מחט בערימת תחת

"היחס שלי למקום זה כמו זוג זקנים ששונאים אחד את השני, אבל תלויים אחד בשני", אומר יגאל תומרקין באחד הפרקים של "מקום תחת השמש". זה נשמע רע, אבל האמת היא שהמציאות גרועה הרבה יותר - יגאל תומרקין אולי תלוי במדינה, אבל המדינה יכולה להסתדר טוב מאד בלעדיו. אחרי הכל, יגאל תומרקין הוא לא יגאל שילון.

כמו מערכת היחסים בין מדינת ישראל לאמנות גבוהה, כך גם היחס בין הטלוויזיה לבין האמנות הפלסטית בישראל - הטלוויזיה שונאת את האמנות והאמנות שונאת את הטלוויזיה. אבל בשעה שמצידה של הטלוויזיה יכולה האמנות לחפש את החברים שלה ברשת ב', האמנות זקוקה למסך המרצד, ולו רק כעוד אמצעי שיאפשר לה להחזיק את הראש מעל המים.

ולכן, להציג סדרה דוקומנטרית על אמנות ישראלית בערוץ 2 זה בערך כמו לנסות להשחיל גלובוס דרך ראש מחט. סדרה שכזו מחויבת לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה - מצד אחד לעניין את הקהל הרחב ומצד שני לא לא לרדת נמוך מדי ולא להעליב חובבי אמנות. "מקום תחת השמש" מצליחה לעשות את זה היטב.

הבחירה בשרה ברייטברג-סמל ובד"ר גדעון עפרת, שני הנראטורים המרכזיים של האמנות הישראלית, כמנחי התוכנית, היא בחירה נהדרת. הדיונים על המשמעויות, אופני הייצוג והחומרים מובאים בצורה בהירה, חדה וקולחת, שמצליחה להשאיר את הצופה מרותק, באופן שגם לבמאי סרטי אמנות של הבי.בי.סי יש מה ללמוד ממנו. הבמאית רונית ויס-ברקוביץ מצליחה לדלות מהאמנים סינקים קומוניקטיביים בלי לנטרל את האינדיבידואליזם המוזר שלהם ובלי להוציא דברים מהקשרם. הרגעים היפים ביותר בסדרה הם אלה שבהם מספרים האמנים את הסיפורים האישיים, הקטנים, שעומדים מאחורי יצירתם.

כמובן שלא הכל מושלם - הפאתוס של גדעון עפרת והמוזיקה הדרמטית נראים לעתים מוגזמים עד כדי גיחוך. אבל עיקר הבעיה של "מקום תחת השמש" היא זו שסובלת ממנה כמעט כל סדרה אינטלקטואלית, קצרה מדי, שעוסקת באלמנט מסוים בחברה הישראלית: אם להשוות את הסדרה הזו, למשל, לסדרה "סקס ישראלי", הרי שלפנינו שוב סיפורה של החברה הישראלית מנקודת מבט נאורה - עם המיליטריזם, השואה, היהדות והכיבוש. סדרה על סקס ישראלי, אמנות ישראלית, או סדרה על תולדות נעלי הבית הישראליות - כולן בסופו של דבר מספרות את אותו סיפור, נכון ככל שיהיה, סיפור שמסיט את תשומת הלב מן המוקד אל הפוליטיקה הבוערת.

במובן מסוים עושות הסדרות האלה את מה שהן מתריעות בפניו: מוותרות על המקום של השונה, המגורש, הפליט (במקרים האלה: הסקס, האמנות, נעלי הבית) וחוזרות אל שיח המיינסטרים הישראלי. הדהירה אחת המשמעות הפוליטית, אחר הקשר בין האמנות ל"מקום" ב"מקום תחת השמש", רומסת את הקאנווסים תחתיה כאשר היא מתארת את היחס של האמנות למקום, וזונחת את יחסו הבעייתי של המקום כלפי האמנות. ההתמקדות הזו מביאה לכך שהיצירות עצמן תופסות מעט מדי זמן מסך, וכשהן מופיעות זה רק לרגעים ספורים ומזוויות בעייתיות שלא מאפשרות התבוננות. ומעבר למה שכבר טענתי בפסקה הקודמת, זוהי גם הצגה של המחלה שסובלת ממנה האמנות הישראלית - מחלת הפטפטת.

אבל למרות המעידות, "מקום תחת השמש" היא כאמור סדרה איכותית, מעניינת, חשובה לאמנות הישראלית (ולא רק בגלל שהיא היחידה) ומומלצת לכל מי שאמנות פלסטית היא עבורו קצת יותר מאשר מאפרה מקרמיקה.


* "מקום תחת השמש" משודרת בערוץ 2 (טלעד) ביום ראשון ב- 23:25