. זה כלי, לא קוסם. כלי מדהים, שמשנה ומרחיב את העולם, אבל הטקסטים האלה, החמשירים, הם בסך הכול תוצאה של מודל תִכנותי."
"רק תגיד לו לדבר עברית, דודינקה."
"הוא משתדל," אמר המנחה, והקהל - צוחק. בועז ניסה להצפין את מבוכתו. תִכנות דומה להומור - אם עליו להסביר, כנראה אינו בכיוון הנכון. "אנחנו ממש מציקים לך, אה?" פנתה אליו האם, "אתה נראה קצת חיוור, אז תאכל משהו." ומתוך התיק שחיבקה על ירכיה שלפה מארז עוגיות - סמלה המסחרי. "תוצרת בית!" הכריזה, "מעשה ידי אדם!" והקהל בשלו - צוחק.
"את מפריעה לו לענות, אימא. נו, בועז," הפציר, "הצלחנו לשכנע אותך לתת לישראיי לפתור לנו את הנבואות? לפחות את הנוכחית?"
"זה לא עובד ככה," התעקש בועז. לא רק שיצר מפלצת, עכשיו הרגיש אחראי גם להתקבצותם של חסידיה השוטים. "תראו," הנמיך את קולו, "יש משהו שלא סיפרתי אף פעם. זה סתם, זה אפילו לא סקופ, אבל-" הפאנל הפך מרותק לדבריו, הקהל זיהה בחוכמת המוניו את רגע המפנה כשבועז, מעוּדָד (מעודד מדי, כנראה), המשיך ואפילו מתח את רגליו והתרווח בכורסה: "כל מודל הנבואה הזה שפרסם את ישראיי מתבסס בכלל על משהו מטופש שעשיתי בצבא, בטירונות, כשהחלטתי שהגיע הזמן להפסיק לקלף תפוחי אדמה." כן, זה השלב שבו היה עליו לעצור.

חופשתה הקצרה של ליאת בארץ הסתיימה, וסוף השבוע היה שקט ואיטי - בראנץ', וביקרו את הוריה, ואפילו הספיקו ים ומסעדה. במוצאי השבת הסיע אותה לשדה התעופה בזמן השידור, והצפייה נחסכה משניהם גם יחד.
אך מרגע שדבריו הפכו לנחלת הכלל, התפשטו כאש בשדה בינה מלאכותית.

"שעוני נוכחות" / יואב אבני. עריכה: עלמה כהן ורדי. 352 עמודים. עיצוב עטיפה: יואב עינהר.