ג'ונגל פיתוח

"עיר האלוהים", סרטו של פרננדו מירלס, נחשב ליהלום של הקולנוע הברזילאי של השנים האחרונות. הוא נפתח, כמה קולנוע זר מצידו, במרדף מבשר-רעות של נערים אחר תרנגולת, אבל תוך מספר דקות הופך לשעתוק של מוצר הוליוודי. מרשים ממש, זאת בהחלט ניתן לומר, ולזקוף לזכות הקסם הדרום אמריקאי והצילום והעריכה המרהיבים.

מדובר בסרט גנגסטרים רווי דמויות, צבעים ואנשים שמתפגרים תוך כדי, עם הערצה גדולה לטרנטינו, כזו שחורגת מגבול המחוות. הסיפור הוא על שני נערים, לא ממש חברים, שגדלים בעיר האלוהים, פרויקט ידוע לשמצה בריו דה ז'נרו. האחד מתבגר להיות צלם עיתונות מפורסם, השני לפושע הכי אימתני של השכונה. תוך כדי כך, ובאמצעות קפיצות של עשורים, מובא גם קצת סיפורו של המקום, שהתחיל בשנות השישים עם פיל של איזה ימית או משהו, והפך לתוך הסבנטיז לגטו מטונף ומלוכלך, אנרכיה מפחידה ומג'וייפת של מלחמת כנופיות בין נערים מגיל תשע ומעלה. מקום מסריח (אבל מדליק קולנועית) שבו השוטרים מקבלים את שלהם ולא מתערבים, והילדים - להם כידוע יש כושר שיפוט מעט יותר אבסטרקטי – הופכים לפושעים חסרי רגש ורחמים.

זה סרט מגניב, אבל התסריט שלו לא משהו, וזה אם נאוורר את לשון ההמעטה שלי. הסיפור לא ממש מעניין, לפחות לא באופן שבו הוא נע מנקודה לנקודה, והדמויות חממ"דיות באופן שערורייתי. העובדה שהסרט מבוסס על ספרו של פאולו לינס, שבוסס בעצמו על סיפורו האמיתי של הסופר – כפי שדואגת להודיע כתובית בסופו(!) של הסרט – מערבלת למשך שתיים וחצי דקות את תהליך שיקול הדעת, רק על מנת להגיע שוב למסקנה המוקדמת (וכשסרט צריך עזרה של כתובית "מבוסס על סיפור אמיתי", יש לו איזושהי בעיה).

זה הרבה יותר חיקוי טרנטינו מאשר סינמה נובו, וכדרכם של סרטים שמאוהבים בטרנטינו, אלמנט נסיון-האובר חזק במיוחד ומשרה אווירה של התלהבות חד צדדית. ואולי אפשר להנמיך ציפיות וליהנות מהיתקלות ב"עיר האלוהים". אני בהחלט עשיתי את זה לפרקים. אבל אם נחזור לדבר בצורה חד משמעית – הסרט הזה לוקה (תנסו לקרוא את זה לא בספרדית).